ה"מתים" שהתעוררו לחיים: למה התקינו פעמון בתוך ארון קבורה?

לפני כמאתיים וחמשים שנה נפוצו סיפורים ברחבי מערב אירופה על "מתים" שהתעוררו בעיצומה של הלוויה. אשה אחת נחשבה למתה, אך כאשר נשאו את ארונה, נשמעו מתוכו נקישות רפות. הארון נפתח, האישה זינקה מתוכו וחזרה לבין החיים. ילד אחד, בעוד מורידים את גופתו אל הקבר, פקח את עיניו וקרא לאמו.

הדוכס של מקלנבורג קבע כי יש להתקין פעמון בתוך כל ארון קבורה, למקרה שהמת מתעורר – שיוכל לקרוא לבני משפחתו...

גם הדיין רבי יוזפא מפרנקפורט דמיין, כותב בשנת ש"צ: "המלין מתו עובר בלאו. ומלבד הלאו, ביזוי גדול למת מצד הקבלה... ועכ"פ אל להוציאו סמוך למיתה ממש, פן יהיה בו עוד רוח חיים, כאשר אירע איזה פעמים. ומפי השמועה נאמר שאירע בזמננו שאחר הקבורה חזר הנקבר לאיתנו, ומפני שע"י נחל שוטף הוצרכו לפנות הקבר, מצאו אז הארון מלא רשימות מדם והראש בפצעים, מרוב צער הנקבר. ומקרוב נעשה תיקון פה, שלא להוציא המת מהבית עד שעברו עליו ג' שעות קודם לוייתו", (יוסף אומץ).

אך הדוכס ממקלנבורג היה "מחמיר" גדול, ולא הסתפק בתקנותיהם של היהודים. הוא ציווה לחכות שלשה ימים אחרי כל פטירתו של אדם, כדי לוודא שהוא אכן מת. צווי זה מנוגד להלכה היהודית, מצוות קבורה ואיסור ביזוי המת והלנתו.

יהודי גרמניה פנו אל משה מנדלסון, מחכמי ברלין וממייסדי תנועת ההשכלה, ומנדלסון שקל את הצעתו של הדוכס, באמרו שעיקר האיסור היה בארצות החמות שבהן המת מרקיב, אבל בארצות הקרות, כמו גרמניה, אולי אין איסור גמור להשהותו.

אך הגאון היעב"ץ כעס מאד על מדיניות זו של מנדלסון, ושיגר לו מכתב זועם, שאין לו להתערב בענייני הלכה, ולחשוב על שינוי מנהגי הקבורה עתיקי היומין של עם ישראל.

בסופו של דבר בטלה הגזרה, ומנהגי הקבורה היהודיים נשארו על כנם.