סיון רהב מאיר במילותיה של אסתר הורגן הי"ד: האם אני נוהגת באלימות נפשית כלפי עצמי?

בנימין הורגן איבד את אשתו, אסתר הורגן, בפיגוע האחרון בטל מנשה. היא יצאה לרוץ ולא חזרה. במועצה האזורית שומרון מבקשים כעת להכפיל את טל מנשה, וביישוב מקימים פארק לזכרה. בנימין שלח אלי השבוע מאמר שכתבה. אסתר, עולה מצרפת, הייתה יועצת ומטפלת. לפני כמה שנים, אחרי פיגוע שבו נער בר מצווה נפצע קשה בפיגוע דקירה בפסגת זאב, היא פרסמה בעיתון הצרפתי-יהודי "לה פטיט הבדו" מאמר על התמודדות עם טרור. בנימין נזכר בדברים במהלך השבעה, כשנאלץ להתמודד בעצמו עם טרור:"טרור הוא תוצאה של רעיון פנאטי, מוקצן", כתבה אשתו. "אדם רוצה להביע מסירות לאלוקים, אבל יוצר זוועה תיאולוגית. הוא כופה על העולם באלימות את הערכים שלו. הוא פוחד כל כך שהרעיון שלו לא יעבור הלאה, שהוא מבטא אותו בכוחנות. אני לא יכולה להיות אחראית על מה שהטרוריסט מרגיש ועושה, אבל מול טרור, אני אחראית לבדוק את הערכים שלי. האם גם אני משתמשת באלימות, בכפייה, בלי אהבה ועדינות? האם גם אני לא בטוחה בערכים שלי, ומפיצה אותם בכוח, כי אני מפחדת?".

וכאן היא עוברת לדוגמאות: "אנחנו חשים שאנחנו רחוקים מעולמם של הטרוריסטים, אבל האם אנחנו לא מלאים לפעמים בפחד, בחוסר ביטחון? האם יש לי מחשבות ביקורתיות וקשות על עצמי, על האחר, על המצב? האם אני נוהגת באלימות נפשית כלפי עצמי? אלימות נפשית, למשל, היא הנטייה לשים את עצמי באופן קבוע בעדיפות שנייה, אחרי בן הזוג והילדים והקריירה. אלימות נפשית היא גם הקשבה תמידית לקולות של פחד, ספק, חוסר ביטחון. אנחנו שוכחים שמאחוריהם מסתתר הכוח המדהים של החיים שממשיכים להתפתח. חיים של שמחה, נתינה, אמונה שהאור חזק יותר מהחושך, שהאהבה גוברת על השנאה, שהשמחה גוברת על העצב.

"מול האלימות של הטרור עלינו לדגול בגישה אחרת: לחיות באותה נאיביות תמימה, לפיה מישהו גדול ממני מושך בחוטים. להקשיב לזולת בלב טוב ופתוח. להקשיב לעצמי, להרפות, להוסיף חיים. ובכל פעם שאני חשה חוסר אונים – כמו למשל כשילד נדקר בסכין חודש לפני בר המצווה שלו – להשתדל להתפלל עבורו ועבור אימא שלו, להתחבר לים הרחמים האלוקיים, ולא להתמלא בפחד – כי אז הטרור ינצח".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".