תשעים וארבע... נו, מה אתם רוצים? הלפיד האחרון

אוי, אוי, אוי.

תארו לעצמכם אדם המהלך במערה חשוכה. יש לו נרות, פנסים, לפידים המאירים לו את הדרך.

במשך הזמן כבו הנרות, כבו הפנסים, וגם הלפידים אבדו את כוחם...

נשאר לו רק לפיד אחד! אחד! הוא האיר לו, הוא נתן לו כוח ותקווה, בעזרתו הוא ראה שהוא צועד בדרך הנכונה.

והנה, הגיע הזמן שבלפיד כבר היה חסר השמן. הוא שמר עליו מכל משמר.

זה הלפיד האחרון!

בלעדיו אהיה בחשכה...

* * *

כבה הלפיד!

החושך הסמיך מילא את חלל המערה.

חושך

אפילה

כאב

בלבול

* * *

אתם מבינים?

רבי חיים קנייבסקי היה האור שלנו, הלפיד המאיר בחשכת הגלות הזו.

מהבית הקטן ברחוב רשב"ם הוא שלח לנו כוחות. חיזוקים. תקווה.

הוא ידע לענות על שאלות, להאיר, ליישב, לתרץ.

התורה שלו האירה את כל העולם.

ועכשיו,

הלפיד האחרון כבה!

חושך

אפילה

כאב

בלבול

* * *

לא נותר לנו אלא להרים עיניים לשמיים באמונה שאם הלפיד האחרון כבה, כנראה שאנחנו כבר בסוף המערה, ותכף ומיד תיפתח לנו דלת ונצא כולנו לגאולה.

לא ייתכן שנישאר לבד! לא ייתכן!

אז כולנו, בשעת הלוויה, נזעק לגאולה. נדחוף את עצמנו קדימה לפתח המערה, ופשוט נצא ממנה,

כי אין לנו דרך אחרת.

זה הזמן!

בכוחות האחרונים -

קדימה!

קדימה!

אנחנו מכאן ורבי חיים מלמעלה...

גאולה!

בדמעות,

חגית שירה.