הרמב״ן בפירוש מיוחד על חנוכה: כך נר המשכן הפך לנר שאינו נכבה - גם בגלות

מדרשי חז"ל מגלים לנו רמזים מרתקים לכך שגם אירועים שהתרחשו שנים רבות לאחר כתיבת התורה כבר טמונים בה ברמז. אחד הרמזים הבולטים הוא הקשר בין הדלקת המנורה במשכן לבין נס חנוכה, שבו צאצאי אהרן, החשמונאים, החזירו את אור התורה לעם ישראל, ולנרות חנוכה שדולקים אף בחשכת הגלות הרמב"ן מסביר שהבטחת הקב"ה לאהרן, "שלך גדולה משלהם", מתייחסת לא רק לעבודתו במשכן, אלא גם לעתיד, לחנוכה שתיזכר לדורות כאירוע מרכזי בהיסטוריה היהודית, ומדגישה את נצחיות האור האלוקי גם בגלות.

כה דברי הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך: "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כולו משרתי אלוקינו. אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: 'ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו.

"וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.

לסיכום, הרמב"ן מביא את דברי חז"ל והמדרשים החושפים את עומק הקשר בין עבודת המקדש בזמנו של אהרן לבין אירועי חנוכה שהתרחשו אלפי שנים לאחר מכן. הנחמה שקיבל אהרן הכהן לא הייתה רק על כך שידליק את מנורת המשכן בזמנו, אלא על האור שימשיך להידלק לדורות - גם אחרי חורבן, גלות וזעזועים היסטוריים. הרמב"ן מגלה לנו שאור המנורה שהבטיח לו הקב"ה ממשיך לפעול בחנוכת החשמונאים, ושם מתגלה באמת "שלך גדולה משלהם": גם כאשר הקרבנות פסקו והמקדש חרב, הנרות שאהרן קיבל כנחמה – ממשיכים להידלק. וכך, מדי חנוכה, גם בשנת תשפ"ו, אנחנו מדליקים את האור שאהרן קיבל עליו הבטחה אלוקית. זהו אותו אור שנולד במנורת המשכן, עבר דרך הניצחון הרוחני של החשמונאים, ומאיר גם היום בבתים יהודיים בכל העולם. האש הקטנה שאנו מדליקים על אדן החלון אינה רק זכר לנס עתיק - היא קיום חי, ממשי, של הבטחת הקב"ה לאהרן; אור שנושא את נצחיותו, את מסורתו, ואת האמונה שאין אור אלוקי שנכבה.