איך מרפאים צרעת? התשובה המרתקת, על פי הגישה היהודית תורנית

פרשת תזריע עוסקת, בין השאר, בדיני המצורע. צרעת נתפסת כאחת המחלות המפחידות, ולא סתם התורה מרחיבה כל כך בדיני המצורע ובהתנהגות איתו. אך המפרשים מסבירים מדוע חשוב היה לקב"ה כל כך ללמדנו זאת, ומה מיוחד בגישה היהודית התורנית לצרעת.

אצל האומות, גם עובדי האלילים הקדומים, וגם הנוצרים, מחלה מפנים לכוהן הדת, לרופא האליל. הוא "מרפא" אותה על ידי כל מיני טקסים ופעולות. זה היה אחד מתפקידיו של כהן האליל.

אבל בתורה, הכהן אינו עושה שום דבר לריפוי המצורע! הוא מאבחן, הוא בודק, הוא מסגיר, הוא מטמא או מטהר, אבל לא נוקף אפילו אצבע קטנה כדי לרפא. התורה לא אומרת ולא נותנת שום רעיון או עצה או דרך איך לרפא צרעת. לכהן אין שמץ מושג איך מרפאים. כשאהרן רואה את מרים מצורעת, הוא לא מחפש איזה בקבוקון שמן... הוא מתפלל לה'. החולה בידיים של ה', ואך ורק בידיים שלו. כאשר יש חולה ביהדות – הרב או החכם יכולים להתפלל עליו, לברך אותו שה' ירפאו.

התורה אוסרת לחתוך את נגע הצרעת, משום שבכך האדם מתכחש למי שהביא את הצרעת. הוא חושב שאם יחתוך עם סכין את מקום הנגע, הוא ירפא את עצמו, אבל הרי הקב"ה יכול  לשלוח לו נגע חדש על היד השנייה... מה שהתורה באה ללמד הוא שכשיש נגע, צריכים להיסגר ולחזור בתשובה. הצרעת באה כי דיברת לשון הרע – תסתגר הרחק ממקום ישוב ותתקן את עצמך. זו דרך הריפוי, ולא על ידי טקסים אליליים.

לכן חז"ל התירו למצורע להיכנס לבית הכנסת, באופן שהוא לא מטמא את האחרים, כי הצרעת לא מפחידה, וגם לא מדבקת. היא תזכורת משמים, וכך יש להתייחס אליה. חז"ל ראו בנגעים גם "ייסורים של אהבה": האדם שקיבל צרעת, אם הוא לא חוטא, זו מתנה משמים, לזכך אותו.

 יהודי אינו מפחד מצרעת, אלא ממי ששלח את הצרעת!