זה הילד הכי אומלל שיש, והוא צריך דווקא אותך

הוא נמצא בשכבה שלך. מסכן כזה, בודד, בלי חברים, קצת משונה מכולם. ויש את החבר'ה שמריצים עליו צחוקים פעם אחר פעם, כאילו ואין לו רגשות, כאילו והפגיעה הזו לא תהפוך לצלקת בנשמה שלו. אף אחד לא נמצא שם בשבילו, כדי להגן עליו או אפילו רק כדי להיות איתו קצת, לדבר איתו, להראות לו שהוא לא איזה עציץ בכיתה. החיים החברתיים של הילד הזה, או אם נדייק חוסר החיים החברתיים קורעים לו הנפש יותר ממה שאפשר לדמיין. ואיך אותו ילד יראה בעוד 20 שנה מהיום? קבלו הצצה אותנטית:

"חודש הבא אהיה בן 32, ובכל זאת עדיין כותב עם דמעות שלא מפסיקות לזלוג, רק מלהיזכר בשואה שעברתי בילדותי. בן 32 ועדיין רווק, בן 32 שלא יוצא להיפגש עם חברים, בן 32 שלא מרבה להסתובב עם אנשים ומעדיף את ה'לבד' שלו, בן 32 שמעדיף את הבדידות על חיים מלאים בחברים, בן 32 עם עבר פסיכיאטרי על רקע חרדה חברתית ודיכאון קליני ופוסט טראומה, בן 32 שחי ונלחם לבד בכל יום שעובר להוכיח לעצמו ולעולם שהוא כן שווה משהו. וכל זה בגלל מעשי רוע של ילדים" (מתוך מכתב שנשלח לפעילה הנאבקת בתופעת החרמות על ילדים ובני נוער).

בדידות והחרמות זה משהו שנשאר עם הבן-אדם והולך איתו לכל החיים. וכאן בדיוק אתה נכנס לתמונה. אתה יכול להציל את הילד הזה מהכיתה שלך מעתיד אומלל ומעורר רחמים. לא חייבים להיות רופא או מתנדב ב'איחוד הצלה' כדי להציל חיים. אפשר להציל חיים שלמים של בן אדם גם מחיוך, משיחה קצרה מדי יום, מנתינת הרגשה שיש מישהו שאיכפת לו ממני. תהיה אתה זה שיוצא כנגד העדר החברתי והאכזרי למול אותו ילד בודד. תהיה אתה הנבחר, המנהיג האמיתי, הגיבור. תהיה אתה זה שמציל לו את החיים.

קראו גם:

מקבץ עצוב: יש ילדים שקופים שעוברים חרם בבית ספר, ואף אחד לא רואה אותם