הגננת הביטה בי פעורת פה: מדוע הילד בוכה כל כך מהשיר "וזכני"?

יום ראשון, 7:30 בבוקר, אנחנו מאחרים. כועסת על הזמן שבוזבז במיטה, רואה שהילד עדיין לא מוכן. מתעצבנת ומחליטה לא להראות לו את זה. טוב, גם היום נפסיד את ההסעה, אני אומרת לעצמי, ונכנסת למצב רגיעה. אז אני אזכה בשכר הצעדים לעבר תלמוד התורה שלו. מה רע? למה רק נהג ההסעה שלו צריך לזכות בשכר הזה בכל יום?

הילד מוכן, מכניסה למכונית. יודעת שהסיבוב הזה יעלה לי ב-40 דקות פחות במשכורת. אז מה? העיקר שבאתי עם הילד לגן. הוא בטח שמח.

חניה כפולה בחניית הת"ת. ארבעה אורות מהבהבים, תיכף חוזרת.

אוחזת בידו באהבה, מזרזת את צעדיו. "בוא כבר", אני לוחשת - מושכת.

מגיעה לגן, שולחת אותו עם נשיקה. הקורונה מזהירה את ההורים לא להיכנס לגן.

הגננת רצה החוצה, תופסת אותי כבר ביציאה.

"יש לך דקה?", היא שואלת.

"בטח", אני אומרת, מניחה שרוצה לספר לי כמה הוא נהיה שובב לאחרונה.

"בשבוע שעבר, בימים רביעי, חמישי ושישי, סיפרתי לילדים על זמן קבלת השבת. בכל יום סיפרתי להם על אמא שמדליקה נרות, מניחה את ידיה על עיניה ומתפללת אל השם. ואז שרתי להם את השיר "וזכני לגדל".

אני מחייכת חיוך מוזר.

"ובכל פעם ששרתי את השיר הזה, בכל אחד מהימים, הבן שלך התחיל לבכות. לא סתם יללות, בכי אמיתי עם דמעות! יש לך הסבר לזה?".

ואני, מסתכלת עליה, ואומרת לה – לעצמי – יש לי הסבר, אבל הוא מוזר מאוד...

"אני חייבת לשמוע", היא אומרת.

כשהייתי בהריון איתו, אני מספרת לה, עוד הייתי "חדשה בתשובה". עדיין לא הכרתי את כל שירי המגזר, ורפרטואר השירים שלי היה רצוף בשירים ישראליים ושאינם ישראליים. שירים יהודיים אמיתיים - עדיין לא היו בו.

אבל כמי שהיתה בת מדרשה, כמה שירים מעטים כן היו. בכל שבתמדרשה היינו שרות באהבה ובדבקות כמה שירי נשמה, ואחד השירים שהכי אהבתי היה "וזכני לגדל".

וכך, בעודי בהריון, גמלה החלטה בלבי שלא אשיר, אפילו לעצמי, שירים "מפעם", אלא רק שירים יהודיים דתיים. שיגיע לעולם בקדושה, שיכיר כבר כמה שירים "אמיתיים".

בכל רגע שהייתי לבד ואיזה שיר של "פעם" קפץ לראש, מיד הייתי מחליפה אותו באחד השירים היהודיים שלי.

ובמהלך הלידה, מחוברת בצינורות וחוטים, מחכה שיגיע הרגע, לא מרגישה כלום ומרגישה הכל, מחכה רק לראות אותו, שרה לו – לעצמי את השירים שלנו.

כשהיה תינוק קטן שבכה בלי סוף, הייתי מערסלת אותו ושרה לו את השירים שלנו, נרגעת יחד איתו. היו כמה רגעים שגם דמעה של אהבה אין סופית היתה יורדת על לחיי, אוצרת בתוכה את תהומות הכמיהה לילד הזה, שזכיתי בו סוף סוף.
הגננת מסתכלת עלי, ושואלת – נו, ומאז, את עדיין שרה לו את השירים הללו?

"לא", עניתי, "מאז הרפרטואר כבר התמלא בשירים אחרים, ואת 'זכני' אני משאירה לאחרים שישירו לו". רק לעצמי, מידי פעם, אני עדיין שרה, מאחלת לעצמי לזכות לעוד כמה בנים ובני בנים.

היא מסתכלת עלי פעורת פה. "סיפור כזה עדיין לא שמעתי", היא אומרת.

"הנשמה שלו מדברת מגרונו, אין לי ספק בזה! נשמה גבוהה הבן שלך!".

ואני, מחייכת לי, מסתובבת ונכנסת למכונית.

תודה לך, השם, על סיבוב ועל שכר צעדים. ועל מתנות קטנות שבאות בשירים.