אפרת ברזל על ימים של קפה מדרש, ועל תלמידה אחת מיוחדת

כבר כמעט שנה לא הכנתי חומר להעביר בקפה מדרש.

כשאת יודעת שיום שני יגיע ונשים מחכות לשמוע, זה מחייב אותך.

כשיש מחייב של שיעור, את חיה סביב החומר. אוספת כל השבוע גומות חן מהפרשה, כאלה שאת מקווה שיגרמו למאזינות נגיעה בקודש ואהבה למצוות. פותחת ספרים, מחפשת מקורות, מרגישה קרבת ה' בעצמי בכל מארקר.

בלי שיש שיעור באופק - אין בי, לצערי, חריצות טבעית.

הרעיון של הרב שחר מבני ברק, כבר לפני שנים, של שילוב המילים "קפה ומדרש", פעל פעולה מבורכת.

כל שילוב שנשים שומעות שיש בו קפה, פועל פעולה מבורכת. כאלה אנחנו.

קפה ומאפה,

בואי לקפה,

אלה מבקשים לפתוח בתי קפה ואלה תלמודי תורה.

מה הכי קשה לך בצום? הקפה.

קפה לא טעים זה דבר מאכזב.

קפסולות קפה חיו כרונולוגית כבר לפני קורונה.

קפה מדרש הלך וגדל לכולל, ולמדרשת בנות, ועוד אולם נפתח ועוד פעילות, כי צמאים היו באיו, לא לקפה, אלא לדבר ה'.

בפעם הראשונה באתי לפגישה במקום עם הבן הבכור שלי. באתי להכיר, הוא הצטרף אלי כי משם המשכנו ישר לישיבה הקטנה שלו, שיעור אלף, בכפר אברהם, אצל הרב זנובסקי, איש מבין לב תלמידיו הצעירים והצומחים.

הילד הזה היום בין 26. ישיבה קטנה, זה מה, גיל ארבע עשרה, אז תחשבנו לבד כמה זמן עבר.

במהלך השנים התקשרתי ביראת כבוד כמה פעמים לרב שחר, ממש לא הרבה, מבטיחה שלא הרבה, ואמרתי לו בעדינות, "הרב, זה קשה לי. אני עמוסה, הילדים קטנים, הילדים רעבים, להכין כל שבוע מחדש שיעור, במיוחד אחת כמוני שחושבת שאני צריכה להמציא את הגלגל מחדש, אני מתמוטטת".

 וכל פעם, הרב בנימין שחר היה מקשיב, מבטיחה שהיה מקשיב, ועונה לי, "אל תוותרי על זה. אני מבין שזה קשה, את תראי לימים, שזה יהיה השיעור שנותן לך באופן אישי הכי הרבה סיפוק".

והרב צדק.

מאמץ והשתדלות למען התורה אינם שבים ריקם. אף פעם.

לאט לאט עם השנים, השתכללתי, הייתי מקשיבה לעצמי בשקט, שומעת מה הנושא שהכי מדבר איתי בפרשה, מחפשת עליו חומר ומדברת עם הבנות בשיעור רק אותו.

ראיתי איך כמים הפנים אל הפנים, לב האדם שם. התורה היא תורת אמת, אם את מדברת אותה מהלב, היא נכנסת.

איך הן היו מבינות אותי.

אתי קורן ואסתר כבירי, וליאת, וליאת הביאה את אמא של יהלי, ורינת הביאה את עמית ואת בת חן, וריקי באה, וטפת, ופרח, ואלקה, ולילך מירון, ונועה אביקיסר, ומרגלית ונעמי. ונעמי הביאה את חן, ותמי אמיר באה. ותמי הביאה את סיגל, ודרורה, ודרורה הביאה את בתיה.

וכשמרצה חסרת ביטחון כמוני, מסתכלת מי נוכח בקהל, קהל שבא לשמוע דברי תורה, היא ישר מסווגת.

כולנו מסווגות כל היום.

מי זה מולי?

זה טוב לי או רע לי?

זה עונג או סבל?

זה שחור או לבן?

דתיות שהייתי רואה בקהל עשו לי נחת של רוגע. ידעתי שהן בעד התורה גם ככה, שאין לי מה לדאוג.

אבל חילוניות שהייתי רואה בקהל, הרגשתי מולן אחריות. אני מייצגת להן אישה חרדית, אני מביאה להן חומר של דורות, אני מחויבת לתורה.

* * *

ודרורה הביאה את בתיה. חילונית. אשתו של הרופא. מהמחלקה של המלחיצות את המרצה. וככל שהחודשים חלפו, ובתיה הרימה יד ושאלה שאלה, וישבה בימי החורף הקרים עם הסוודר-שאל-פונצ'ו שלה.

ודרורה הביאה את בתיה. ובתיה באה, באדיקות. כשהיא לא היתה באה לאיזה שיעור אחד, שאלתי מיד איפה בתיה.

בשיחת טלפון בתיה סיפרה לי שנולד לה עוד נכד, כי כבר ידעתי שהיא סבתא של מאי, ועוד מתוקים נוספים, ויחד התלבטנו מי יהיה הסנדק, ומה עושים כששניים מהמשפחה מועמדים, ובתיה ביקשה לדעת מהי חשיבות התפקיד, ותמיד ביקשה באהבה את דעת התורה.

ודרורה הביאה את בתיה.

לפני כשבועיים, תמי שהביאה את דרורה שהביאה את בתיה אמרה לי: "הפעם הודעה עצובה, בתיה מהשיעור, זו שישבה ליד דרורה, נפטרה בפתאומיות בשנתה, לא ברור אפילו ממה".

ואני הבטתי באותם רגעים לשמיים של בני ברק, עם דמעות שחנקו. החיוך של בתיה ישב לי מול המבט, ורציתי רק להגיד לה' שכשיראה את הסרט של החיים של בתיה, בכניסה לעולם הבא, זה ששום פרט לא נסתר ממנו, שיראה בבקשה איך בתיה, שדרורה הביאה, לא ידעה מראש שאלה הן השנים של סוף ימיה, אבל ביקשה בכזה ניקיון של לב, בשנים האלה, מתוך עצמה, להיות תלמידה של תורה. נשמתה הכינה לבדה קירבה לאמת של החיים.

להתראות, תלמידה, אני בוכה וכותבת. תדעי גם משם, ששיעורנו בקפה יהיו מהיום לעילוי נשמתך כל פעם שם, כאילו את איתנו כאן.