’בעייתי הפרטית אינה צריכה להעיב על שמחתו של האחר’

מסופר על מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כי בשעת פטירת אשת נעוריו, באותו מוצאי שבת כשירד מן הקומות העליונות של בית החולים בו נפטרה, פגש את אחד מתלמידיו. הלה שלא ידע מאומה על פטירתה של הרבנית, אץ בשמחה לקראת רבו, ובישר לו בחדוה על הבת שנולדה לו לפני זמן מה...

באחת, הגרש"ז עטה עצמו בצהלת פנים, ותיכף שמח עם תלמידו ואיחל לו במאור הפנים האופייני שלו ברכת 'מזל טוב', התעניין אצלו לשלום אשתו היולדת ולשלום בתו התינוקת, והמשיך לשאלו אם בכוונתו לשלוח את אשתו לבית החלמה ליולדות. לאחר מכן נפרד ממנו לשלום בשמחה גדולה, ללא שיהיה ניכר כלל על פניו דבר מה מאבלו ומיגונו הכבד.

כעבור מספר ימים, הגיע אותו אברך לבית הגרש"ז, וביקש את סליחתו על שהטריח עליו והטרידו בדבריו בעוד מתו מוטל לפניו, אך הגרש"ז אמר שאינו מבין כלל במה המדובר: 'דע לך כי פטירת רעייתי היא בעייתי הפרטית בלבד, ובעיה פרטית של אדם בחייו אינה צריכה להעיב על שמחתו של הזולת, כי צריך כל אדם להכיר את מקומו גם בשעת צער ויגון חלילה'.

ומקור להנהגה מופלאה זו, נוכל למצוא בפסוק בפרשתנו: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר (בראשית כ"ג, ג') - פירש הגה"צ רבי ירוחם ממיר זצ"ל ('דעת תורה'), כי לא מסתבר שאברהם אבינו היה משתטח לפני המת, וכעת כשבא לדבר הוא קם מעל פניו, אלא פירושו, כי מאחר שהוצרך לדבר עם בני חת, ואין זה כבוד הבריות לדבר עמהם עם דמעות זולגות מעיניו מאשר מצטער הוא על המת, לכן הסיר מעליו הדמעות, קם ורחץ פניו, וטמן את צערו ודאגתו בליבו לבל יראה לחוץ, שלט בעצמו ודיבר עמהם בכבוד ובהמלכת חבירו עליו בפנים מסבירות ואף צוהלות, כי כך הוא כבוד הבריות.

וכך שנינו (אבות א'-ט"ו) 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', ופירש המאירי: כלומר שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר שפניך מצהיבות לשמחתך מחמת בואו. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.