נועה ג. / משוך עבדך

משוך עבדך / נועה ג.

הנחתי לרוח

שבאה משם

את שלל תלתליי לבדר,

הלב הזחוח

הלב המוכתם

שאל עוד - מבלי לוותר.

הקול הנעים,

החן המוסתר,

אבד מתוכי מלפנים.

בגדיי די נאים,

חדרי מסודר,

אך בי - מכנים משתנים.

כאב משגע

כתער הוא חד,

ואין מי יבטיח מזור.

הוא מתעתע,

ודי משוחד,

אני? אין לי איפה לחזור.

צרחות ואימים

שיש בי מפעם,

קפאו באוקטבה ההיא.

הם עוד קיימים

אף אין בם עוד טעם,

אך לכי תסבירי, תראי...

כל מה שעבר בי

עדיין עובר,

אך סוף כל דבר - לעבור.

כבר לא בובת 'ברבי'

לשם לא אחזור,

חיים יש בי - חושך ואור.

רוצה להיות

בגן של שלווה,

אמת - בתפקיד הראשי.

נמאס לי לחוות

את אותה אכזבה,

כה מרה, שזה לא אנושי.

עוצמת הכאב

עודנה קשה,

נסגרה מאחור הפרגוד.

אך בפנים יש אוהב

ובפיו בקשה:

"בך ביתי - לעולם לא אבגוד, 

אנא שובי - חייך לרקוד".

אוי, אבי, מה היה לי

ואנה אלך?

אל תשאיר אותי שוב לבדי!

אה, מתי שוב תאמר לי,

מתי תחייך,

מתי תעטוף את ידי?

כה שורף המכווה

מייסר עד זוב דם,

איך עזבתי אותך, אוהבי?!

עוד ליבי מקווה

שאשוב לעולם,

בו תחילה וגם סוף - הוא אבי...

החיות הרוטטת

תזעק מבפנים,

וכאלף קולות תהדהד.

יש תחושה שצובטת

גנים עלומים,

במקום כה עמוק ובודד.

ובני האדם

קטנים מלראות,

איזה נס מתרחש למולם.

זלזל - הוא נקטם

קרעים – יצירות,

החסר - הפך למושלם.

רק הוא לא הגיע,

רק הוא עוד לא כאן,

בלעדיך - זה לא שווה כלום!

מתי שוב תפציע,

קרנו של עולם,

תחמם האתר העלום?

"הנני, בתי

רק מעט מסתתר,

אין סיבה כלל לכעוס, לפחד.

אני איתך, את איתי,

לעולם אשאר,

וישוב גם ליבך הנודד".

והחי לו ישיב

אל ליבו ותוכו,

שיש לנו אבא גדול.

לא הנחל אכזיב

לא ערער הוא כוחו,

רק ריקן מאיתנו הכל.

אז אבא שלי

יקר חיותי -

השיבני שנית ואשוב,

יבש כבר קולי

אבדה תקוותי,

הלב - כל הזמן הוא עצוב.

אתה שיודע,

אתה שמבין,

מלפניך רק אל נא תשליך.

האור עוד נוגה,

הלב עוד ירנין,

עבדך - לרצונך לו תמשיך.

ידיד נפש, הרי הוא אביך.

עריכה: שירה כהן