סיון רהב מאיר על הפרשנות הפוליטית הנבונה ביותר כרגע

יש לי הרבה לומר על הממשלה החדשה המסתמנת, אבל נדמה לי שאם למדנו משהו בשנתיים האחרונות – זה לחכות, ולשתוק. כמה מלל מיותר, וכמה הבל מיותר, נאמרו כבר שנתיים באולפנים על מציאות ישראלית שתמיד מפתיעה ושוברת לכיוון בלתי צפוי. אנחנו חיים בעידן מופרע, אין הגדרה אחרת. כל דבר הוא "אמת לשעתה", או יותר נכון "אמת לדקתה". כשלפיד אמר "עלה בידי", הזכירו באולפנים שיש עוד 12 ימים. בעידן שבו בכל דקה יוצאים עשרה פושים פוליטיים, כבר עכשיו הלילה ההוא ביום רביעי, עם ה"עלה בידי", נראה כמו היסטוריה רחוקה. למחרת התברר שבקושי עלה בידי הקואליציה להעלות אפילו מועמד ליו"ר הכנסת, בלי הרשימה המשותפת.

12 ימים זה 288 שעות. 288 שעות שצריכות לעבור בבית משפחת שקד, בבית משפחת סילמן, אורבך, אלקין, השכל, הנדל, כהנא ועוד. 12 ימים זה 1,036,800 שניות, ובכל שנייה כזו הם מקבלים לפחות הודעת ווטסאפ אחת שמזכירה להם את ההבטחות שעל בסיסן נבחרו לכנסת. לרוב ההודעות, אגב, הם לא עונים. אחד הפעילים המרכזיים בימינה, שמתחרט כעת על כל מצביע ששכנע, אמר לי השבוע שלצד הכעס שלו על הפרת הבטחות הבחירות, הוא חש גם התעלמות. "הלכתי עם איילת כמעט עשור, למה היא לא מדברת איתנו? שתסביר מה קרה, שתענה לשאלות הקשות, לא מגיע לנו? תמיד חשבתי שנעשה אותה ראש ממשלה. עכשיו היא סוגרת פתאום ממשלה עם עבאס ומרצ, ואפילו לא עונה". תחשבו על מישהי שמקבלת אלפי הודעות כאלה ביום, מאנשים שהיא אוהבת ומכירה וזוכרת מהפגנות, מסיורים, מכנסי בחירות. כך שהפרשנות הפוליטית הנבונה ביותר כרגע היא: "נמתין".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".