"אחרי כזה ביזיון לאומי, הדרך היחידה היא להתחזק": סרן בדימוס בטור מעורר

בימים שנשמות ישראל רבות מכלל ישראל נפרדות מגופם, ה' הטוב יצילנו מכל רע, אני כותב את הדברים הבאים לעילוי אותן הנשמות, בתקווה שהשם הטוב יאמר לצרותנו די.  

באומרנו מדי בוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא" מרומז בכך כוח השמירה הנהדר: "ואתה משמרה בקרבי".  מי ומה קרוב לליבנו, ועל מה אנחנו מוכנים באמת להילחם? זה בדיוק מה שמרומז במילה ''קרבי'', כמו ''בקרבי אקדש'' ו''אדם נמדד בכוסו, כיסו וכעסו", וזה אומר שאם נרצה שמירה עליונה למהדרין לנו ולכל עם ישראל, יהיה עלינו לבדוק קודם כל שהדברים שבאמת אכפת לנו מהם ברוח ובגשם הם מאותה הרשימה שהקב"ה מתכוון ב"ובחרת בחיים".

א. קצת יותר כוונת המח והלב בכל לגימה ובכל ביס, ממש לחזק את עצמנו ואת עמנו בגוף ובנפש ולגאול ניצוצות הקדושה ולא לראות "כבלע את הקודש", כלאחר יד, בהבלעה, בלי לזכור ששולחן הוא המזבח בגלות. 

ב. לאהוב באהבה קדושה את הממון, לחוש לכוחו ולהשתוקק דרכו לעשות עבודה של האדם בעולמו, להפוך "יש"  ל"אין", דבר חומרי כל כך לכאורה להפוך לרוחניות צרופה (כמובן כך גם המזון וכל דבר גשמי שניתן לנו או שאנחנו עדים לו, כי הוא כלי עזר להשלמת שליחותינו בעולם).

ג. לאחר הגדרת ההסתכלות הרצויה על "כוסו וכיסו"  יש לזכור ש"כעסו" זה לא רק כעס כפשוטו, אלא כל רגש עז שמספר על המקום האמתי שבו לבבנו מונחים. בקריאת שמע אנחנו אומרים "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים". פירשתי בעבר כי יש לכאורה ניגוד בין חרון אף המוזכר בפסוק זה לשם הרחמים המופיע בו. אלא שעל ידי זה שה' מזכה אותנו לחוש את צער השכינה, "אף ה' בכם", יש לנו כוח לעצור ואף להפוך גזרות קשות מן השמיים.

יתרה מכך, בימי חרון אף שכאלה, על ידי התבוננות ועבודה עצמית באופן של "הולך ומוסיף" אנחנו בעז"ה יכולים בעזרת שברון לבנו להגיע למדרגה שבה  "כעסו" יהיה אך ורק במה שמצער אותו יתברך ולא בדברים הפרטיים שלנו, וגם אז כמובן הכוונה לכעס הנצור בלי ביטויו החיצוניים, ורובו של כעס כזה הוא כאב טהור.

עם כזה כאב שמעתי את ביבי, יהודי מוכשר וחזק לכאורה, שבנאומו לא הזכיר כלל את בורא כל העולמים, מה שבוודאי פגע באזרחים המאמינים שמתעוררים אליו יתברך ברצון להתפלל ולפעול לכבודו.  נקודה זו צרמה כל כך, כי הרי ברור שאחרי מחדל ביטחוני שהוא בזיון לאומי עם שמירת גבולות מרושלת שמתאימה למדינה כושלת, אחרי צעקת הגלות שכזאת המגלה אצבע אלוקים לעיני כל והתרסקות ההשקפה הציונית במובן הכופרני, לעג ל''כחי ועצם ידי'' המפורסם של הצבריות, אחרי שביבי לפני מספר שבועות אמר כעובדה היסטורית חלילה "שהקב''ה שמר על עמו פחות בשואה", אחרי חוסר בגרות שכזאת, האם יש עוד כח אמיתי אם לא התפילות, התורה ומעשים טובים של כלל ישראל? ומי אם לא אלה שחפצים בדעתם ולבם לעשות רצונו יתברך מגיני הארץ והעם? 

חזקו ואמצו בזכויותינו וזכרו ש"בקרבי" זה גם רמז לקרב, מלחמה של כל אחד ואחד למען שמו באהבה, וה' הטוב יראה מן השמים את רצוננו הטוב להמליכו בחסדים גדולים ורחמים רבים של גאולת הכלל ופרט במהירה בימינו אמן כן יהי רצון.

הכותב הוא סרן בדימוס, שירת בעבר במילואים בפלר"ק, כולל 5 שנות התנדבות.