כשאנחנו לא משלימות עם מה שעובר עלינו, זה מוביל אותנו לכעס

זוכרת את האישה עם הכאב ראש משבוע שעבר? אחרי שכעסה על בעלה היא קיבלה כאב ראש נורא, והתייעצה עם חכם סאסי.

חכם סאסי שאל אותה: "אולי העפת משהו מתוך תסכול? קרה לך דבר כזה?".

היא אמרה לו: "לא". אנחנו אלופות בלשכוח קטעים כאלה... "לא נראה לי שהעפתי משהו היום".

"אולי הטחת משהו היום?".

"לא, כבוד הרב, אני לא... לא, לא זכור לי שעשיתי משהו כזה היום".

אמר לה הרב: "טוב, תקשיבי. יכול להיות שמתוך תסכול עשית משהו שהוא לא בסדר, וכנראה במקום שלא היה צריך לעשות את זה. אז מה שאנחנו נעשה זה שאני אסגור את השיחה, ואת תסתובבי בבית שלך ותחפשי. כשתיזכרי, תעמדי במקום שעשית, תבקשי סליחה מהשם ותקבלי על עצמך לא לעשות את זה יותר. ואז תתקשרי אלי, בסדר?".

טוב. היא מסכנה עכשיו גם ככה, בקושי הולכת בבית, בקושי יש לה כוח... הראש שלה מתפוצץ, והיא מרגישה שהיא לא יכולה...

היא הלכה בבית, עברה בחדר של הילדים, ואמרה: "לא, אני לא צעקתי על אף אחד היום, אני לא כעסתי, ברוך השם, על אף אחד היום. עבר יום רגוע יחסית. לא התעצבנתי, לא העפתי שום דבר...".

היא שכחה!

רק אחרי כמה זמן היא הגיעה לדלת, וראתה שהיא חצי פתוחה... כשהיא טרקה את הדלת, הדלת כנראה נפתחה בחזרה.

ומה היא רואה??? היא רואה את כל הפוליסות של בעלה מפוזרות על הרצפה... חלק כבר עפו ברוח, וחלק נעלמו. ווואו!

ואז היא נזכרה. ואז היא גם ראתה את המזוזה... "יואו! אני צרחתי פה וצעקתי פה, והעפתי פה ליד המזוזה! אני כעסתי!".

היא הרימה את הפוליסות של בעלה, את מה שנשאר, והתחרטה. היא ביקשה מהשם סליחה, ואמרה שהיא לא תחזור על זה יותר. היא ממש עשתה תשובה ליד המזוזה. ותוך כמה דקות, כאילו קסם, כאב הראש נעלם! המצב חזר לקדמותו, פלא פלאות. היא החזירה את הפוליסות לשולחן... ובדיוק בעלה נכנס.

היא אמרה לו: "בעלי, בעלי, אל תשאל מה עשיתי... תראה, חלק מהפוליסות כבר עפו ברוח. אני אעזור לך לחפש אותם, אני אעזור לך".

את הסיפור הזה קראתי ב "מופת לשבת" (מומלץ). לא כתוב בספר מה היה ההמשך... מעניין מה היה.

אחותי, הסיפור הזה מלמד אותנו שכשאנחנו לא משלימות עם מה שעובר עלינו, עם מה שקורה איתנו בחיים – זה מביא אותנו לכעס, לבכי, למרמור. ויהיו חיי שרה – כולם שווים לטובה. גם תשעים שנה של עקרות לא הפילו את רוחה – זה להיות מלכה!