איך שומרים על קדושת ארץ ישראל?

פרשת בחוקותי פותחת באיסור מצבה ואבן משכית, ממשיכה בדיני השמיטה והיובל, ומשם לקללות הנוראות במקרה שעם ישראל יחטא. מה הקשר בין שלושת החלקים האלו? ומדוע הם באים בסיום חומש ויקרא?

חומש ויקרא מלמדנו את מצוות הקדושה. מעבר לכל הצורך להיות טוב והוגן וישר ולשמוע בקול ה', ישנו גם ענין לקדש את החומר, לשלוט על רצונות האדם, לא לנצל את כל האפשרויות העומדות בפני הגוף, וכך האדם נעשה אדם קדוש.

אך בסיום החומש מלמדת אותנו התורה מדרגה גבוהה יותר, קדושת הארץ. כשם שאדם קדוש משפיע על סביבתו, וכאשר הוא מתעלה בדרגת קדושתו, ממילא גם הבית שלו קדוש – כך ארץ ישראל, הבית של העם היהודי, גם היא קדושה, במובן זה שעליה להיות נקיה מכל דבר שפוגם בקדושה. לא רק להשמיד את הכנענים ואליליהם, אלא כל דבר שיש בו פגם. גם המצבה, שנעשתה לשם ה' (ואפילו האבות העמידו מצבות), נחשבת לפגם בקדושה, כי גם הגויים עשו כך. הארץ צריכה להיות נקיה מכל פגם כזה, וכך גם אבן משכית, שהיא אבן שאפשר להשתחוות עליה לה'.

השמיטה והיובל גם הן מצוות שעוזרות לעני ולחלש: מתבטלים החובות, יוצאים העבדים, הפירות מחולקים לכולם. אבל יש בהם רעיון עמוק יותר– כי לי הארץ. הארץ בכלל אינה שלנו, ה' נותן לנו לגור בה, אבל היא כולה מקדש, "מכון לשבתך... מקדש ה' כוננו ידיך". היא מקום קדוש, ואל לנו להתנהג בו כבעלי הבית.

ולכן אם בני ישראל אינם שומרים את השמיטה, הארץ מקיאה אותנו. זה  לא סוג של עונש, אלא תוצאה. מי שנכנס למקום קדוש ולא יודע איך להתנהג, לא יכול להישאר שם. הארץ מקבלת אותנו רק אם מכירים בקדושתה, שהיא מקום השראת השכינה, ואנחנו יכולים לגור בו רק אם נשמור על קדושתו.