זיכרונות מהעבר: זה מה שקרה כשהילולת רשב"י בוטלה

השנה, ככל הנראה, לא תתקיים הילולה רבתי במירון, עקב הסכנה הנשקפת לנו מצפון.

בפעם הקודמת שבוטלה ההילולה, היה זה גם מחמת הסכנה, ובכל אופן זכר להילולה התרחש במירון. ומעשה שהיה כך היה: בה' באייר תש"ח הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, מה שהביא את צבאותיהן של שבע ממדינות ערב לפלוש לישראל ולנסות להשמידה. גם ערביי ישראל בכל כפרי מושבותיהם נלחמו ביהודים, בכל מקום שהם.

קבר הרשב"י היה בסמוך לכפר הערבי מירון. בכפר זה התרכזו "כוחות ההצלה" של מדינות ערב, בפיקודו של פאוזי קאיקג'י, שבחרו להתבצר דווקא במתחם הקבר שהוא מבנה אבן חזק ומוגן. מעל קבר רשב"י הוצבו קני ארטילריה מיושנים, והערבים כיוונו אותם לצפת, כדי לפגוע במגיני העיר צפת היהודים. לא ניתן היה לחשוב על התקרבות להר מירון או לציון ביום ל"ג בעומר, שבועיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה.

הלוחמים היהודים, שניסו לטכס עצה כיצד להבקיע בהמשך אל מירון ולכבוש אותה, החליטו שלא יסכימו להניח לאויב לשלוט במקום באין מפריע בדיוק ביום ההילולה של רשב"י, בעל המקום. כך באישון לילה, בעוד המחבלים שומרים על מתחם הציון, הגיעו הלוחמים מאחור, והניחו כמות גדולה של אצבעות דינמיט בביתו של השייח' שעמד במרכז הכפר, וכך נעלמו לתוך החשכה.

הלוחמים חזרו בחשאי לצפת, קראו ליהודי צפת להתכנס ב"חקל תפוחין קדישין" שעל יד בית כנסת האר"י, משם רואים היטב את ציון הרשב"י, והבטיחו להם הדלקה מהודרת. לאחר כמחצית השעה נשמע פיצוץ עז. ביתו של השייח' הורם אל על בקול נפץ, ולהבה גדולה עלתה השמימה...

בשנה שלאחר מכן, תש"ט, חגגו בכל הגליל את שחרור צפת ומירון, והתכוננו לחדש את ההילולה המסורתית שנוהגת כבר למעלה משלש מאות שנים. אלא שבעיה חדשה התגלתה: מפקד הכוח שכבש את הכפר מירון, מצא ביומנו של המפקד הערבי טופס הזמנה של מוקשים צרפתיים משוכללים. התעורר חשש שהמקום ממוקש, והיו שכבר הוציאו הודעה על ביטול ההילולה גם באותה השנה. ברגע האחרון, פלוגת חיילים מצוידת בגלאי מוקשים סרקה את האזור, והחליטה שאין סכנה כזו. ההילולה נחגגה ברוב עם, לפי התנאים של אז, ולמעלה מעשרים אלף איש חגגו במירון באותו יום ל"ג בעומר של שנת תש"ט. יש לציין שעדיין לא היו אז מים זורמים ולא חשמל במירון. חביות מים הובאו על ידי משרד הדתות, ולוקסים נתלו על הקירות. למרות זאת, שמחה לא חסרה.