חינוך ילדים
דיסוננס קוגניטיבי ונזיד עדשים
מהי המחלה שכולנו סובלים ממנה לא פעם וכיצד היא גם השפיעה על ברכות יעקב ועשיו? הרב אבי אברהם, יועץ ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה בטור חינוכי מרתק לפרשה
- הרב אבי אברהם
- כ"ט חשון התשפ"ב
(צילום: shutterstock)קרה לכם פעם שהחלטתם לעשות דיאטה אבל חיסלתם עוגת שוקולד עוד באותו יום?
שהחלטתם לקום בזמן אבל בבוקר ידו של השעון המעורר היתה על התחתונה?
תתרגלו לשם המקצועי של הבעיה שממנה כולנו סובלים: "דיסוננס קוגניטיבי".
פעמים רבות התנהגותנו בפועל שונה מהגישה שלנו, השקפתנו, כוונותינו או תפיסות העולם והערכים שלנו. ברור לנו שהתנהגותנו מושפעת מגישתנו, אך מסתבר שהתנהגותנו גם משפיעה על גישתנו.
תאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" שהציע הפסיכולוג החברתי לאון פסטינגר בשנות החמישים מסבירה שאדם המחזיק באמונות, ערכים או עמדות מסוימות, ונחשף למידע שסותר את האמונות שלו או פועל בניגוד אליהן, יחווה "דיסוננס", מעין תחושת חוסר נינוחות והיעדר הרמוניה פנימית.
תחושה זו תדרבן אותנו לשנות את התנהגותנו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה כדי לווסת את אותו מתח פסיכולוגי מובנה, גם אם זה כרוך בהתנהגות בלתי הגיונית.
הסיבה שהתהליך מתרחש נובעת, לדבריו, מתוך הצורך העז של בני אדם לשמור על קוהרנטיות בתוך מערכת האמונות והערכים שלהם, וגם לפעול בהתאם לאותה מערכת, וברגע שיש פער או קונפליקט - נוצרת תחושת הדיסוננס.
התיאוריה רלוונטית במיוחד בתהליכי קבלת החלטות, בהם אנשים נוטים לעשות רציונליזציה להחלטה אותה קיבלו, כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם בהמשך.
דרכי התמודדות
ישנן מספר דרכים לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר, חלקם נעשים בנו כמנגנון פעיל אוטומטית שלא במודע.
- שינוי הגישה: יתכן שעל-מנת להצדיק את התנהגותנו הלא עקבית עם החלטותינו, נשנה את גישתנו לנושא. למשל, נטען שאנו בעצם לא זקוקים לדיאטה.
- שינוי תפיסה לגבי ההתנהגות: נפרש באופן שונה את ההתנהגות, כך שתתאים לגישתנו. למשל, נאמר לעצמנו שאכילת עוגת שוקולד/סיגריה אחת אינה משמעותית לדיאטה/לסיכון.
מידע נוסף אשר יפחית את אי העקביות יועיל לחזק את הפתרון. כמו למשל, אם נזכר בשיטת דיאטה לפיה אכילת שוקולד בריאה לדיאטה, או ערך בריאותי מסוים שסיגריה אחת תורמת לו.
- הקטנת חשיבות הקונפליקט: ננסח את הקונפליקט באופן שונה - למשל, נאמר לעצמנו שלא אכפת לנו מהמראה שלנו, החיים קצרים מדי. נמזער את הערך השני שלא בחרנו בו עד כדי התעלמות ממנו, או גם הקטנת חופש הבחירה של התנהגותנו כמו למשל אם נאמר לעצמנו שלא הייתה לנו ברירה, זה לא היה נשלט או שזה ניתן לנו כמתנה, והיינו חייבים לאכול את זה.
מובן שבדוגמת הדיאטה ועוגת השוקולד, השלכות הניסיון לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי מינוריות. במקרים אחרים הדיסוננס עשוי להביא לתוצאות קשות ומהותיות יותר.
לא מעט מהדיסוננס הקוגניטיבי קשור גם לעולם הערכים והאמונות. אדם שהתפלל ולא נענה חווה דיסוננס, אדם שצריך לבחור בין ערך של תורה ולימוד לבין יציאה לעבודה, ועוד.
לחשב מסלול מחדש
ד"ר קורט וייז קיבל את תואר הד"ר לגיאולוגיה שלו בשנת 1989 מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית. הוא סיפר שעוד בשנתו השנייה ללימודים הוא לקח ספר תנ"ך ומספריים והחל לגזור כל פסוק אשר לא מתיישב עם קביעות מדעיות שלמד בנוגע לגילו של כדור הארץ או בנוגע לאבולוציה.
וייז המשיך במשימתו במשך מספר חודשים, עד אשר ספר התנ"ך שגזר היה רזה כל כך, שהוא יכל להרימו בין שתי אצבעות.
באותו הרגע וייז החליט לדחות את מה שלמד באוניברסיטה, ולקבל את התנ"ך פשוטו כמשמעו. הוא הצהיר בגלוי שגם אם כל הראיות בעולם יעידו נגד רעיון הבריאה, הוא עדיין יאמין בבריאה הצעירה, בגלל שאלו הם דברי האלוהים.
את הדיסוננס שלו פתר וייז במזעור הערך המדעי מול העצמת הערך האמוני החשוב לו.
אחרים במקרה זה יפתרו אולי את השאלה באמצעות "שינוי תפיסה", בתשובה: "אם אלוהים הוא כל יכול, מה הבעיה שלו לברוא עולם עם היסטוריה של 5000 שנה...".
כל אחד מאיתנו נופל לעיתים להמצאת סיפורים בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם ההחלטות שלו בחיים.
לא מעט אנשים שלא רוצים לצאת מאזור הנוחות, או לחלופין לא מעזים להתעמת מול הפחדים שלהם, ממציאים סיפורים ותירוצים למה הם בעצם מוותרים ולא מתמודדים מלכתחילה, וזה הדבר הנכון והחכם לעשות.
לא פעם, כחלק מ"מזעור" השני שכן מתמודד, אנו בחורים לזלזל ולהקטין את השני, או ליצור מנטרה שהערך שלנו חשוב יותר בחיים, גם כששני הערכים יכולים להתקיים ביחד כתירוץ.
למשל: אדם שלא רוצה לעבוד קשה מדי כדי להרוויח כסף, או שלא הצליח, תהיה לו נטייה מוגברת להאשים את העשירים שהם רמאים ומושחתים, כדי להרגיש טוב יותר עם זה שהוא בעצמו לא עשיר. או לחלופין, הוא עשוי לחזור על המנטרה "העיקר האושר והבריאות". שזה נכון, אבל לא קשור, כי הרי אפשר להיות גם בריאים וגם עשירים.
אם אדם עושה לעצמו הנחות לגבי המטרות שלו, זה מרגיש נכון, והוא גם ימצא סיבות להצדיק את ההנחות. אך ברגע שהוא יסתכל מפרספקטיבה גבוהה יותר, הוא יבין שאלו בעיקר תירוצים שמאפשרים לו להרגיש טוב עם עצמו כשאין לו כוח להתאמץ.
הדיסוננס בפרשה
לצורך העניין, נביא שתי דוגמאות לדיסוננס מהפרשה.
המודל הראשון: עשיו וקבלת ההחלטה: "נזיד או בכורה?"
ברור לכל מעיין שעשיו הבין היטב את מעלת הבכורה והשפעתה כערך עליון. לא סתם הוא רדף אחריה ונטר טינה שנים ליעקב לאחר מכן.
אך באותו יום, מתוך מצב התנהגותי מסוים, הוא עמד בפני החלטה קשה ובחר בנזיד.
תהליך השכנוע שלו כלל מזעור של הערך העליון - "ויבז את הבכורה" - ושכנוע עצמי בהחלטה - "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה".
במדרש (בר"ר סה) מובא שאפקט ה"מזעור" היתה תכונה מייצגת של עשיו: "אמר ר"א בר שמעון משל למדינה שהיתה מכתבת ענקמון למלך (היה גיוס במדינה של אנשים גיבורים ובני חיל ענקים למלחמות המלך) והיתה שם אשה אחת והיה לה בן ננס (בן קטן ולא גיבור) והיתה קוראה אותו "מקרוא לפרוס" (האם שאהבה אותו ועודדה אותו ואולי גם לא השלימה עם זה שהוא ננס ולכן קראה לו מקרוא לפרוס - ארוך וקל כלומר אדם גדול בקומה וקל ברגליו), אמרה בני מקרוא לפרוס אין אתם מכתיבים אותו? (ראתה שלא מגייסים את בנה לצבא ותבעה הרי בני ארוך וקל ומי מתאים ממנו לצבא?, כאן רואים איך אדם משקר את עצמו הוא בונה את המציאות ואח"כ משתכנע מזה), אמרו לה אם בעיניך מקרוא לפרוס בעינינו הוא ננס שבננסים.
"כך אביו קורא אותו גדול, 'ויקרא את עשו בנו הגדול', אמו קראת אותו גדול, שנאמר 'ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול'. אמר להם הקב"ה אם בעיניכם הוא גדול בעיני הוא קטן, שנאמר (עובדיה א') 'הנה קטן נתתיך בגוים, בזוי אתה מאד'".
חז"ל במשל נפלא זה מקפלים במילים קצרות את כל המניע של עשו.
יש תכונה אצל בן אדם, שכשרואה אצל השני מעלה, והוא מרגיש שלא יכול להגיע לדרגה זו, או שרק חושש שלא יוכל להגיע לדרגה זו, שההתגוננות שלו נגד הרגשה זו תהיה שהוא מבזה את המעלה כדי להצדיק את עצמו ולהשקיט את מצפונם, כמו עשיו ש"ויבז" את הבכורה, קשה לו להשיג את המעלה, אז היא הופכת להיות "אפס".
המודל השני בפרשה: יצחק אבינו והברכות.
חיים הוא ילד טוב :בסך הכל", אך ממוצע ציוניו אינו עולה בד"כ על סביבות ה-60. לכן מה-מאוד הופתע אביו היקר לראות כי ללא שום הכנה וחריגה, חזר חיים בשבוע האחרון עם מבחן חודשי בגמרא עליו מתנוסס בגאון ציון תלת ספרתי ועגול: 100!
"תגיד לי את האמת, חיים...", לא התאפק האב המופתע מלשאול, "העתקת?!...".
לו היו שואלים אותנו אישית איזו תפיסת עולם אנו מאמצים יותר: האם אנו נותנים יותר סיכויים לילד רע להשתפר ולהיות לפתע טוב ומושלם, או שדווקא הסיכויים של ילד טוב להתקלקל גבוהים יותר? סביר להניח שרובנו היינו מוצאים עצמינו די פסימיים...
אין מה לעשות... זה לא סוד שהרחוב קורץ ומפתה יותר, החיצוניות מושכת ואורבת מאחורי כל פינה, והסיכוי להשתנות לטובה כרוך בהרבה כוחות ומשאבים שאינם קורים בד"כ "כאן ועכשיו", ללא תהליך, סיוע ותמיכה. ההפתעות לצערנו הן בד"כ לרעה.
רבים וטובים חקרו מבחינות שונות: פילוסופיות, פסיכולוגיות ואמוניות את שאלת היסוד של "מה הוא האדם בטבעו"?
האם האדם אכן נולד כ"עיר פרא", שטבעו "רע מנעוריו", כאמור, ועליו להשתנות ולהתחנך מהקצה לקצה, או שמא האדם במהותו הבסיסית הינו טוב, ואילו הסביבה, תנאי החיים השוטפים, גורלו וכדו' הינם המשפיעים לרעה ועשויים לקדם אותו לטוב כאשר גורמי ההשפעה לרעה ייעלמו מחייו.
הדיון העמוק והמהותי היווה גם את יסוד המחלוקת בין השיטות הפסיכולוגיות השונות של תורת פרויד והגישה הביהביוריסטית הדוגלת גם במשפט האלמותי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו".
אך מסתבר שכאשר קונפליקט חינוכי זהה ניצב לפתחו של יצחק אבינו, גישתו שונה בעליל משלנו: כאשר אנו מחפשים בתורה דינאמיקה "מתמודדת" של אב עם בן אנו מיד נתקלים ביחסי אברהם- ישמעאל וביחסי יצחק-עשיו, אך בעוד בהנהגת אברהם לישמעאל, בה הקב"ה הכתיב לו לציית לאינטואיציה ולתבונה הפנימית והמנחה של שרה אשתו, ביחסי יצחק ורבקה עם יעקב ועשיו אנו מוצאים התמודדות אמיתית וקונפליקטים בהתהוות, עד כדי שבנתינת הברכות ליעקב ועשיו, נראה שיצחק אבינו מתחבט בדילמה חינוכית עמוקה, כמו שיבואר בהמשך.
על דילמה זו אפשר להתבונן כדיסוננס חינוכי רלוונטי ותקף עד ימינו אנו. ננסה ללמוד ולהתחקות אחר הגישה אותה מאמץ יצחק כמודל חינוכי, ואולי גם אחרי הסיבות והתובנות שלו עפ"י חז"ל ומפרשי התורה לגישה חינוכית זו: "ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו... ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו שעירות ויברכהו...".
ליצחק הייתה דילמה קשה ומהותית בפענוח החידה מי עומד לפניו כעת. האם מדובר בעשיו ששינה ושיפר את "קולו" - הצורה והסגנון של דיבורו פתאום ל"קול יעקב", או שמא יעקב הוא דווקא זה שהתקלקל ו"צימח" בערמה את "ידי עשיו"?
יצחק בחר לברך.
אמונה בשינויים
ממעשיו בפועל משמע שיצחק העדיף להאמין שעשיו שהשתנה לטובה (שינה קולו ודיבורו) וניצב מולו, מאשר להאמין שיעקב התקלקל (התחפש לעשיו השעיר) ומערים עליו.
אולי יש מקום לחקור למעשה האם זה היה כך באמת מצד האמון שלו בעשיו שהוא יכול לעלות ולהשתנות לטובה, או שיכול להיות שהוא העדיף כך מלחשוב שיעקב מערים עליו - שהילד הטוב "התקלקל", מתוך אמון ביכולות ובשלמות הטובה של יעקב דווקא. אך בין כה וכה רואים שיצחק העדיף כערך עליון בדיסוננס שלו להתמקד כגישה חינוכית בטוב שבשניהם.
לראות ולהשאיר את הטוב ביעקב על חזקתו או למצוא את הטוב שבעשיו, לטפח ולהאמין יותר בשינוי פנימי לטובה מאשר בשינוי חיצוני לרעה ולתת אמון ביכולתם, אם זה ביעקב - אמון ביכולתו העכשווית שלא יתקלקל, או בעשיו - אמון בכך שהוא מסוגל ליותר.
מובא בספר ה"כתב והקבלה" שיצחק אמר לעצמו "הקול קול יעקב", כלומר, עקרונית ידע להבחין בין עשיו ליעקב בכך שקולו וסגנונו של עשיו שונה. אך העדיף לסנגר עליו בפרשנות לכך שהסיבה לכך שאינו מזכיר שם שמים תדיר היא משום "יראת השמים" של עשיו ולספר לעצמו שעשיו היה נזהר עד כה לומר את שם ה' כי היה איש אדמה שאינו תמיד בטהרה ובקדושה ולכן מתוך "יראתו" נזהר עשיו אבל עתה שהתנקה ונמצא בבית אביו לא פחד יותר לומר שם ה' (שינוי תפיסה).
יצחק - חשב אחרת.
יצחק אכן האמין בפוטנציאל הגלום לדעתו בעשיו, וזאת על אף שהכיר וידע שקולו לא כקול יעקב, הוא התגייס ומצא סיבות וזכויות על עשיו כדי להאמין בו, עד כדי כך שיתכן שאף נתן יותר אמון בצדקותו של עשיו מאשר בערמה של יעקב.
תאמין בילד הטוב שלך
גישה חינוכית זו תקפה גם בימינו.
מבחינת ההורה והמחנך: בידוע שכל ילד זקוק גם ל"קול יעקב" וגם ל"ידי עשיו" כשזה מדובר ביכולות שלו. להאמין בכוחותיו מחד, ומאידך לעמוד על המשמר בבקרה ובאיזון מוחלט.
מבחינת הילד: כשמדובר בכוחות הטבועים בילד, בכל ילד נורמטיבי באמת יש גם "קול יעקב" - פוטנציאל גלום וגם "ידי עשיו" - יכולת ליפול ולהרע.
כמחנכים עלינו להתמקד בטוב שבו, להעצים את ה"יש" ולמזער את התחושות השליליות הנובעות מהכוחות הרעים והאפלים יותר שבו.
אפשר לומר ש"הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" משמשים גם כמטאפורה לשרביט המחנך ולדרך חינוכו, לצורך לדעת להשתמש בתבונה מושכלת כדי להחליט מתי להשתמש ב"קול יעקב" - בעידוד, פרגון וחיזוק מעמד הילד בצורה חיובית ומתי להשתמש ב"ידי עשיו" - יצירת גבולות לילד והעמדתו על מקומו באמצעות חיזוק שלילי כביקורת או עונש.
אם הילד תמיד יקבל ביקורת - יפסיק להתאמץ כי יחשוב שתמיד רואים בו רע.
אם תמיד יקבל מחמאות - הוא יהיה מפונק, המצפה תמיד לקרדיט ועובד רק על מנת לקבל פרס.
בהכרח לחפש ולמצוא את נקודת האיזון שתפתור את הדיסוננס הקיים תוך שימוש בשתי הגישות וניתוב עדין ביניהם.
מחד, לשדר לילד עצמאות שתוביל לבגרות, ומאידך לשדר את הידיעה שיש מעקב ב"שלט רחוק" והתערבות מבוגר בעת הצורך.
הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.