לסלוח לעצמך – זו חוזקה!

אין מה לעשות, לפעמים צריך לסלוח. לסלוח לעצמי.

לא פעם אנחנו עושים דברים שאם לא היינו כל כך לחוצים, לא היינו עושים אותם: ממהרים לאוטובוס שיוצא עוד שתי דקות, ובינתיים מרגישים נורא עם הקבצנית שישבה בפינת הרחוב, כמו בכל בוקר, מחכה ל"בוקר טוב" שלנו, שלא הגיע היום.

מנקים בית שלם, עבודת פרך של ממש, ושוכחים להיפרד יפה מהילד שיצא ללימודיו.

גומאים רחובות שלמים כדי לחפש בגד לקטנה, אבל כשאמנו המבוגרת מצפה שניכנס רק לומר "שלום", אנחנו כבר לא מספיקים.

נכון, הלחץ הוא אדון הכל. נתוני הזמן פועלים לרעתנו. קשה להספיק הכול.

ובכל זאת, אנחנו מרגישים רע כל כך כשזה קורה. רע כל כך, עד שאיננו יודעים מה לעשות עם עצמנו.

לפעמים ה"רע" הזה, מלווה אותנו בדרכנו לאורך היום, הלילה, היממה, השבוע, החודש או השנה, השאלה היא מה מידת נוכחותו.

מי צריך את החטוטרת הזו? מי צריך למשוך אחריו את השובל הזה? בואו ניפרד ממנו, מהמקרה שארע.

איך? על ידי שנדע לסלוח לעצמנו.

נכון, חטאתם, עוויתם, פשעתם, עשיתם כך וכך, אבל האם המחשבות הטורדניות הללו, שלא נותנות לכם מנוח, הן אלו שיועילו לכם?

האם "מלווי המציאות" הללו יגרמו לכם לנחת רוח?

סלחו לעצמכם, ותרגישו פתאום איך הכול נעשה קליל יותר. הסבירו לעצמכם שאתם בני אדם. שבני אדם טועים. שאם לא הייתם עושים גם לא הייתם שוגים. הסבירו לעצמכם שגם אם אתם אשמים, וגם אם זה האופי שלכם, אתם בכל זאת משתדלים, ובכל זאת אתם אכפתיים.

שמעתי פעם אמרה מצוינת, שאומרת בדיוק את אלו הדברים: "להשמין זו חולשה אנושית – לסלוח לעצמך זו חוזקה אמיתית".

ואכן, בואו נדע להביט בחולשות שלנו, לנסות לשפר אותן, אבל אם לא הצלחנו, בואו ונסלח להן, כי הלא הן חלק מהרכב נפשנו. חיבוק עז להן, ונמשיך בקלילות בדרכנו.