בשר בחלב – זה טעים?!

באחד הימים הקודמים, כשישבתי בבית המדרש, והתבוננתי על הסיפור של אברהם שישב בפתח האהל "כחום היום" וכל זה, עלתה לי תובנה שהתפעלתי ממנה כל כך, שרק הרמתי את הראש, וחיפשתי מישהו באזור שאוכל לשתפו בחווייתי (אל תדאגו, מצאתי אותו, את הקרבן). והנה עכשיו אני משתף אתכם (קרבנות או לא, מיד תחליטו...):

אברהם רואה לפניו שלשה אנשים, מגיעים ממסע מדברי. הוא רץ לקראתם ומציע להם לסעוד את לבם, ומה הוא מציע להם? לא פחות ולא יותר: "חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם" – בשר בחלב... בזה הוא מכבד אותם?...

אז נכון, עדיין לא ניתנה תורה, והם בכלל לא בני אברהם, מותר להם (ואם לא התבשלו יחד, אסור רק מדרבנן). אבל איך יתכן שאותה תורה שאסרה לנו בשר בחלב, כאן, אותה תורה מציינת לשבח את כיבוד האורחים של אברהם, שכיבדם בבשר וחלב, ואיננו זעים באי נוחות כלשהי?

אמת. אני בכלל לא זע באי נוחות. אני אפילו מחייך...

זה מסר אדיר שטמון כאן: כבר אמרו חכמים "אל תאמר אי אפשי (= בלתי אפשרי)... לאכול בשר וחלב... אלא אפשי (אפשרי), ומה אעשה שא-לוהי גזר עלי!".

יש כאן מסר נפשי עמוק: אל תנסה להכחיש מציאות שאינה נוחה לערכיך. אם אסור לי לאכול, וזה הכי מגרה אותי, אני לא אספר לעצמי שזה מגעיל... זה נמוך, זה לא אמין, ולכן זה רק יציק לי יותר.

היהדות אינה מכחישה שעבירה כזו או אחרת יכולה להיות "טעימה", אלא שהיא טוענת, שיחד עם זה שהעבירה "טעימה", אם אינה מתיישרת לפי ערכי התורה, היא "אינה כשרה", ולכן איננו מבצעים אותה, ללא קשר לטעמה הערב או הדוחה!

אנו מעדיפים ערכים על פני חשקים.

ערכים מובילים לתחושת משמעות יציבה, לעומת חשקים שמובילים לריגוש חולף!

וזו הדרך הנכונה מול כל רגש שלילי המאיים לפגוע בחיינו, לעצור את התקדמותנו בחיים: נכון, הרגש צועק לי שאני חייב לעשות מעשה לא ערכי / שאיני מסוגל לעשות משהו מקדם - ערכי, וזה ירגיש לי רע, אם לא אשמע בקולו.

עם זאת, יש לי ערכים, והם חשובים יותר מהרגש הזה - הם מעניקים משמעות וסיפוק, לכן אני מסכים לשאת את התחושה השלילית, כי זה שווה לי!