יום כיפור שלי ללא מסכה

ראשית, אל דאגה. שמרתי על כל כללי משרד הבריאות, ובכל אופן הייתי ללא מסכה.

ערב יום הכיפורים. השעה 13:00 בצהריים, עדיין לא ידעתי איפה אני מתפלל, ירדתי לחצר הבניין, וראיתי שכנים מהרחוב שמתלבטים בקול, הבנתי שמתארגנים לתפילה מאולתרת בחצר הבניין.

שכן אחד סחב שטיח, שנראה כי אפילו ה'אלטע זאכן' התייאש מלמכור אותו; הכיסאות נראו ככאלה שאפילו הוא לא ניסה למכור; רצפת החצר הגיבה בהפתעה לאורחים החדשים; והמאורר נראה שלא בדיוק השתכנע, שפשוט המקום חם מאוד. שתקתי. לא רציתי לגעת בו, כי היה נראה שעוד רגע הוא משנה כיוון מרוב עצבים ומתחיל להסתובב לצד השני. בתווך, עמד מאוורר תעשייתי שלא מבזה את גדולי המטבחים, אבל ממש בלבל לי את הסידור והתפילה, כאשר במוסף אני מוצא את עצמי מתפלל על נעילת שער. ארון הקודש היה נראה כמו תא מדידה לפעוטות, פחות משהו שקשור לספר תורה. אבל זו היתה רק ההתחלה.

ואז, לקראת ערב התחילה התפילה.

'כל נדרי'... התחלתי לרעוד.

אני לא רוצה לספר על סלסולי החזן, כי עכשיו מוצאי כיפורים ולא פורים. אבל על הציבור המגוון אני חייב לשתף. היו שם מכל הסוגים. ממש כל אחד ומנהגיו. ואז מתחיל 'כל נדרי'. כל אחד יש לו את הניגון אליו הוא רגיל מבית סבא, והסלט הגדול נהפך לקוקטייל של כל מיני, אבל...

אבל פתאום, אף אחד לא שם לב לא לחזן, לא למנגינות, לא לכיסא והשולחן הרעועים, לא לשטיח, לא למאוורר, ובטח לא לחזן. המסכה שנדבקה לכולם לפנים מרוב חום, לא הורגשה כלל, נדמה היה כי היא לא קיימת. פתאום כל אחד היה שקוע רק בתפילה מול קונו, מול הבורא, ביום החתימה.  התחושה שעטפה את כל המתפללים בחצר המאולתרת היתה אחת: אני ניצב מול הקדוש ברוך הוא, קצת שונה משנה שעברה, אז, התרגשתי מסלסולי החזן, בכיתי משכן לידי שבכה על רפואה שלמה, רעדתי בתוך המון של שש מאות מתפללים צפופים, רועדים ביום הקדוש. אבל עכשיו אני כאן, בחצר המאולתרת, ללא חזן, ללא קהל, ללא מזגן, בעצם ללא תנאים של תפילה, אבל פתאום חשתי שאני מדבר אתו ללא מסכה. יכולתי להיות מרוכז אתו ביחסים שלנו כל השנה. סיפרתי לו את מה שהוא בעצם יודע, עד כמה אני רוצה, אבל לפעמים לא כל כך מצליח. דיברתי אתו 'דוגרי' על הכל, בלי מסכה. אלו היו הפנים האמתיות שלי.

ובסוף תפילת הנעילה, נזכרתי ששנה שעברה שרנו כולם ביחד 'לשנה הבאה בירושלים'. שאלתי את עצמי: לאן הגענו? לא רק שאנו לא בירושלים הבנויה, גם מבית המקדש מעט השלכת אותנו?! פניתי אליו מתוך המקום הנמוך הזה כל כך, ואמרתי לו: 'ריבונו של עולם, די מהחצר הזו, אנו שנה הבאה לא מתכוונים לחזור לבית הכנסת, אנו רוצים את ירושלים הבנויה, את בית המקדש'. "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים"... רק הרחמים שלך, לא הזכויות שלנו.

הרגשה שיכולה להתעורר רק ללא מסכה.

"פיתקא טבא"