לשמוט את השליטה ולשלוט על השמיטה

תלמדי לשחרר, תורידי קונטרול, תרפי. הרי כתוב בתהילים "הרפו ודעו כי אנכי אלוקים". תעשי לו מקום להיכנס, תני לו לנהל את העניינים... כמה פעמים שמעת עצות כאלה? כמה פעמים נתת עצות כאלה? האם גם את מבינה כמה מורכב הנושא הזה? עד כמה נקודת המוצא של כל אחת מאיתנו שונה? לא, זה לא פשוט. לא כשאת בריאה ולא כשאת, חלילה, נכה.

"אולי תעברי לכיסא גלגלים?", הציעו לי בזמנו מספר אנשים קרובים ויקרים שרוצים בטובתי. אכפת להם ממני, ולאחרונה שמעו על מקרים שבהם נפלתי עם ההליכון. כן, ראשונות נחלשו רגליי, אך כוח ידיי עדיין עמד לי. ניסיתי בכל כוחותיי לחפות על חולשת הרגליים על ידי הידיים, בעזרתן עליתי מדרגות, בזכותן קמתי מישיבה לעמידה, ומכוחן הצלחתי לשמור על שיווי משקל בזמן השימוש בהליכון. אכן, לעיתים גם מעדתי... אך בכל אופן לא מיהרתי לוותר.

כל אדם אוהב להרגיש שליטה על חייו. לכל אחת מאיתנו תחומים מסוימים, שבהם מאוד חשוב לה להיות בפוקוס מלא וששם לא יתערבו לה. מאידך, בנושאים מסוימים משתלטת עלינו 'צדיקות יתר', שם אנו נוקטות בגישה של שמיטה מלאה, ומנמקות: "הכל בידי שמיים, מה שהשם יבחר בשבילי". בשני המקרים כדאי לעשות בדק בית פנימי מהיכן זה מגיע. מה מניע אותי – אגו? שתלטנות? כוחי ועוצם ידי? שמא ייאוש וחוסר רצון להתמודד? או אולי מקום בריא ומאוזן של רצון לעצמאות והשתדלות נצרכת? וכן, בהחלט יש גם את הנקודה האמונית הטהורה, שם אני משליכה על השם יהבי. נקודת האמת הזו היא ביני לבין אלוקיי.

היום אני משותקת בארבע גפיים וסובלת מחולשה בשרירי הבטן, הגב והצוואר. הפרידה ההדרגתית מתפקודי הידיים הייתה קשה מנשוא. יום אחד לא הצלחתי להרימן מעל כתפיי כדי לאסוף את שערי! נבהלתי, אבל מצאתי פתרון: הסתפרתי קצר! שמרתי על שליטה. אך מי יחפוף את שערי? שמטתי שליטה... עברתי להתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממונע אך הסעתי אותו בעצמי: שמרתי על שליטה. עכשיו גם האצבעות נחלשו והמטפלת מסיעה אותי רוב הדרך, ועדיין אינני מוותרת ומנסה גם לבד. איך אומרים – כל נהג רוצה לשלוט על ההגה... נסו לרגע לדמיין את עצמכן ישובות על כיסא ממונע כשמישהו אחר מסיע אתכן ואתן נתונות בידיו. חייבים לשמוט ולבטוח. להאמין שיש מי שיודע מה טוב בשבילי, ויוביל אותי בדרך העולה בית אל.

לתגובות: tamardror74@gmail.com