לא תמיד דמעות הן סימן של עצבות. לפעמים הן שמחה של חיבור

יותם שיתף אותי בסיפור שלו.

"נולדתי בחיפה, איפשהו על הר כרמל, במקום שממנו רואים גם את הזריחות וגם את השקיעות על הים.

גדלתי כילד שמנת, ועשיתי את המסלול המתבקש ממי שהוריו תולים בו תקוות. 

אחרי השרות הצבאי, ידעתי לחזור בזמן הנכון מהטיול המסורתי במזרח הרחוק כדי לרכוש השכלה גבוהה.

שנה לפני קבלת התואר הנכסף חגגנו דנה ואני את נישואינו.

ככה , החיים האירו לי פנים, היה לי כל מה שרציתי.

ואז הגיח סער לתוך החיים שלנו.

האבהות הטריה עושה לכולנו משהו מבפנים. לי היא גרמה לחשוב על החיים, על המשמעות, ומהמקום הנקי הזה ידעתי שיום אחד זה יקרה.

דנה ידעה שאני רוצה לשמור שבת, אבל היה משהו שאיים עליה בשינוי הזה. ההרגשה הזאת של לרדת מהמסלול ולתלות פתק על החיים, "רק עוד 25 שעות אשוב". מי יודע כמה אנשים יחפשו אותה ולא יבינו לאן נעלמה, מי יודע מה היא הולכת להפסיד.

זה לא בא לה בטוב. היא לא יכלה להגיע לשם רק עם החיבור שלי. היא היתה צריכה משהו פרטי ואישי שידבר אליה, ואני לא ידעתי כמה מהר הוא יגיע.

יורש העצר הצעיר שלנו, סער, נקודת החולשה של אמא שלו, ניצל בנס כשעבר במעבר חציה ומכונית בלמה בפתאומיות רגע לפני שפגעה בו.

דנה, שהחזיקה בידו בזמן הזה לא האמינה שזה קורה לה.

היא רק ביקשה להודות למי שנתן לה את הילד הזה בפעם הראשונה, ולמי שנתן אותו גם בפעם השנייה, ולמי שימשיך לשמור עליו. וידעה בדיוק איך עושים את זה.

עכשיו היא זאת שדחפה לשינוי, ורצתה שהוא יקרה כמה שיותר מהר.

בשבת שאחרי עמדנו שנינו, סער ואני, ליד דנה, כשהיא הדליקה נרות שבת.

האמת היא שסער לא כל כך הבין למה אמא שלו בוכה. הוא שאל אותי, ואני התבלבלתי טיפה כשניסיתי להסביר שדמעות הן לא תמיד סימן של עצבות. לפעמים הן שמחה של חיבור".

זה הסיפור שסיפר לי יותם. דנה רק עקבה במבט, אבל כששאלתי אותם מה הם הרגישו בסוף השבת הראשונה שהם שמרו, דנה ענתה בשביל שניהם.

"זה היה משהו גדול יותר מתחושת סיפוק. זאת היתה הידיעה הפנימית, והשלמות הזאת שצונחת עליך כשאתה יודע שעשית את הדבר הנכון".

יותם המשיך לספר שהיום סער כבר גדול, ויש לו משפחה משלו. הוא יודע ששבת קשורה לנס שקרה לו, אבל הוא מחובר אליה בזכות עצמו.

ממש כמו שהסבא של הסבא שלו היה מחובר אליה, וכמו שהוא רוצה שהילדים שלו יהיו.