סיון רהב מאיר: לזרום או לצמוח? לזרוע הרס או בניין? שאיפות ומאמץ או חיים קלים?

לשבת הזו, שקראנו בה את פרשת וילך, יש שם: "שבת שובה". זה הנושא המרכזי בה, ערב יום הכיפורים. הנה שתי דרשות-תשובה ששמעתי השבוע.

יום שני, ראש השנה, 11 בבוקר, ישיבת "נתיב אריה" ברובע היהודי בירושלים. מאות צעירים אמריקאים מצטופפים באולם גדול, כמה מטרים מהכותל המערבי, שהוסב לבית כנסת. תפילת שחרית הסתיימה, עוד מעט ייתקעו בשופר, אבל לפני כן – שיחת הכנה. הם מתקבצים סביב ראש הישיבה שלהם, הרב אהרון בינה. כולם סיימו תיכון אמריקאי, הם בדרך לקולג', אבל הדרך לקולג' עוברת ב-Gap Year, השנה שבין לבין. כבר היה מי שהציע לקרוא לה Base year, שנת בסיס, כי היא באמת הבסיס לכל החיים. זה בדיוק מה שראש הישיבה אומר להם בדרשה הזו, בפריים-טיים הרוחני השנתי:"כל החיים לפניכם, הכול פתוח, וזה זמן ההכרעה. האם אתם עולים על מסלול חדש בשנה הזו? האם כל החיים שלכם הולכים להשתנות לטובה? האם תהיו רציניים? כנים? אותנטיים? מחוברים ליהדות שלכם? מחוברים לישראל? או שתלכו לקמפוס ותשכחו מכל השנה הזו?". הם מקשיבים בדממה. הניסיון מלמד שחלקם ימשיכו כאן, יעשו עלייה. רובם לא. האם החודשים האלה של הלימוד ליד הכותל יספיקו מול גלי BDS, מול התבוללות, מול ניכור ואדישות?

אבל אז הדרשה משנה כיוון. "אתם חושבים שראש השנה ויום כיפור מבשרים התחדשות רק לצעירים כמוכם? שרק אתם יכולים להתחיל מחדש? אני בן 74, וזה מיועד אלי!", הוא מרעים בקולו. "גם אני יכול להיברא מחדש בימים האלה. הכול תלוי בבחירה החופשית שלנו".

למחרת, ביום השני של החג, התפללנו בבית הכנסת "מעיינות" שבשכונת נחלאות בירושלים. הרב שלמה גשטטנר סיפר על הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אחד ממנהיגי הדור הקודם באירופה. בילדותו שמע הילד נפתלי מחדרו שהוריו מדברים עליו. הם הסכימו ביניהם שהוא תלמיד גרוע, שאין סיכוי שיתקדם בלימודו ולכן עליו לצאת לעבוד במלאכה פשוטה מחוץ לבית. הילד נפתלי האזין בסתר, ולא קיבל את התחזית הקודרת. הוא שאף גבוה, הזיל דמעות והחל ללמוד ברצינות. לימים הוא הפך לרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין, אחד מגדולי התורה.

"זה מה שתקיעת השופר עושה לנו", אמר הרב גשטטנר. "היא מציבה בפנינו את האופציה – קטנות או גדלות? לבזבז את הפוטנציאל שלנו או לממש אותו? לזרום בחיים או לצמוח? שאיפות ומאמץ או חיים קלים?".

הסיפור של הרב ברלין הזכיר לי קצת את סיפורו של אלפרד נובל. המדען, ממציא הדינמיט, קרא יום אחד ידיעה שגויה אודותיו בעיתון צרפתי: "סוחר המוות מת". זו הייתה טעות, נובל היה חי, אבל האירוע שינה את חייו. הוא הבין שזה מה שיכתבו עליו אחרי מותו, אם ימשיך במסלול הנוכחי, כאיש שהמציא פצצה וזרע מוות. נובל שינה את דרכו ורצה לתקן. הוא הורה לתרום את רכושו ולהעניק "פרס נובל" למי שמקדם את האנושות.

הסיפורים שלנו לא דרמטיים כמו של הרב ברלין וכמו של נובל, אבל חודש תשרי מעניק לנו את האופציה לבחור נכון.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".