אין פה אפילו דלת לדפוק עליה שלוש דפיקות. רק דמעות

אף אחד לא לימד את חזקי ואותי להיות קצין העיר.

ופה אין אפילו דלת לדפוק עליה שלוש דפיקות לפני שבאים לבשר בשורת איוב.

ניגשים בעדינות אל הבחורה שההורים שלה התקשרו, מרוסקים, ובין שברי ההתרסקות ביקשו לספר שגם האח נרצח.

נרצח? נשחט בידי חיות טרף.

זה מתחיל בחיבוק,

ואז מספרים. בשקט. ובוכים ביחד.

ואומרים: "תבכי. תבכי. אנחנו בוכים ביחד עכשיו. זה לא הזמן להיות חזקה. תהי חלשה. תכאבי. תתגעגעי. כל הרגשות מותרים לך. רק דבר אחד: תנשמי. רק תנשמי".

וחזקי רץ לחפש כרטיס טיסה לה ולחברה הטובה, ואני ממשיכה לחבק.

כל הגוף שלה רועד לי בידיים, וממשיכה לספר לה כמה אנחנו אוהבים אותה. לא נעזוב אותה. וממשיכים לבקש ממנה רק לנשום.

רק לנשום.

* * *

וכשאני מחבקת, יש עוד טלפון.

משפחה שלמה.

נשחטה.

אחד הילדים פה.

בחור מתוק עם עיניים יפות שרק רוצות לבלוע את העולם.

כולם אינם.

כולם.

* * *

ועוד טלפון.

אמא נחטפה.

יחד עם האחות התינוקת.

וכמה היא סיפרה לי על התינוקת הזו.

והיא יושבת שם ואוכלת סנדויץ' שניצל עם האצבעות העדינות שלה.

אני לא רוצה לספר לה!

שקודם תאכל את השניצל!

שתשתה את הקולה שלה!

* * *

ואז עוד טלפון.

שרק יפסיק לצלצל.

אי אפשר יותר.

אי אפשר.

ואין לנו אפילו דלת!!!

כדי לדפוק עליה קודם

שלוש דפיקות.