סיון רהב מאיר: ברוך השם, גדל פה דור שלא מכיר מחבלים מתאבדים

אנחנו מדברים המון על אירועים, ופחות על תהליכים. רצים מנקודה לנקודה, בלי לחבר אותן ולראות את הסיפור הגדול.

השבוע, בשיחת זום עם צרפת, אמרה אחת המשתתפות: "צרפת אדומה". חשבתי שהיא מתכוונת לנתוני הקורונה הקשים, אבל אז הבנתי. היא מדברת על דם. על טרור.

אם נחבר את הנקודות נבין - מה שקורה בצרפת הוא אינתיפאדה: סמואל פאטי, מורה להיסטוריה ולאזרחות, הראה לפני כחודש לתלמידיו קריקטורות של העיתון שארלי הבדו, שתיארו את מוחמד. הוא נרצח וראשו נערף על ידי פליט בן 18 מצ'צ'ניה. כשבועיים אחר כך נרצחו שלושה בני אדם בפיגוע דקירה בכנסייה בעיר ניס. המחבל, מהגר בן 21 מתוניסיה, צעק "אללה אכבר" בעודו דוקר כומר ועוד שתי נשים, ומנסה לערוף את ראשה של אחת מהן. כעבור יומיים נורה כומר בעיר ליון ונפצע אנושות.

לפני כמה ימים, אני לא זוכרת באיזה הקשר, עלה לדיון בביתנו הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. סיפרתי לילדים על מחבלים שהגיעו לתחנות אוטובוס, שנכנסו למסעדות ולבתי קפה בתל־אביב, בנתניה, בחדרה, ופשוט התפוצצו. סיפרתי על ילדותי, בימי הסכמי אוסלו, אז פחדנו לעלות לאוטובוס. כל מי שלבש מעיל הפך בעינינו לחשוד עם מטען חבלה. הם התקשו לעכל את המידע המזעזע הזה. לא האמינו. נזכרתי בפיגוע במלון פארק, אבל עצרתי את עצמי. פתאום זה נשמע לי קשה מדי עבורם. וזו הרי הייתה הילדות שלנו, בלי פילטרים, עם תמונות מהשטח. הייתכן שכך גדלנו? מתקשרים להורים להודיע שהגענו בשלום אחרי נסיעה פשוטה באוטובוס, מהרצליה לתל־אביב? איך זה נגמר, ואיך לא חוזרים לשם, חלילה? ואיך יצאנו בריאים בנפשנו? והאם זה לא הרבה יותר קשה מאתגר הזום והלמידה מרחוק, שעליהם אנחנו מתלוננים כל כך?

ברוך השם, גדל פה דור שצמד המילים "מחבל מתאבד", כמעט שלא מלווה את פס הקול של ילדותו. הילדים שאלו עוד ועוד שאלות בסקרנות ובעניין, עד שאחד מהם שאל: "מה, אמא, ישראל הייתה פעם כמו אירופה?".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".