הסגולה שעבדה - והיציאה מטיפול נמרץ: דודו כהן מסכם מסע מטלטל

מובן מאליו שכל יום שאנחנו חיים, נושמים, בריאים - הוא בגדר נס. אבל אחרי תקופה לא פשוטה שבה אבא שלי אושפז 3 פעמים, כשבפעם השלישית הגיע לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, עם מנהל מחלקה נחרץ שכבר קבע שריאותיו סיימו את תפקידן בעולם - אז כל יום שבו אבא חי ונושם בכוחות עצמו, הוא נס עצום שבעתיים.
לפני הכל, פרסום הטור הזה נועד לפרסם את הנס, בראש ובראשונה, וגם לחזק. כשלעצמי, לא הייתי מפרסם את הדברים. הנושא אישי מדי ועדיין טרי יחסית לשיתוף. אבל בגלל שהבטחתי לעצמי לפרסם את הנס כסוג של "מזמור לתודה" לקב"ה, וגם את הסגולה שבוצעה בדיוק לפני המפנה הגדול לטובה - אני מעלה את הדברים על הכתב.

משמרת שנייה של סעודת השבת

ובכן, רצה הקב"ה וזכיתי באבא אוהב, מופלא, מסור (ביחד עם אמא מדהימה ומסורה לא פחות, שתזכה לאריכות ימים ושנים בע"ה).

האהבה של אבא כלפיי וכלפי אחי שמעון תמיד היתה ללא תנאי, ללא סייגים, ללא עכבות. אנו כל עולמו - הוא היחיד שנותר מבין משפחתו. אמו, סבתי הצדקת פרחה כהן ע"ה (שהיתה מחוברת מאוד למשפחת אבוחצירא, ופעלה לתמיכת לומדי תורה ללא לאות), הלכה לעולמה ב-1994, ואחיו נפטרו בעשורים האחרונים, כששניים מהם הלכו לעולמם בסמיכות מדהימה ומצמררת, בהפרש של שעות בודדות, ונקברו למחרת בזה אחר זה.

אבא היה תמיד אדם בריא. מעולם לא אושפז עד ל-2020. אני הקטן מייחס את אריכות החיים שלו לכיבוד ההורים העצום שלו. מאז שאמו התאלמנה, אי שם ב-1982, הקפיד לבקר אותה מדי יום ביומו. בימי שישי, כשמהחלונות שמענו כבר את השכנים קוראים את ברכת המזון, אבא רק הגיע הביתה, לא לפני שדאג ללכת מרחק לא מבוטל לבית סבתא, לערוך קידוש עבורה, לשבת איתה, לאכול משהו - ורק אז להגיע הביתה, ל"משמרת שנייה" של סעודת השבת. בזמנו, כנער שהראש שלו היה תקוע בעיקר בטלוויזיה, במוזיקה ובעיתוני נוער, לא ממש ידעתי להעריך את המסירות שלו, אבל בהמשך הבנתי ולמדתי עד כמה הקפיד על כך. הלוואי ואזכה להגיע לקרסוליו.

ובכן, לפני פחות משנה, לקראת ליל הסדר הראשון בעידן הקורונה, אבא התחיל להרגיש לא טוב. ביום הראשון של חול המועד התברר שיש לו מים בריאות, ומפה לשם - כאן החל סשן של שלושה אשפוזים ארוכים וממושכים. היתה זו תקופה ארוכה של נסיעות יומיות בציר קריית שמונה-צפת, שיחות ארוכות אל תוך לילות קרירים, מרדף אחרי רופאים כדי להבין מה השתבש בעצם (ספוילר: עד היום לא ברור מה קרה ומה שיבש את מערכות הגוף, בעיקר הלב והריאות) וכמובן תפילות. הרבה תפילות. אם הזדמן לכם לראות כאן באתר הידברות את הבקשה להתפלל על שלום בן פרחה, והשם מצלצל מוכר - אז אולי עכשיו אתם מבינים את התדירות הלא-אופיינית.

האשפוז השלישי היה הקשה והממושך מכולם. בעיצומו נוצרה הצטברות של co2  בריאות, מה שגרם להזיות ולמצב מסכן חיים. וכשהמספרים הלכו וטיפסו עד כדי סכנת חיים - לא נותר אלא להרדים ולהנשים את אבא, ולהעביר אותו לטיפול נמרץ.

אני לא מאחל לאף אחד לראות אדם יקר לו בטיפול נמרץ. מחלקת רפאים, שמצד שני תומכת ומכילה, אבל מצד שני מלאה באנשים ללא הכרה, מחוברים למכונות רבות מספור, ומסביבם בשעות מוגבלות – בני משפחה כואבים ומיוסרים, שמריחים את הסוף קרוב מתמיד. הבטתי על אבא, נזכרתי איך בילדותי ישנתי איתו כשהוא דואג לחמם את רגליי בתוך ברכיו, בלילות החורף הקרים, וחוסר האונים שלו נראה לי בלתי נתפס.

"תקשיב דודו, יש לי סגולה"

ושם, במחלקת טיפול נמרץ, כשאבא מחובר למכונת הנשמה אימתנית, התוודענו למושגים חדשים. הבנו שאנחנו למעשה האפוטרופוסים של אבא, שכבר לא יכול להחליט על עתידו. התבשרנו על ידי מנהל מחלקה שצריך לקבל כמה שיעורים ברגישות, שזהו. אבא לא ייצא מזה, והדבר היחיד שיציל אותו הוא רק אם יפתחו לו פתח בגרון – והוא יהיה מחובר למכונת הנשמה למשך שארית חייו, כשהוא סיעודי וכנראה גם מחוץ לבית, במוסד כלשהו. ניסינו למצוא קצה חוט, ניסינו לשאוב תקווה מאותו מנהל טיפול נמרץ – אבל הוא הניד את ראשו בפסקנות, הסביר שזה בסדר שאנחנו מתקשים לקבל את האמת, אבל מחובתו להסביר לנו את המצב כדי שנעכל את הכל ונקבל החלטות מעשיות.

מנהל המחלקה אמנם אמר שתמיד יכולים לקרות ניסים, אבל בדרך הטבע – לא השאיר לנו אפילו חרך, סדק או פתח תקווה כחודו של מחט. "תקשיב טוב, אנחנו נילחם עד הסוף!", הטחתי באחת השיחות הטעונות, הפסימיות והמפילות-לרצפה. "אנחנו לא מוותרים על אבא!". הוא הניד ראשו ברחמים, כאומר לעצמו "טוב, הנה עוד בן משפחה מסכן שלא מצליח לקבל את האמת ממי שאמרה", אבל עדיין חזר ואמר שהוא לא איש בשורות, ושלמעשה אין תקווה.

תפילה על אבא. ביקור אצל הרב דב קוק מטבריה

באחת הנסיעות בחזרה לקריית שמונה, התקשר אליי ניר גרמי – סמנכ"ל הידברות ואיש שכמות האנרגיה והמוטיבציה שבוערת בעצמותיו יכולה לחמש בערך את כל הכור הגרעיני בדימונה (לפי פרסומים זרים). "תקשיב, דודו", אמר. "שמעתי על אבא שלך. אבא שלי היה במצב דומה לפני 15 שנים. מישהו סיפר לי על סגולה, עשיתי כך – ועד היום אבא שלי חי ובריא, ברוך השם".

חייכתי במרירות. אני כמובן מכיר בחשיבותן של הסגולות, אבל היה ברור לי שזה הזמן לתפילות ולברכות (בדיוק הלכנו להתפלל במירון אצל רבי שמעון בר יוחאי, וגם נסענו אל הצדיק דב קוק מטבריה, שבירך את אבא באריכות) – וכמובן שזה הזמן למעשים והתחזקות בפועל. אבל כשניר היקר המשיך לדבר, גיליתי שמדובר בסגולה פשוטה עם לא מעט היגיון. "אתה צריך לנדור נדר לקיים סעודת נשמת כל חי", אמר ניר, "כלומר, אם אבא שלך יבריא וייצא מבית החולים – תערוך סעודת מצווה, ובה תפרסם את הנס בפני עשרה אנשים, ותקרא את 'מזמור לתודה' ו'את נשמת כל חי'".

"זה הכל?", שאלתי.

"זה הכל", ענה. "פרסום הנס ועצם התודה וקריאת נשמת כל חי – זו סגולה חזקה מאוד. אני מכיר כמה וכמה אנשים שנושעו כך".

סיפרתי על כך לשמעון אחי, ושנינו נדרנו שכך נעשה. תוך כדי כיוונתי שאתן לכך ביטוי בע"ה גם בעלון הידברות. אם כבר פרסום הנס – אז למה לא ב-240,000 עותקים?

ועוד משהו, שלתחושתי עזר מאוד. "מזמור לתודה", פרק ק' בתהילים, זורם אצלי בדם מזה יותר מ-15 שנים. מדי יום, מאז שהתבשרנו על הריון תאומים אחרי 3.5 שנות המתנה מורטות עצבים ודמעות, אני מקפיד לקרוא את הפרק פעמיים ביום, מיד אחרי פרקי התהילים של אותו יום בחודש. והתפיסה הזו אכן נכנסת למחזור הדם. אני מאמין מאוד בהודיה לקב"ה, הרבה לפני שאנחנו מגיעים עם בקשות. פשוט להודות, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.

"אתה יודע", אמרתי לאחי שמעון באחת הנסיעות המשותפות בחזור, באותם ימים נוראיים של טיפול נמרץ. "גם אם אבא לא ייצא מזה וגם אם לא יחזור לאיתנו – אנחנו צריכים להגיד בכלל תודה לקב"ה על שהחיה את אבא במשך 73 שנים. המון אנשים נפטרים צעירים, אבל אבא הגיע לגיל מכובד. הלוואי וימשיך איתנו עד 120, אבל בכל מקרה – תודה לקב"ה על מה שהיה עד עכשיו. תודה, תודה, תודה. קודם כל תודה".

*

פניו של מנהל מחלקת טיפול נמרץ השתנו קמעא בזמן שהיינו אצלו בחדר, חותמים על טפסי האופוטרופוס במלאת 3 ימים למצב הלא-מעודד, כאשר אחד הרופאים במחלקה נכנס, סיפר שהוא ניסה בדקות האחרונות לגמול את אבא מההנשמה – והוא מגיב באופן חיובי. "אז יש תקווה?", פנינו בפנים צוהלות אל הפרופ' הפסימי. הוא דבק בפסימיותו – וקבע שזה לא אומר כלום.

ואז, כעבור כחצי שעה, כשכבר הלכנו, אבא התעורר. הוא לא הבין בהתחלה איפה הוא נמצא, וגם לא הבין למה אנחנו לא מסביב למיטתו. אבל כשהגענו שוב בערב, בשעות הביקור, הכל השתנה. השיפור היה מהיר ומדהים. אבא הגיע למחלקה המצמררת הזו ביום שישי בערב – וכבר ביום רביעי שלאחר מכן הוא עלה למחלקת פנימית ב', כשהוא בלי בצקת, בלי Co2בריאות ועם כוחות מחודשים.

ביום ראשון, כ"ט בסיון, 21.6.20, בסך הכל שבוע וקצת אחרי שהיה בין החיים למוות, אבא שוחרר הביתה. זמן קצר לאחר מכן, אני ושמעון אחי ערכנו סעודות הודיה – נפרדות, כדי להעצים את פרסום הנס – וכעת אני זוכה לפרסם זאת למאות אלפי קוראים. אין מילים שיוכלו לתאר את התודה וההודיה לקב"ה, שפתח לנו שוב את השער. ואולי יש...

בואו שעריו בתודה, חצרותיו בתהילה. הודו לו, ברכו שמו, כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו.

הטור מוקדש לרפואת שלום בן פרחה, בתוך שאר חולי עמו ישראל.