עידית ליכטנפלד עם טעויות משעשעות של בעלי תשובה. והפעם: הפורים הראשון בחיי

הבנתי שיש מצוות מיוחדות לפורים, ואחת מהן, כמובן, קריאת מגילה. מה? גם בערב וגם בבוקר? טוב, בסדר.

סליחה, מתחפשים כשבאים לבית הכנסת לקריאת מגילה? כן, היתה התשובה. באמת שאני לא זוכרת את מי שאלתי ומי ענתה לי. אולי ילדה, אולי אמא שלה.

בכל מקרה, התייחסתי לעניין בכל הרצינות. בבוקר יום הפורים קמתי, נטלתי את ידיי, ברכתי ברכות השחר ומיד התחלתי להתחפש. לבשתי אוברול סגול, על בטני הדבקתי שעון גדול מפלסטיק. על ידיי עטיתי כפפות צחורות כשלג עם פרווה על גב היד, שמתי על האוברול "קפטה" לבנה, פראק – בלקסיקון של פעם. את שערי אספתי והנחתי על ראשי כובע לבן עם אוזניים גבוהות ענקיות מזדקרות לכל עבר, ולתוספת המושלמת דחפתי בתוך פי 2 שיניים לבנות מפלסטיק. כך, שמח ומחופש, אץ לו רץ לו השפן הקטן לקריאת המגילה.

ואני כל-כך אוהבת להתחפש, כל כך שמחה ומאושרת פוסעת לי לבית הכנסת, נכנסת לעזרת הנשים, ראשונה. יושב לו השפן, מתפלל מתוך ספר תהילים, ומחכה. ונשים מתחילות להיכנס, וכולן-כולן-כולן נראות רגיל לגמרי. שום תחפושת, שום-כלום. הוי, הנה מישהי עם כובע של ליצן על הראש. לא. סליחה, זה פשוט הכובע שלה. אופס.

והנה ילדה נכנסת עם רעשן. יופי, יופי, מזמזם הקול בתוכי, תיכף תראי, כולם כ-ו-ל-ם יבואו מחופשים. וככל שעזרת הנשים הולכת ומתמלאת, הולך לבי ומחסיר פעימה אחר פעימה. איפה להתחבא? היכן להסתתר? הרגשתי שפרצופי לוהט מרב אי-נעימות.

קריאת המגילה החלה, ובין המוני הנשים הצובאות עומד לו שפן שלא יודע אם לבלוע את שיניו, או להחביאן בכיס... אולי אני רק אוריד את הכפפות? אבל מה אני אעשה עם האוזניים האלה? אין איך להסתיר אותן. בסוף קריאת המגילה, כשרק אזני האמיתיות האדימו, אמרו לי כולן "פורים שמח, פורים שמח", ואני, שפן קטן, אצתי רצתי לביתי ואזני מתנדנדות ברוח.

נו, ומאז, תשאלו? לזכר אותו פורים תמצאו תמיד תמיד שפן אחד מסתובב לו ביום הפורים. חפשו אותו בי"ד באדר.

הכותבת היא אמא לשישה, שחקנית, מחזאית ומעבירה סדנאות משחק ואלתור.

אשמח לקבל מכן סיפורים נוספים על טעויות של בעלי תשובה, למייל: debi@htv.co.il