סיון רהב מאיר: גם מול הדכדוך מהקורונה, צריך לבחור תנאים שיצמיחו ברכה

אחריות אישית. זה לא ילך בלי זה. הכי קל להגיד "אבל בבלפור מפגינים אלפים" ולזלזל בהנחיות. הכי פשוט להגיד "אבל החרדים", "אבל הערבים", "אבל מסיבות התיכוניסטים", "אבל גמזו נכשל", "אבל אין ישיבת ממשלה" - אז למה שאני אהיה הפראייר שמקפיד על מסכה וריחוק חברתי, ולא חי כרגיל? תלונות על אחרים - מוצדקות או לא - הן לא תירוץ להפקרות מוחלטת. להפך. אם כל אחד יתרגם את הביקורת שלו לעשייה אישית פשוטה, להקפדה מחמירה יותר על הכללים, עוד יש לנו סיכוי לשנות כיוון. צריך להפוך את המשוואה: אתה פראייר כי אתה עדיין שם מסכה? אתה פראייר אם אתה לא שם מסכה.

* * *

פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", מתארת מעמד יוצא דופן: כשהעם ייכנס לארץ ישראל, יהיה עליו לעמוד מול הר גריזים והר עיבל ולשמוע ברכות מפי אנשים שיעמדו על הר גריזים, וקללות - מפיהם של אלה שיעמדו על הר עיבל. הרב שמשון רפאל הירש כתב בגרמניה, לפני כ־200 שנה, הסבר מרתק לטקס הזה: הר גריזים והר עיבל הם שני הרים זהים. הם ניצבים על אותה אדמה, אותה רוח נושבת עליהם ואותן טיפות של גשם וטל יורדות עליהם. למרות זאת הר עיבל צחיח ויבש, והר גריזים פורח.

כך הוא מנסח את המסקנה: "הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו. הן תלויות ביחסנו. כאשר נעבור את הירדן ונציג את רגלינו על אדמת ישראל, ניתן עינינו בשני ההרים האלה: המראה שלהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל".

הבחירה בידינו. זה היה נכון אז, ונכון גם כעת מול הדכדוך מהקורונה ובפתיחת שנת הלימודים המאתגרת. עלינו לבחור נכון וליצור תנאים שיצמיחו ברכה, ולא קללה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".