אין שלם מלב שבור: באנו לעולם כדי לתקן

כשהייתי בת אחת עשרה השתתפתי בקורס לכתיבה יוצרת. באחד המפגשים הביאה המנחה אופני ילדים שבורות והניחה במרכז החדר. ביקשה שנתבונן בהם מספר דקות ואחר כך נשתף בסבב מה המחשבות שעלו לנו בראש. התשובות היו מגוונות, אך הדבר המעניין היה שרובנו דמיינו בעיני רוחנו את האופניים במצבם התקין, בשלמותם.

יש לי מכרה שעוסקת בכתיבת הצגות ובימוי. היא הסבירה לי פעם שמערכון טוב חייב להתבסס על קונפליקט. זה מה שמוציא את הצופה מהשאננות באזור הנוחות ומכניס מתח וציפייה מתי ואיך הדברים יסתדרו. בעצם, בתוך תוכנו אנחנו מייחלים שהדיסוננס ייפתר והתמונה תתבהר. על תכונת הנפש הזאת מבוסס הריגוש שאנו חוות בקריאת ספר, בהצגה או בסרט. משהו במעמקי נפשנו כמה לסוף הטוב, לשלמות.

בעיניי הקטנות ובשכלי הדל אני קוראת יחד אתכן את הפרשות הראשונות בחומש בראשית ונדהמת לגלות שוב כמה הכל "שבור". כמה פלונטרים וקונפליקטים לא פתורים. כמה ניגודיות. הנה לפנינו, בפרשת השבוע הקרובה, לידתם של יעקב ועשיו. היש ניגודיות גדולה מזו? שני כוחות סותרים שמלווים את כל ההיסטוריה שלנו כעם, ומייצגים מאבק מתמשך בין טוב לרע ובין טהרה לטומאה. אין כאן ניגודים משלימים, יש כאן כוח שלילי שבא לסכל את פסיעותינו בדרך הישר והטוב. ואנחנו הרי בנות-יעקב...

"לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה", כתוב בתהילים. רבי מנחם מנדל מקוצק אמר: "אין שלם מלב שבור". ואנחנו תקועות בפנטזיות המושלמות שלנו, מנסות בכוח לגבס כל שבר שצולם במכון הרנטגן הדמיוני שלנו. מתוסכלות מההשתלמות הארוכה של החיים. אל תרגישי לבד במסע הזה. כולנו משתוקקות לאיזו אוטופיה אידיאלית של סוף מערכון ושוכחות ליהנות בדרך מהריגוש של שבירת הכלים. למה בכתיבה יוצרת זה 'עושה לנו את זה' ובמציאות זה גורם לתחושת נפילה? כי במציאות יש שני אלמנטים חזקים שהבורא הטביע בנו: אגו ורצון לשליטה. מבייש להיראות ככלי סדוק, ומלחיץ לחוות את הפער בין הרצוי למצוי. זו השתלמות ארוכה, שמבוססת על כוח המדמה שמצייר אופניים אדומים נוצצים ישר מהניילון... מוש... ל... מים!

בורא עולם הסתכל בתורה וברא את העולם. עולם שבור הזקוק לתיקון. מה לנו כי נלין? מה לנו להישבר? הרי כל אדם עולם וכל העולם סתירה ובניין.