אפרת ברזל: זוגיות היא דבר שיש לו גיל

זוגיות היא דבר שיש לו גיל.

זוגיות טרייה, זוגיות ותיקה, זוגיות נחלמת, כזו שעוד בכלל לא התחילה. אבל היא כן. אם יש מישהו שחולם אותה, היא התחילה.

לפעמים אני חושבת שבנות חולמות זוגיות, בית, מנורה עומדת בפינה, שטיח, מרק, קרוטונים ונרות שבת, הרבה לפני בנים. אחרת, איך תסבירי את להיט תחפושת הכלה, שאין כמעט בת ישראל שלא עוברת דרכה? שמלה, לובן, טוהר, פרחים, רוז' על הלחיים, וכתר ליום אחד. בנות לא מתחפשות סתם, לא בפורים ולא בכל השנה.

האם ראיתם הרבה בנים מחופשים לחתנים?

אבל גם בתחפושת של סופרמן, או להבדיל של כהן גדול, הבנים בחלומות הזוגיות שלהם, גם אם הם לא אומרים, תמיד מבקשים להיות אלה ששומרים עלינו, מבקשים לסוכך. להיות אלה שיגנו עלינו, כל החיים, גם אחרי החתונה.

זוגיות היא דבר שיש לו גיל.

כאשר העורך של הידברות התקשר ושאל אם אני רוצה לכתוב בעלון הידברות טור על זוגיות, עמדתי מחוץ לדלת הבית שלנו, כי רק שם יש לנו קליטה. שם גם השכנים נהנים מהשיחות שלי.

אני עומדת על שביל הדקים מחוץ לבית שלנו, טלפון ליד האוזן. מתאימה כאן הכי המילה "אפרכסת", אבל אין לי חשק להשתמש בה. העורך על הקו, אני שומעת את מילותיו, ועושה באינסטינקט שני דברים שבאים אחד מיד אחרי השני: אני מדברת איתו, כאילו רגיל, אבל בהחלט התרגשתי מאד מעצם הרעיון, כמה אני אוהבת לכתוב כבר שנים את חיי, את רגשותי, את מה שקורה לי בלב. התרפיה שלי מגיל 16. בעצם אולי קצת לפני, כשהייתי נוסעת באוטובוסים כילדה חילונית המתבוננת על החיים, נוסעת ובוהה כל הדרך מהרצליה לספריית בית-אריאלה בתל אביב, לקורס כתיבה בו למדתי כיצד לכתוב, ידע אותו ניצלתי בעולם בו הייתי אז.

כמה שונות וכמה די דומות, הן השנים הארוכות שבהן אני כותבת ב"יתד נאמן" את הטור הנשי-אישי שלי? איזה פער תהומי בין כתיבה חילונית העוסקת ברכילות ודברי הבל, ובין כתיבה העוסקת בחיים על פי התורה ובזוגיות המוקדשת לרוחניות. השתניתי? האם השתניתי? האם בעלי השתנה, בעקבות כל כך הרבה שנים בעולם התשובה?

והדבר הבא שאני עושה, זה טלפון לבעלי. ככה זה בזוגיות שלנו.

התקשרו אלי מהידברות, אני אומרת לו. "מה אתה אומר, לכתוב בעלון הידברות טור על זוגיות?".

גם הוא יודע, בעלי, שלזוגיות יש גיל.

הוא, שחזר בתשובה שבע שנים אחרי שאני כבר שמרתי שבת, והוא לא. שבע שנים אחרי שאני שמרתי על כשרות במטבח, והוא לא. התפללתי שלוש פעמים ביום, והוא, ממש לא.

אף פעם כנראה לא אספיק להודות לה'. הנה עובר עשור, ועוד עשור, ועוד אחד, מאז שהוא מזמן כבר הצטרף אלי, וחזר בעצמו.

"אשתי", הוא אומר, "להתחיל לכתוב טור על זוגיות בדיוק בשבוע שאנחנו חוגגים כאן שלושים שנות נישואים? זה משמיים".

אז אני כותבת.