מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: יש דבר כזה, חתונה עם פחות מ-500 איש

אם פעם חתונה הייתה נחשבת לקטנה כשהיו בה פחות מ-500 איש,

בעל האולם ידע להכניס אותה לאולם הקטן שלו, כי היא קטנה,

בעלי השמחה ידעו לשלוח עוד ועוד הזמנות, כי אם לא יגיעו כל אלו שמוזמנים - החתונה תהיה ריקה –

אז עידן הקורונה בא  והוכיח לנו שחתונה אינה קטנה כשיש בה כמה מאות מוזמנים.

היא גם לא קטנה כשיש בה כמה עשרות מוזמנים.

כי לצערנו, בזמן הקורונה, חתונה עם 20 איש הייתה דבר מקובל.

"אבל רק המשפחה שלנו הפרטית היא 20!", בכו אנשים והתלוננו.

"יחד עם המחותנים אנחנו לפחות 30", אמרו אחרים.

אז מה עושים?

דוחים את החתונה!

כדי שלא לדחות חתונה סגורה, התחילו פשוט לא לקבוע.

עד שלא יודעים מה קורה ומי מוזמן, לא מחתנים.

נשארים מאורסים.

לא פעם יצא לבעל אולם לפגוש בעלי שמחה שמבקשים להשתמש בשירותיו מחר.

כן, איך זה ייתכן?

כך זה בתקופת קורונה.

האולם שבו היו צריכים להתחתן סגר את שעריו, לאחר שקיבל קנס גבוה על כך שהכניס ביום שלפני כן כמות גדולה מההוראה הברורה.

לחתן עם 40 איש, כשההוראה שונה, גם כאשר אלו המשפחה הגרעינית בלבד, זהו סיכון עצום!

אז איך מחתנים עם 20 איש?

זה בערך כמו לערוך שולחן למשפחה די גרעינית ממוצעת בשבת רגילה בבית חרדי רגיל.

הורים, עשרה ילדים שבבית, ארבע נשואים עם בני משפחותיהם, והנה לכם, 20 איש!

זה נשמע נורא ואיום, אבל זה גם קצת מאזן את מה שהיה קודם.

כי, בעצם, מי צריך מאות איש שמרגישים חובה להגיע, אפילו שהם לא גרעיניים, כשאפשר להביא עשרות אנשים, שיודעים מה הם עושים כאן.