מה שמך? ומה שלומך? מה שמגדיר אותך כאדם

ראיתם פעם את ההסתערות של נערים במוסד חינוכי, כאשר דלתות חדר האוכל נפתחות? כאילו אין מחר, כאילו אין מספיק אוכל לכולם... או אולי יצא לכם לחוות את המתח בכביש, כאשר הנתיבים מצטמצמים עקב שיפוצים וכל הרכבים מצטופפים, כדי לוודא שאף אחד לא יעז להידחף ולעקוף?... או אולי יצא לכם פעם לראות את הדחיפות בתחנת האוטובוס כאשר סוף סוף מגיע האוטובוס הבינעירוני ואין מקום לכולם?

אז ככה זה, שני כוחות טמונים בנו: האנוכיות וההתחשבות.

האנוכיות היא תכונה טבעית המוטבעת בנו עוד מלידה. לא נדרשת לכך שום השקעה, זה מתפרץ החוצה באופן אוטומטי... אצל בעלי חיים זה ממש קוד קיומי.

ההתחשבות, לעומתה היא ההפך הגמור. התחשבות בזולת היא היכולת שלך לחוש את רגשותיו של השני ולתת לו מקום בעולמך. ההתחשבות בזולת היא היהלום שטמון בתוך לבך, ועם קצת מאמץ - כולם יוכלו ליהנות מהטוב הזה שנמצא בתוכך.

ההתחשבות היא זו שמגדירה אותך כאדם. ככל שתשתמש בה יותר – האיכות שלך תטפס יותר ויותר.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בליל צום כיפור ישב ושוחח עם יהודי אחד עד אור הבוקר. לתמיהת הסובבים השיב: "הלה יהודי מסכן, גלמוד, שלא זכה להתחתן מעולם, והוא כבר מיואש. איך אפשר ללכת הביתה ולישון, כשהוא יושב כך בדיכאון כי אף אחד לא מחכה לו בבית ואין לו סיבה לחזור לביתו? אז החלטתי להישאר אתו כדי להפיח בו קצת שמחת חיים ותקווה". החפץ חיים הקריב את ליל צום כיפור כדי להחיות נפש מדוכדכת.

הבחירה בידך אם "להילחם על זכויותיך", להידחף בתור, בכביש או בכל מקום אחר, להציף את הצדדים האנוכיים שבך, או לפתח את הצדדים האנושיים שלך. ההתחשבות מעניקה לך את היכולת לוותר גם כשהצדק איתך, ושלא לדבר כשאתה טועה... ההתחשבות מעניקה לך את היכולת לפרגן למי שטוב פחות ממך (או טוב יותר?) גם כשאין לך שום טובות הנאה מכך. ההתחשבות מעניקה לך את האפשרות להתעניין בשלומו של השני, להתעניין כשמישהו מתחיל לומר קדיש לידך, או אפילו סתם לומר "שלום, מה שמך?"...