סיון רהב מאיר: רק עכשיו אנחנו יוצאים באמת לחירות

לכאורה, סיפור יציאת מצרים הסתיים. עם ישראל כבר עבר את ים סוף וקיבל את התורה בהר סיני. אבל יש פרשנים שמסבירים שאנחנו יוצאים לחירות רק בפרשה הזו, פרשת "תרומה". השבוע אנחנו מתבקשים לראשונה לתרום ולתת כסף ורכוש כדי להתחיל לבנות את המשכן. רק כשהאדם יוצא מעצמו, נותן מעצמו, מפגין נדיבות – הוא באמת יוצא מעבדות לחירות. זוהי יציאת מצרים האמיתית.

בספר המפורסם "אורחות צדיקים", שמחברו לא ידוע, נכתב שנדיבות היא לא רק תרומה של כסף. היא תכונת אופי, שלא מתבטאת בתרומה חד פעמית אלא בחיים שיש בהם נדיבות תמידית.

יש שלושה סוגי נדיבות, נכתב שם: נדיב בממון, נדיב בגוף ונדיב בחוכמה. הסוג הראשון הוא כמובן מי שיודע לתעל את הכסף שלו גם לצדקה, ולא רק לצורכי עצמו. הנדיבות השנייה, נדיבות בגוף, מתגלה כשאדם משתמש בגופו כדי לסייע לזולת: הוא הולך לשמחתו של הזולת או הולך לנחם אותו באבלו, או אפילו יוצא איתו לבית קפה כדי לעודד אותו, עוזר לו במעבר דירה, ולפעמים סתם מחייך אליו ומקשיב לו. נדיבות גופנית כזו היא לא דבר מובן מאליו, בפרט בעידן המסכים. הרבה יותר קל לצאת ידי חובה ולתרום כסף בביט, מאשר לזוז ולעשות משהו. והנדיבות השלישית, נדיבות בחוכמה, היא הרמה הגבוהה ביותר – לייעץ לאחרים, לחלוק איתם את החוכמה והניסיון שלנו, ללמד אותם תורה ולתת להם להכיר את עצמם ואת מורשתם.

פרשת "תרומה" מזכירה לנו שלא צריך להיות עשירים כדי לתרום, ולא צריך לחכות להזדמנויות מיוחדות. בכל רגע נתון אנחנו מוקפים בהזדמנויות להיות נדיבים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".