אפרת ברזל: תשאלו כל ילדה, והיא תגיד לכם

תשאלו כל ילדה, לא משנה בת כמה היא, והיא תגיד לכם אותו הדבר.

תשאלו כל ילדה, לא משנה איפה היא גרה, ואיזה צבע היא אוהבת, והיא תגיד לכם אותו הדבר.

תשאלו כל ילדה,

בגן, בבית ספר, בסמינר, רווקה, או כזו שכבר התחתנה, מבוגרת, מתבגרת, והיא תגיד לכם אותו הדבר.

תשאלו, אבל כאלה ילדות שלא איבדו, למרות הכל, את בת הקול, הדקה הזו השוכנת בתוכן, זו שעדיין שומעת את הבינה היתרה שחז"ל ידעו שניתנה בה.

תשאלו כל ילדה, כזו שבורא עולם עשה אותה כרצונו, אבל רק את אלה שנבראו מעצם, תשאלו ותראו, מה בעצם היא בריאות עבור כולנו.

העם של הבנות.

כל אחת איפה שהיא נמצאת עם עצמה בשלבי חייה.

תשאלו, תנסו, וכל הבנות יגידו לכם את אותו הדבר.

הדבר שמסתתר מאחורי הרבה חוליים, השתדלויות מיותרות, ומאמצים שאפשר מזמן לוותר עליהם.

הבריאות האמיתית לא קשורה אצלנו באמת של הבעצם לדיאטה, לאוכל בריא, לוויטמין סי, לספורט או לטיפול החדש שכולם מסבירים שריפא אותם, זה עם השלוש אותיות והחמישה שלבים.

לא.

תשאלו כל ילדה, אפשר להרחיב את הסקר גם לילדים.

תשאלו כל ילדה מתי היא מרגישה בריאה, מתי היא התחילה לפתח חולי. מתי עיניה מאירות, מתי הן כבויות, והיא תגיד לכם את אותו הדבר.

ילדה שבאה משבט "כה תאמר", מרגישה בריאה באמצעות אותן מילים שנאמרות לה.

אנחנו הבנות,

זקוקות למחמאות,

זקוקות למילים טובות.

רכות.

בריאות מתחילה אצלנו קודם כל בהרגשה העדינה שאנחנו רצויות, ראויות, שבוודאות מבינים כמה אנחנו מקסימות ומשתדלות, אנחנו- בריאות מתחילה אצלנו כמו שכתוב לפי הסדר, נפש בריאה בגוף בריא.

אנחנו,

בשביל מחמאה, מילה טובה, איזון חוזר, חיוך, מבט, איך שימחת אותי, כמה את מקסימה, אני מצטער אם פגעתי בך, איזה יופי, לא יתואר כמה יש בך,

אנחנו בשביל אחד כזה מוכנות לתת הרבה.

יש לנו גם הגבולות שלנו, אל דאגה, אנחנו קיבלנו גם יכולות מחשבה, לא רק צורך בהרגשה.

כל הנ"ל הוא בגדר המלצה לכל סובבינו המתעניינים.

מפתח.

אם מתחשק לכם לפעמים לפתוח לרגע את דלת הקסמים של לבנו, בואו וניתן לכם מפתח.

זה לא אחד מארבעת המפתחות הקדושים הנתונים רק לו יתברך, אבל זה בהחלט אחד המאסטרים המשוכפלים.

מה עושים כשאין שימוש במפתח הזה עבורנו, כשהעולם סביבנו איבד את המפתח, ואנו מרגישות לעיתים עניות בפתח, מקבצות נדבות של מחמאות? מה עושות ילדות כאלה?

אחד הטיפים הנפלאים שהבנתי והפנמתי בשעה טובה סוף סוף, הוא טיפ ששמעתי מבתה של הרבנית החכמה, הרבנית נעמי פלדשטיין ע"ה.

הטיפ הוא ההמלצה הבאה, שהרבנית תמיד היתה מסבירה: "כשבחורה נכנסת לחתונה, לאולם של שמחה, ומחכה שיחמיאו לה, על השמלה שלה, על המראה שלה, על התסרוקת שלה,

וכולן רצות אליה ואומרות לה איזה יופי איזה יופי, איזו שמלה איזו תסרוקת –

זה נעים, אבל לא כולן באמת אומרות את האמת. אבל אם בחורה נכנסת ואף אחת לא אומרת לה כלום", היתה הרבנית מסבירה,

"אם בחורה נכנסת לשמחה ואף אחת לא מחמיאה לך, תדעי לך דווקא ברגע הזה, תדעי לך שיש לך את הבגד הכי יפה, ואת התסרוקת הכי יפה, קחי את הרגליים ותברחי".

ואני חושבת שהרבנית לימדה כאן יסוד מאוד חזק: תברחי פנימה, אל תוך עצמך.

"כי את המחמאות הכי גדולות את מקבלת בשקט פנימי מבורא עולם, לא בהמולה שבחוץ, הוא זה שנותן לך את הכוח האמיתי לדעת כמה שאת שווה".

וזה מסר נכון כל כך. איך ברגע של קושי, כשאת מרגישה פחותה, כשאת מצפה לכוח סביבתי שיתן לך קיום, ואת לא מקבלת אותו,

למה? ככה.

כי הסביבה לפעמים קמצנית, קנאית, מתוסבכת עם עצמה, יש נשים שקשה להן לפרגן, ולעולם אף אחת לא תגיד בדיוק מה שאת ציפית לשמוע, ואת לרגע יכולה להרגיש מסכנה, יש ילדות שילדות שלמה יכולות להרגיש מסכנות, הן מספרות לי, איך הן היו ממתינות למילה טובה, מאימא, מאבא, מהמורה, ילדות רבות מספרות לי על העוני שלהן, כשהן כל כך רצו שיראו אותן, ולא ראו.

אבל אז מגיע רגע של בריאות. את מחזירה לעצמך את ההבנה, כמה בורא עולם עשה אותך, מקסימה.

ואת עומדת באולם השמחות, ומבינה שמחמאות בריאות מגיעות אל ילדות קודם כל מתוך בארן האישי, מהיכולת לא להיות תלויות במה שאחרים יגידו אלא באמת הצרופה, זו הטמונה ביכולות של כל אישה לזהות בתוכה כמה היא הכי שווה, שוב, כמו שממילא היא היתה, בהתחלה כשבורא עולם ברא אותה, בריאה.