גבולות של נייר: כך יוצרים עבור המתבגר גבולות גמישים, מבלי להיכנס למלחמה מולו

ישנה טעות נפוצה אצל הורים רבים, שבכדי לחנך את המתבגרים "צריך לשים להם גבולות ולא לוותר". להגביר את הסמכות ההורית, על כל מעשה להגיב בחזקה, על כל חוצפה לא להבליג, וכשהם יראו שההורים שלהם עומדים נחושים על עקרונותיהם, הם ודאי ייכנעו.

כשבוחנים את השיטה הזו במציאות, מבחינים בדבר הבא: לא רק שזה לא מועיל להרגיע את המצב, אלא להיפך, המצב הולך ומחמיר, המתבגר עושה ב"דווקא" ההיפך בדיוק ממה שדרשו ההורים. ההורים אמרו לו לחזור ב-11:00 - הוא חוזר ב- 1:00; במשפחה שלכם לא נוהגים לשמוע מוזיקה בסגנון מסוים - הוא ישים אותה בקולי קולות, מה שבטוח בטוח... וכו'. מנגד ההורים ממשיכים לעמוד בכל תוקף על שלהם ולא מוותרים, והמריבה עולה עד השמיים.

אחד משלושת חוקי התנועה של ניוטון הוא "חוק הפעולה והתגובה". לפי ניוטון, כאשר מפעילים כוח על גוף מסוים מצד אחד, הרי שאותו הגוף מפעיל עלינו כוח מהצד השני, ובמילים אחרות "הפעלת כוח יוצרת כוח נגדי", לדוגמא כאשר אדם דוחף קיר, הקיר בתגובה מפעיל כוח על האדם. את אותו עיקרון שבין שני גופים אפשר לשייך גם לתקופת גיל ההתבגרות, כאשר הורה נכנס לעימות, מריבה, ויכוח עקרוני וכדו' עם המתבגר שלו, הרי שהמתבגר ישיב להורה באותה המטבע, שהרי כמו שאמרנו - הפעלת כוח יוצרת כוח נגדי.

המשתנה שאינו ידוע, הוא העובדה שבמלחמה או עימות עם המתבגר התוצאה ידועה מראש, על פי רוב ההורה ינחל כישלון, כי בהורדת ידיים המתבגר תמיד ינצח.

הסיבה לכך היא פשוטה. לנו, ההורים, יש הרבה מה להפסיד. יש לנו בית, משפחה, ילדים ועבודה, אין לנו כל הזמן שבעולם, יש לנו חיים נוספים ואחריות מעבר למתבגר הזה, אנחנו לא יכולים להפקיר את הכל רק בשבילו. לעומת זאת, למתבגר אין מה להפסיד... זה לא מאיים עליו ש"אתה לא תקבל את זה או שתצא מהבית". הוא פשוט יצא... יכול להיות שבין כה וכה לא טוב לו. לפעמים לא אכפת לו גם לישון במקלט ואפילו ברחוב, העיקר להראות שהוא צודק בדרכו שלו.

לכן העצה היעוצה היא: לעולם, אבל לעולם אל תכנסו למלחמה עם המתבגר, כי הכישלון ידוע מראש.

מאידך, כמובן, אין הכוונה להפקיר את המתבגר לנפשו ללא גבולות. לכן עלינו ללכת בדרך האמצע, ולשים לו גבולות גמישים. אלו אינם גבולות שאנו שמים כלפי ילדינו הקטנים, שבהם אנחנו יכולים לעמוד על דברינו בצורה ברורה, אך גם אין זה אדם בוגר לגמרי שנמצא ממש ברשות עצמו ועושה רק מה שהוא חושב.

אנו שוקלים בכל אירוע האם ניתן להתעלם, כי הדבר אינו עקרוני כל כך, או שמא מדובר בנקודה משמעותית לחייו הרוחניים או הגשמיים. במידה ובחרנו להתערב, אנו עושים זאת ברגישות, מביעים את דעתנו בבירור אך בכבוד, ומדגישים כי אנו סומכים עליו שיבחר בעצמו במה שנכון לעשות. כך שמצד אחד אנחנו מאפשרים למתבגר את הנפרדות שהוא כה זקוק לה, ולא מתנגשים איתו בצורה חזיתית, ומצד שני אנחנו עדיין נותנים ביטוי לדעתנו.

כאשר אנחנו נמנעים ממלחמות מחד, וכן מכוונים את הנער אל הטוב מאידך, אזי אנחנו מאפשרים למתבגר להגיע לנפרדות שהוא זקוק לה, מבלי לשלם מחיר.