להיות הורים מכל הלב: זה לא גדול עלינו

להיות הורים זה נשמע משהו גדול, אפילו גדול מדי.

לא פעם אומרים לי הורים: "זה גדול עלי!", "אני לא מסוגל לעבור אתם שבת אחת בשקט", "אני לא יודע איך להתחיל ללמד אותו שלא עושים את זה".

הורים מרגישים את עצמם אבודים בתוך הים הגדול הזה שנקרא "להיות הורים".

הם מרגישים שהם חלשים מדי, שהם לא חכמים מספיק להבין מה שקורה לפניהם, שהם לא השקיעו מספיק, ולכן קרה מה שקרה.

הם זועקים לעזרה, וכשהיא ניתנת להם - הם בטוחים שלא יצליחו להגיע לכלום, כי כל הדבר הזה כל כך גדול ונשגב וקשה ונורא.

אני רוצה ללמד אתכם, הורים יקרים, על רגל אחת, את מה שלמדתי משך שנים מחיי שלי ומחיי אחרים.

ההורות שלנו נמצאת קרוב כל כך אלינו. היא נמצאת בנו. היא טבועה בתוכנו.

היא יכולה להילמד. אנחנו יכולים להתאמן, יש בכוחנו לקבל עצות מאלו שסביבנו, אבל עלינו לדעת שהיא בתוכנו.

ההורות שבנו נמצאת בפרטים הקטנים שעושים אותנו להורים: במחשבה שלנו על הילדים, באהבה האין סופית שלנו את הילדים, בליטוף, בנשיקה, בחיבוק ובנשמה.

ההורות שלנו נמצאת בתוך הראש שלנו, בתוך הלב!

אם נזכור את הדבר הזה, לא נרגיש אף פעם אבודים.

נדע תמיד שנכון שהבעיה עם הילד אינה בעיה של מה בכך, אבל אני פה, ואני ההורה, ומשמים נשלחתי אליהם כדי לעזור, לחבק, ללטף, לנשק, לתת את נשמתי עבור פתרון הבעיה.

אין זה עניין של זמן. זה עניין של רצון, של מחשבה, של נתינה. של אהבה.

באחד מהספרים שלי, מספרי הילדים, אני מספרת על ילד ששאל את אמא: איך זה יכול להיות שאת אוהבת את כל הילדים שלך? איך יש לך מקום בלב?

ואמא עונה: "הלב של אמא הוא גדול ורחב, ויכול להכיל אפילו 100 ילדים".

באמת כולנו יודעים שהלב שלנו גמיש. הוא יכול להגיע לממדים עצומים. אלא שלפעמים ההלקאה העצמית עזה כל כך, עד שאנחנו שוכחים את הלב שלנו, שוכחים את העיקר.