רמב"ן על פרשת שמות: פירוש קצר ומרתק שירים את שולחן השבת שלכם לגבהים

הרמב"ן, בפירושו על השיחה בין משה והקב"ה בסנה הבוער, מציע ניתוח מעמיק על טענת משה שהוא "כבד פה וכבד לשון". כיצד יתכן שהקב"ה בחר דווקא באדם שאינו רהוט ובעל מגבלה בדיבור כדי להנהיג את בני ישראל ולעמוד מול פרעה? דרך פירושו, הרמב"ן חושף את עומק התוכנית האלוקית: כבדות פיו של משה אינה פגם מקרי, אלא זכר לנס מופלא ועדות להשגחת ה' על עמו. מגבלה זו מדגישה שהכוח האמיתי בשליחות אינו תלוי ביכולות אנושיות, אלא בהכוונה ובסיוע של ה', שמנהיג את העולם ומצליח את שליחיו.

כך מבאר הרמב"ן את הפסוק: "גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך":

בראשית דבריו מצטט הרמב"ן את פירוש רש"י: "למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו מתמול ומשלשום ומאז דברך הרי שלשה ושלשה גמין רבויין הרי ששה והיה עומד ביום השביעי".

רש"י מלמד שהשיחה הזו נמשכה שבעה ימים, בהם ניסה הקב"ה לשכנע את משה לקבל עליו את שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים.

פירושו של רש"י מתבסס על המילים "מתמול, משלשום ומאז דברך", שמתארות זמן מצטבר. כל אחד משלושת הביטויים הללו רומז על יום נוסף. יחד עם שלושה תוספות של המילה "גם" בפסוק, מגיעים לשישה ימים. ביום השביעי, משה עדיין מתנגד

לאחר מכן מבאר הרמב"ן את דעתו: "ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה אף כי עתה כי אני זקן, וגם מאז דברך היום אל עבדך כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו?"

ממשיך הרמב"ן: "והנה משה, מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו, אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצווני שאלך כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים, והקב"ה, כיוון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו: 'אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר' (פסוק י"ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במילות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה'".

על פי דרך הפשט, הרמב"ן מפרש שמשה מציין שכבדות פיו אינה תופעה זמנית או חדשה, אלא מצב מולד שנמשך מנעוריו ועד עכשיו, כשהוא כבר זקן. בנוסף, הוא מדגיש שמאז שה' ציווה עליו ללכת אל פרעה ולדבר בשמו, כבדות פיו לא הוסרה. לכן, משה טוען בפני ה': "אם לא תיקנת את המגבלה שלי עד כה, איך אוכל למלא את השליחות הזו?".

הרמב"ן ממשיך ומעיר נקודה חשובה: משה לא התפלל לה' להסיר את כבדות פיו. מרוב רצונו להימנע מהשליחות. כיוון שלא התפלל להסרת המום, הקב"ה בחר שלא לרפאו, אלא הבטיח שיהיה עם פיו וידריך אותו לדבר נכון: "אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר".

עוד ממשיך הרמב"ן ומבאר באופן נוסף, המופיע במדרש רבה: "ובאלה שמות רבה (ג כ) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופיקח לראייה ופיקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים – היית, אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הדא הוא דכתיב (בפסוק יב) 'ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך'".

ממשיך הרמב"ן: "ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שסיפרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה, והנכון בעיני שאמר ה' למשה: 'מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה'', עושה כל ובידי לרפאות אותך, ועתה כיוון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה - לך אל אשר אני מצוה לך ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ'ויחר אף ה' במשה' (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו".

הרמב"ן מוסיף הסבר עמוק על כבדות הפה של משה ומדוע הקב"ה בחר שלא להסיר את המגבלה הזו, גם כשהיא נתפסת כחיסרון בשליחותו. הוא מתבסס על מדרש רבה ומציג את כובד הפה של משה כזכר למעשה נס שהיה בעברו: בהיות משה ילד בבית פרעה, הוא לקח את כתרו של פרעה וניסה לשים אותו על ראשו. יועציו של פרעה טענו שזהו סימן למרד עתידי, אך נבחנו כוונותיו בתרגיל: הניחו לפניו גחלים ואבנים יקרות, ומשה, בהכוונת ה', שלח ידו אל הגחלים ושרף את פיו, מה שגרם לכבדות הדיבור. אירוע זה נשאר כנס גלוי שמנע סכנה למשה בילדותו והבטיח את הצלתו.

לדברי הרמב"ן, הקב"ה השאיר את כובד הפה של משה כתזכורת לנס הזה, שיראה תמיד את השגחת ה' בחייו. כך, כאשר משה עמד בשליחותו מול פרעה, כבדות הפה שלו לא הייתה חיסרון אלא עדות חיה להשגחת ה' בעבר ובהווה.

הקב"ה אומר למשה: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם?" – ה' הוא שברא את האדם עם כל תכונותיו, והוא שיכול לשנותן כרצונו. אם היה רוצה, יכול היה להפוך את משה לאיש דברים רהוט. אך כיוון שמשה לא ביקש רפואה ולא התפלל על כך, ה' השאיר את המגבלה, לא מתוך חוסר יכולת, אלא כחלק מהשגחה עמוקה יותר: השליחות תתבצע למרות הקושי, ובכך יתגלה עוד יותר כוחו של ה'.