מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: לא חייבים קניון

בימי הסגר נסגרו הקניונים, ואירועי התרבות לא התקיימו.

בתחילה קיבלו את זה האנשים כמובן מאליו במצב הנוכחי, ובהרכנת ראש,

אבל משגילו שהחיים אינם חוזרים לקדמותם – קצרה הסבלנות.

כל זה לא עזר, כי לאחר כל סגר, הדבר האחרון שנפתח היה אירועי תרבות ומקומות בילוי.

במשך הזמן גילינו שכך זה יימשך, והפסקנו לעשות מזה עניין ולהפגין על כך כל העת.

מאותו רגע שפסקנו לחשוב על המקומות הללו כהפסד לאנושות – הגענו למסקנה אחרת: אפשר להסתדר גם כך!

כן, נשמע מוזר, זה נכון. אבל אפשר להסתדר גם כך, ולא באמת חסר משהו.

פתאום גילינו את ה"זום", הכרנו את הסרטים הביתיים, סובבנו את עצמנו במרחבים קוליים, התחלנו להכיר את בני הבית שלנו ולשחק אתם, ובעצם, הגענו למסקנה: לא חייבים אירועי תרבות ענפים כדי לחיות. הנה, עובדה – נשארנו בבית – נשארנו בחיים.