מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: הילדים הרבה יותר רגועים

כשאנו צריכים לשלוח ילד ללימודים, הבוקר שלנו לחוץ עד מאוד.

הילד מטרטר ולא מתכונן כיאות.

אנחנו עצבניים ולא מצליחים להסתדר.

ההמולה מוציאה אותנו משלוותנו ואיננו מצליחים להתגבר עליה.

שיעורי הבית יושבים על ראשינו ולא נותנים לנו מנוח.

ויכוחים עם הילדים על השיעורים שלא הכינו, או שהכינו אבל לא כפי שרצינו, אינם מסתיימים.

התכתשויות על שעות השינה הן לחם היום, וחוסר השקט של הילדים ניכר לעין ולאוזן ולא נותן מנוח.

והנה, נכון, כולם בבית וזה קשה, אבל ראו מה נחסך: הבוקר שקט, כולם עדיין ישנים, מה בוער לקום?

שעת החזרה הביתה עם העצבים שהיא טומנת בחובה, אינה קיימת כלל, כי כולם כבר בבית,

שעת השינה מתאחרת וזה לא מעצבן במיוחד, כי בלאו הכי כולם חוגגים כל היום וכל הליל.

אף אחד לא בודק שיעורי בית ולא כותב הערה ביומן.

איש לא מאיים במבחנים או בבחנים או בחתימת הורים מפחידה.

והילדים נעימים למראה. אינם לחוצים ואינם לוחצים.

אז באמת, מישהו יוכל אולי להסביר לי, בשביל מה נולד בית הספר, בכלל? (סתם, סליחה מכל המורים...).