מי אמר שהכל לטובה? מה "לטובה" בזה?!

"מצטערים, אתה לא מתאים לתיכון שלנו". "תודה, נחזור אליך בהקדם" (לא חוזרים). "נשלח תשובה בדואר" (מה אתם רציניים, אולי יונת דואר וזהו?!).

מכירים את התשובות האלו? חלקן ישירות, חלקן עקיפות, והמשמעות של כולן היא: "לא רוצים אותך פה". זה יכול להיות מתסכל מאוד לקבל תשובה שלילית ממקום שרצינו להתקבל אליו, ויכול להיות מעצבן לשמוע שכל החברות מוזמנות למסיבה, או הולכות יחד לים, ומשום מה "שכחו להודיע".

ואתם יודעים מה הכי מעצבן? לפעמים, יותר מהכל, מרגיז לשמוע מישהו אומר: "לא נורא, הכל לטובה". מה לטובה? מה???

מה לטובה בזה שרציתי להתקבל לתיכון הזה וסגרו בפני את הדלת? מה לטובה בזה שהחברות נפגשו בבית של נועה, ואך אחת לא חשבה להתקשר אלי? ויותר מזה, מה לטובה בזה שאח של חברה שלי חולה במחלה כבר שנתיים? בקיצור, מי המציא את זה שהכל לטובה?

אירועים קשים וחוויות לא נעימות תמיד היו, גם לפני 200 שנה. גם לפני 1000. איך אנחנו יודעים? כי זה כתוב גם בספרים שנכתבו לפני מאות שנים: "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אף על פי כן אין שום ייאוש בעולם כלל". ובמקום אחר כתוב: "צריך להתחזק באמונה ולהאמין שהכל לטובה."

"למה להאמין, מה זה ייתן לי?". מי שמרכיב משקפיים, מכיר את הרגע הזה בבוקר שאתם קם "חצי עיוור" ואז מרכיב את המשקפיים – פתאום העולם "מקבל צורה נורמלית". האמונה היא בעצם המשקפיים הרוחניים שלנו. היא מספקת פרספקטיבה שמאפשרת לראות את המציאות בצורה הנכונה.

האמונה שהכל לטובה, (גם אם הכל נראה זוועה כרגע), משפיעה על הנפש שלי באופן חיובי. איכשהו אני מתמלא בתקווה, ומקבל כוח להמשיך. מה שמעניין הוא, שהרבה פעמים במבט לאחור, אני איכשהו מבין פתאום למה הכל היה לטובה. כמו חלקים של פאזל שמתחברים בשנייה – יש איזה רגע שגורם לי להבין ולהגיד: "ואוו, באמת הכל לטובה, איך לא ראיתי את זה?".