"סליחה, המקום הזה תפוס לחבר שלי"

תמיד לימדו אותנו שלוותר לזולת זה מעשה אצילי. זה נכון, אבל גם בזה יש כללים. 

לדוגמא: מה דעתכם על רכב שעוצר את התנועה בכביש סואן, כדי לאפשר להולך רגל לעבור את הכביש שלא במקום מעבר חצייה? מעשה יפה, נכון? אבל מה לגבי שאר הרכבים שנאלצים להתעכב מאחור? האם גם כלפיהם זה יפה? ומה דעתכם על אחד שמוותר בתור לקופה עבור מישהו שהגיע רק עכשיו, ובכך גורם לכל התור שמשתרך מאחוריו לתוספת המתנה? אצילי או מגונה? מה דעתכם?

לפנינו כמה סוגים של התחשבות בזולת:

דרגה א' – העכברים: הגמרא אומרת "הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון" (תרגום: העכברים הם רשעים. כשמוצאים מזון, לא מספיק שאוכלים, אלא קוראים גם לחבריהם שיאכלו עמם"). מצד אחד יש כאן מעשה אצילי של העכברים – הם לא "אוכלים לבד", אלא מזמינים גם את חבריהם... אבל הם נקראים רשעים, כי ההתחשבות שלהם בחברים באה על חשבון אחרים (בדרך כלל זה מתרחש במטבח פרטי של מישהו...). על מעשה מסוג זה מקבלים את התואר "רשע".

דרגה ב' – החסידה: כתוב בגמרא "למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה" (מחלקת להם מזונותיה). ממש מזכיר את העכברים, בשני הבדלים: א. כאן מדובר במזון הנמצא בטבע. היא לא גוזלת זאת מאף אחד. ב. אם אין מספיק – היא מחלקת מתוךהמנה שלה לחברותיה. מעשה אצילי כל כך, עד שזכתה לשם כזה יפה – "חסידה"! אז מדוע איננה טהורה לאכילה? משום שאת ה"חסידות" הזו היא עושה רק עם חברותיה!... ומה לגבי שאר הנזקקים, שאינם מהחוג שלה? לזה אין התייחסות מצידה. על מעשה מסוג כזה מקבלים את התואר "טמא".

דרגה ג' – אופטימלית: לעזור לזולת (ללא הבחנה אם זה חבר או מישהו זר), ללא טובות הנאה, וכמובן הכי חשוב, מבלי לפגוע באף אחד על הדרך... דוד המלך הגדיר זאת במילים קצרות: "אשרי משכיל אל דל"(תהילים מ"א) – שהפירוש הוא, גם כשאתה עושה חסד, תעשה זאת עם שכל (מתוך "אהבת חסד" של החפץ חיים).

לסיכום: לעזור לזולת זה ענק. זה הדבר הכי גדול שיש! אבל רק בתנאי שזה לא בא על חשבון אחרים, ובתנאי שזה לא מיועד רק לחברים.