החתן היתום הזמין 200 מנות ובעל האולם סיפק 350

מעשה שהיה בבחור יתום שהתארס עם בחורה יתומה. גם החתן וגם הכלה הינם עניים מרודים, ולא היה באפשרותם כלל לממן את הוצאות החתונה. בלית ברירה, הבחור יצא לעבוד בשעות הלילה, ואף לווה כספים מידידיו, וכשהצטבר אצלו סכום יפה, ניגש לבעל אולם שמחות והזמין אירוע עם 200 מנות. 

ליל החתונה הגיע, והנה לאחר החופה, האולם היה מוצף ומלא מפה אל פה. אנשים רבים עמדו נבוכים וצפופים (מלשון צפים, רש"י יומא כ"א.), ובעל האולם הרגיש מאוד לא נעים. והחתן - מוקף במעגלים של משמחים רבים, ואינו מבחין באי-נעימות שנוצרה... בעל האולם החליט שלא שייך כעת לפלס דרך אל החתן ולשולפו מריקודי השמחה, וחשב בליבו, בינתיים נפתח שולחנות ונגיש מנות לאורחים, אחר כך כבר נסתדר.

לאחר האירוע פונה בעל האולם ואומר לחתן: 'בטח שמת לב שמשתתפי השמחה היו רבים מכפי שחשבת שיהיו. היה מאוד לא נעים לראות את האנשים עומדים נבוכים ללא שולחנות ערוכים... ובכן, שילמת רק על 200 מנות, ולמעשה הוגשו 350 מנות; היות ואני מבין שאתה מאוד דחוק, אבוא לקראתך ואחייב אותך בתשלום עוד 100 מנות בלבד'. 

החתן, שלא ציפה לתביעה שכזו בליל שמחתו, טען כנגדו: 'לא הזמנתי אלא 200 מנות, ועליהם שילמתי, את המנות הנוספות, הוספת מדעתך, ומה פתאום שאשלם עליהן?!'

'הרי בוודאי קיבלת צ'קים יפים מהמשתתפים הרבים', הוסיף לטעון בעל האולם, 'ואם כן מדוע שלא תשלם מהם עבור המנות שאותם משתתפים אכלו ונהנו מהן?!', והחתן השיב: 'את הצ'קים קיבלתי במתנה, ואת המנות חילקת על דעת עצמך ולא על פי הוראתי...'

עם מי הדין?  

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

הדין עם החתן היתום, כיון שהזמין רק 200 מנות ותו לא. אך כל זאת דוקא במקרה שאורחי האירוע הנוספים לא נתנו מתנות גדולות (המכסות את דמי הסעודה), אלא הגיעו על מנת לשמח את החתן והכלה היתומים, אך אם האורחים הגיעו גם על מנת להשתתף בסעודה, ונתנו מתנות השווים לפחות את דמי הסעודה, צריך החתן לשלם מהמתנות שלהם את דמי המנות שאכלו, שהרי הם שילמו על כך.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.