"שאלתי את עצמי: 'מה אעביר לילדים שלי? 'הבה נגילה' וכמה מילים חריפות באידיש?'"

שלמה ניזין הוא מוזיקאי מחונן, אחד מהשמות המוכרים ביותר בקהילות היהודיות שבאוקראינה ורוסיה במשך שני העשורים האחרונים. גם בארץ מכירים אותו רבים, ואף מזמינים אותו לאירועים ולשמחות, אך לא רבים מכירים את סיפור חייו המרתק, ואת ההשגחה הפרטית המיוחדת שהובילה אותו למקום בו הוא נמצא היום.

"נולדתי באודסה שבאוקראינה, למשפחה לא דתית", מספר ניזין. "ידעתי שאני יהודי, כי פשוט היו דברים שעשינו כמו רוב היהודים הסובייטים – מצה וגפילטע פיש בפסח, תפוח ודבש בראש השנה, וכשהייתי בן 13 שתו לכבודי 'לחיים', כי זה גיל של בר מצווה. אבל לא הייתה ליהדות שום משמעות עבורי מעבר לכך. למדתי בבית ספר רגיל, ואמנם בכיתתי היו עוד כמה יהודים, וכולנו סבלנו מאנטישמיות ומקצת הצקות, אבל היהדות הייתה כל כך שולית בחיינו, שזה פשוט לא העסיק אותנו".

חיים של מוזיקה

לתחום המוזיקה התחבר ניזין כבר מגיל צעיר. "אהבתי אותה והיא מילאה את כל החיים שלי", הוא מסביר. "אבא שלי מחובר מאוד למוזיקה, והוא זה שחשף אותי אליה בתחילה. בנוסף, היה לי דוד שהתגורר סמוך אלינו, והיה מוזיקאי ידוע ומפורסם באודסה וברחבי אוקראינה. בגיל 12 התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, ובגיל 18 כבר הקלטתי את עצמי באולפן והתחילו להזמין אותי להופעות. במקביל, במשך השנים התמקצעתי מאוד בנגינה, וגם למדתי פיתוח קול, מה שאפשר לי גם לשיר. בנוסף, ההורים לא ויתרו לי על לימוד מקצוע 'מסודר', וכך התמחיתי בתחום ההייטק, אבל הוא נשאר בצד מהרגע הראשון, כי המוזיקה תפסה אותי והייתה הדבר היחיד שעניין אותי".

ניזין מציין שבאותן שנים שבהן התפתח עולמו המוזיקלי, הגיעה תקופה בה הוקמו באודסה מוסדות מטעם חב"ד, הוצעו פעילויות של הסוכנות, וכן חוגים עבריים לילדים, ועוד.

"אמא שלי הייתה אחראית על חברת גמילות חסד שעזרה ליהודים קשישים, ואני עזרתי לה", הוא מספר, "היינו אחראים על כ-400 קשישים, שולחים להם עובדים סוציאליים ותומכים בהם מכל הבחינות. אבל עדיין, רוב היהודים שהתגוררו שם, כולל אנחנו, לא ממש הבנו מה היהדות דורשת מאתנו, ומה המשמעות שלה. היינו מאוד מנותקים".

איך אתה מסביר את הניתוק הזה?

"מי שלא התגורר באוקראינה או ברוסיה באותם ימים, יתקשה מאוד להבין זאת, כי הנתק מהיהדות היה מאוד גדול. אם חושבים על כך זה ממש נורא, כי באודסה, העיר בה גדלתי, התגוררו עד למלחמת העולם השנייה יהודים רבים, וההערכה היא שיותר משליש מהאוכלוסייה היו יהודים ואף דיברו ברחוב יידיש. שמעתי שאפילו הגויים באודסה דיברו יידיש באותם ימים. אבל בעקבות מלחמת העולם השנייה התמעטה מאוד האוכלוסייה היהודית באודסה, כי רבים נרצחו, ואלו שנותרו עברו לישראל או למדינות אחרות".

משפחתו של ניזין הייתה משפחה ותיקה באודסה, ולמרות שיהודים רבים סביבם החליטו לעזוב הכל ולעלות לארץ, הם כלל לא חשבו על כך. אבל בגיל 24 מצא ניזין את עצמו כשהוא מגיע לראשונה לישראל, והסיפור שמאחורי זה הוא לא פחות ממדהים.

"מה אעביר לילדים שלי?"

"זה התחיל כשישבתי במסעדה עם חבר שלי, זמר גרוזיני, ועם עוד זמר נוסף שעבדתי איתו", מספר ניזין. "שוחחנו על שפות ועל תרבות, ואז הוא ציין שלמרות שהוא מדבר אתנו ברוסית, ברור לו שכאשר הוא יתחתן ויהיו לו ילדים, הוא ירצה לדבר איתם בגרוזינית, וגם ללמד אותם את התרבות הגרוזינית והמנהגים שלה. אני זוכר שיצאתי מאותה שיחה הלום רעם. פתאום תפסו אותי המחשבות: 'מה יהיה איתי אחרי שאתחתן? מה אעביר לילדים שלי? איזה מסורת ואיזה מנהגים? אמנם סבתא דיברה יידיש, אך אני כבר לא מכיר את השפה הזו, וגם לא מכיר את ההיסטוריה. מה אעביר להם? את השיר 'הבה נגילה' ועוד כמה מילים חריפות באידיש?' הרגשתי לא נעים מעצמי, עם ההבנה שרק זה מה שאני יודע. הרמתי עיניים לשמיים ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם ומבקש ממנו לדעת ולהבין יותר.

"בהשגחה פרטית, כבר ביום המחרת התקשר אליי בן דוד שלי וסיפר לי שהזמינו אותו להצטרף למסע 'תגלית' לישראל. זה לא התאפשר לו, אז הוא הציע לי לנסוע במקומו, וכך יצרתי קשר עם הסוכנות והצטרפתי למסע של 13 ימים שהיה המרתק ביותר שעברתי בחיי.

"כבר מהרגע הראשון בו הגענו לארץ והתאכסנו ב'מלון שלום' בירושלים, יצאתי למרפסת, התבוננתי בנוף שמסביב, והרגשתי שזה המקום היחיד שאני רוצה לחיות בו. באותה הזדמנות גם טעמתי לראשונה את טעמה האמיתי של השבת, כאשר המדריך עשה לנו קידוש וסעודה, לקח אותנו לתפילות והסביר לנו על המהות של היום הזה. זה מאוד תפס אותי.

"בחלק מהזמן הצטרפה למדריך גם אשתו, וכשהיא ביקשה לרדת מהאוטובוס, מיהרתי להושיט יד כדי לעזור לה, אך היא נרתעה, ולאחר מכן הסבירו לי על נושא 'שמירת נגיעה'. כשהתוודעתי לכך זה ריגש אותי מאוד, כי ראיתי שהקשר בין המדריך לאשתו כל כך חזק ועמוק, שזה תפס אותי ממש. אמרתי לעצמי: 'גם אי רוצה שתהיה לי אהבה גדולה ובלתי מוגבלת, אמיתית וטהורה'".

ניזין חזר לאודסה, ובדיוק התגלתה אצלו דלקת ריאות והוא אושפז בבית החולים במשך כמעט חודש. "זה היה זמן ממושך בשבילי כדי לחשוב על מה שראיתי וכדי לשאול את עצמי מה זה אומר לגביי, להבין איפה אני בכל הסיפור הזה ומה אני רוצה לעשות בהמשך – האם לחזור לחיים הקודמים שהיו לי, רק עם לב קצת יותר חם ליהדות, או שאני צריך לחפש את עצמי יותר?

"כשהשתחררתי מבית החולים מצאתי שיעור תורה לדוברי רוסית והתחלתי לבקר בו פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק לי, אז הצטרפתי לשיעור בבתי כנסת נוספים. אחר כך הגיעו שבתות וגם חגים, ועוד התחזקויות במגוון תחומים".

ואז הגיע ערב פסח, ואחד המורים מהתוכנית הזמין את ניזין לקעמפ בארץ ישראל. "השבתי לו שאני במצב כלכלי לא קל, ולא יכול לאפשר לעצמי כזו נסיעה, אך תשובתו הייתה: 'אל תחשוב על כסף. אני אדאג לך, העיקר שתהיה אתנו במשך שבוע שלם'.

"יום לפני הנסיעה הגעתי למעמד באודסה של 'ברכת החמה', שם פגשתי את מי שכיום היא אשתי, והשלוחים הרבנים הכירו בינינו. הקשר התהווה מהר מאוד, ממש כמו שאומרים 'שידוך מן השמיים'.

"אשתי גם היא מאוקראינה והייתה מהראשונות שלמדו בגן הילדים ובבית הספר של חב"ד. באותו חג פסח שהינו שנינו בארץ ונשמנו את האוויר הקדוש והמיוחד שלה, כשאנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב שכאן, במקום הזה, אנחנו רוצים להתגורר".

אך זה לא קרה מיד. "אחרי החתונה התגוררנו במשך תקופה באוקראינה, למדתי שם בישיבה ועשיתי מבחנים לרבנות. שם נולדה לנו בתנו הבכורה – גיטל בילא, שחגגה לאחרונה בת מצווה. אחר כך עלינו לארץ, ושנה לאחר מכן עלו גם הוריי שכיום שומרי תורה ומצוות. גם אבא שלי התחיל את התחזקותו באוקראינה, ואף למד שם בכולל, אבל את הקשר האמיתי לתורה ויהדות הרגשנו כולנו בעיקר בארץ. כאן אתה פשוט מרגיש חלק מן הדבר הגדול הזה, פשוט מרגיש שייכות".

ניצוצות של קדושה

מה עם תחביב המוזיקה? איך הוא השתלב בחיים החדשים?

"מאז שהייתי בן 18 הייתה לי עבודה רבה, כזמר, כקלידן וגם כמוזיקאי וכגיטריסט. רבים מהמופעים שלי באוקראינה היו עם הדוד שלי שנפטר לאחרונה. יחד הגענו לשמחות בית השואבה בקהילות היהודיות, לסעודות פורים, ולעוד אירועים יהודיים שונים. כשחזרתי בתשובה והתחלתי לשמור שבת, הפסקתי להופיע בשבתות, ובמקביל לכך התחלתי ללמוד ניגוני חב"ד ונקשרתי אליהם מאוד".

גם כשניזין עלה לארץ, המשיכו להזמין אותו למופעים בחו"ל, וכך הוא מצא את עצמו מחלק את זמנו בין רוסיה, אוקראינה וישראל. "בתקופת הקורונה, ברגע שהתאפשר, טסתי והופעתי ב-30 מדינות באירופה, וכן גם בקנדה ובמרוקו", הוא מספר. "במקביל יש לי מופעים גם בארץ – חתונות, בר מצוות, ועוד. אני גם עושה סדנאות לניגוני חב"ד ומלמד בבית הספר היהודי האונליין לדוברי רוסית, ויש לי תלמידים מכל רחבי העולם".

אתה מלחין את השירים שאתה שר?

"אני לא מלחין, אלא עושה עיבודים, וגם מופיע עם גיטריסט ונגנים, להקות ותזמורות, אבל במופעים האישיים שלי אני מופיע בדרך כלל לבד – מנגן וגם שר, משתדל לעשות זאת באופן מקצועי מאוד, כי כפי שחונכתי מילדות יש לשאוף לעשות זאת ברמה הכי גבוהה".

אתה חושב שבארץ מעריכים את הרמה הגבוהה?

"לצערי הרב בארץ ובפרט באוכלוסייה הדתית, אין הערכה גדולה לרמה גבוהה של מוזיקה, אני לא יודע אם זה בגלל שמחפשים את הזול, או כי פשוט לא ממש מבינים. אבל בכל זאת, מידי פעם מזמינים אותי אנשים שבאים מרקע מוזיקלי מתקדם או שסתם כך מתחברים מאוד למוזיקה, ושמחים שיש זמר שיכול להופיע ולשיר בסגנון וברמה של מוזיקה בינלאומית".

ומה עם ילדיך? גם הם עוסקים במוזיקה?

"יש לי ארבעה ילדים שיהיו בריאים, ומכיוון שגם אשתי וגם אני מחוברים מאוד למוזיקה, ואשתי מנגנת בכינור, טבעי שכולם גם כן אוהבים לשיר, ובאירועים, בחגים ובמסיבות שאנחנו עושים בבית, אנחנו מנגנים הרבה ושרים.

"אבל בעיקר אני אוהב לקחת שירים לועזיים עם מילים כשרות, ולשיר אותם כשאני 'מגייר' את המילים. כך למשל אני לוקח שיר שמדבר על כך שבלילה האור של הנר יותר בהיר מהשמש, ומפתח אותו בהתאם לעניין החסידי שיש בו. באופן כללי אני מחפש שירים שאפשר להוציא מהם ניצוצות קדושה. זו השאיפה שלי – לשיר עם תוכן, ולחזק".