’אילו היו אומרים לי שאין מניין - הייתי נופח את נשמתי’...

מסופר על הרבי ה'בית אהרון' מקרלין זי"ע, שהיה מהדר ומקפיד מאוד כל ימיו להתפלל תמיד במניין, ואף פעם לא הסכים לוותר על כך, עד כדי מסירות נפש ממש. פעם אחת היה נצרך לעבור ניתוח בבית החולים, ודאגתו העיקרית היתה, כיצד אוכל להסתדר עם התפילות במניין. הרבי החליט שלפני הניתוח הוא יתפלל מנחה גדולה בציבור, ומאחר שלפי ההשערה, היה אמור להתאושש מן הניתוח לפני חצות לילה, ביקש אפוא ממניין חסידים שיגיעו לבית החולים על מנת שיוכל לזכות להתפלל מעריב במניין.

הגיע חצות לילה, והרבי עדיין לא מתעורר מן הניתוח, והרופאים אמרו שיתכן מאוד ולא יתעורר עד אור הבוקר. החליטו החסידים להתפלל, והלכו איש לדרכו.

עם הרבי נשאר הגבאי המסור, והנה, כעבור שעה התעורר הרבי, ביקש ליטול ידים, ושאל את הגבאי אם יש מניין למעריב כפי שתכננו.

הגבאי לא רצה לצער את הרבי החלוש, שזה עתה התעורר מההרדמה של הניתוח, ולכן ענה ואמר לרבי 'יש כאן מניין ומיד מתחילים להתפלל'... וכך עמד הגבאי ושימש כשליח ציבור, כאשר ה'ציבור' לא היה אלא הרבי מקרלין. הגבאי אמר את כל נוסח התפילה, ברכו וקדיש וכו', כאילו יש מניין, והרבי מתפלל עמו. לאחר התפילה שאל הרבי, 'מדוע היה כל כך שקט', והגבאי הסביר, 'המתפללים שעמדו במסדרון בית החולים לא יכלו להרים את קולם באמצע הלילה'...

כעבור זמן, כשהרבי כבר החלים ושב לביתו, היה לגבאי הרהורי דברים וליבו נקפו על המעשה שעשה, היתכן כך לשקר וגם לומר דברים שבקדושה בלא מניין. נכנס אפוא בחרדת קודש אל רבו כדי לספר את האמת.

ה'בית אהרון' שמע את דבריו, ותיכף ומיד השיבו: 'אל תצטער, היתה לך דעת ותבונה להצילני, משום שאם היית אומר לי שאין מניין, חוששני שלא הייתי מחזיק מעמד. הייתי נופח את נשמתי מרוב צער ועגמת נפש...' 

הרבי בירך את הגבאי המסור באריכות ימים ושנים טובות, ואמרו עליו שחי קרוב למאה שנים מתוך בריאות וכל טוב ('אמרתך חייתני').

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.