אני לא מכירה אותך, וזה באמת לא העסק שלי, אבל ראיתי הכל

אני לא מכירה אותך, וזה באמת לא העסק שלי, אבל ראיתי הכל.

זה כמו שאיש שמרכיב פרקטים המגיע לחדר בו הורכב כזה - ישים לב לאיכות הדבקת הפאנלים, או לשאלה אם הניחו את הקורות לרוחב החלל או לאורכו.

זה כמו שתופרת שמלות לאירועים תעמד מולך בשמחתך כשאת לבושה בשמלתך המנצנצת, ותגיד לך "איזה יופי", אבל תדע בדיוק איפה התופרת הזולה שלקחת זלזלה בטעות בתפר ההוא בשלב סיום הריצ'רץ'. היא לא תגיד כלום, אבל בלבה תמלמל, "הההמ הההמ, אני הייתי מדייקת גם את הקצה הזה".

אני לא יודעת לשים לב לריצ'רצ'ים. הכל נראה לי תפור מראש, תפור טוב. לא חזקה בסיפורי בדים.

אני רגישה למרחבים בין אנשים. יש לי סיסמוגרף למצבי הרוח הנושבים בין אנשים החיים בחלל אחד.

אולי כי גדלתי אצל הורים שהתגרשו בסוף, אולי כי אני מקפצת בין נשים חילוניות וחרדיות, מרחבי הקשר בין בני אדם חשובים לי.

כשיש שם דלקת - היא ישר קופצת לי בצהוב. גם אם אני לא אומרת כלום.

בכלל, עם השנים, למדתי לראות איך בתוך גופים, מערכים, יחידות עסקיות שמציגות אאוטינג של "אנחנו אנשי ההנהלה הזו והזו", כמה גם בתוך אותו גוף יש אינטריגות אנושיות של זו מקנאה בזו, וזה חותר תחת זה.

איך במרפאות החוץ, למשל, כשבאנו השבוע לעשות איזו בדיקה, ראיתי איך הפקידה מימין קורצת לי על הפקידה מהחלון משמאל, קריצה שהסבירה לי שהראשונה חושבת שהשנייה סתם קשוחה, ותיכף, כשההיא תצא להפסקה, היא תכניס אותנו עם מדבקות וכל הטפסים הנצרכים, אין שום בעיה.

אם היו שואלים אותי איפה מונחת תשומת הלב המרכזית שלי, אני חושבת שהייתי עונה ששם. בעולמות הביחד. דווקא כשיש דעות חלוקות, דווקא איפה שנדרשת עוצמה של שינוי אישיותי שהאדם לא חשב מימיו שיצטרך לעבור, בזכות הקשר הזה.

קשה לי לראות אנשים רבים, מתבצרים בעמדותיהם. זה חורבן בית. עד שייבנה לנו בית המקדש השלישי, הלבנים הזמינות בינתיים הן לבני הלב של ישראל.

קשה לי לראות מחלוקת מתמשכת ובלתי פתורה.

קל לי לראות הרמוניה משפחתית, קשה לי לראות דמעות של ילדה שאמא העליבה אותה כשהיא רק ניסתה להיות טובה וזה לא בדיוק הצליח לה, או שאמא שלה קמה באותו יום על צד שמאל ומישהו אחר בכלל הרגיז אותה, והכל יצא על הילדה.

הדמעות האלה, מכניסות את הילדה פנימה אל עצמה ואל עולם אישי שלא תמיד יהיה קל לפרוץ אליו, אמא, גם כשתרצי, גם כשיהיה לך מצב רוח טוב, ותחליטי שאת אמא משקיענית. ילדים בונים לעצמם חומות וריחוק גם מרגעים של כעס הורי בלתי מוצדק או בלתי צפוי.

אז אני מתנצלת שדחפתי את האף שלי לסיטואציה לא לי, ועשיתי כאילו אני לא שומעת ולא רואה, אבל ראיתי ושמעתי. הכל.

ולא יכולתי לפנות אליך. כי אין לי זכות.

אתם עמדתם בתור וחיכיתם לקופאית, היתה לכם עגלה מלאה.

ואז אמרת משפט על סוג של ופלות או משהו כזה, במבצע, והתגובה של האחר היתה כל כך בלתי פרופורציונלית.

התחילו קולות רמים, היו שם מבטים קשים ונדמה לי שגם תנועה מהירה ברגל.

וראיתי אותך. מפחדת, שקטה, מתכנסת, מסתכלת מסביב שאיש לא ירגיש. שמעתי אותך שואלת אם בשביל זה כדאי להחריב את השבת ולהעביר אותה במתח, ראיתי איך את בוררת מילים של השתדלות, כי את כבר מכירה את זה ומקווה שהפעם זה לא יתפרץ מעבר, אבל כלום לא עזר.

כי ברגעים האלה של התקפות הזעם הם לא שומעים כלום. גם לא את הטוב של עצמם.

אני מצטערת.

התכוונתי לא להסתכל.

וגם לא להקשיב.

אבל עמדתם לפני בתור בסופרמרקט, ובשביל מה שקרה שם - גם מרחקי הקורונה המוכרחים לא היוו גדר.

אני ממש מצטערת. אבל ראיתי אותך מתייסרת. ואני לא יודעת איך קוראים לך וכמה ילדים מחכים לכם בבית, רק ניחשתי.

וחשבתי איך קורה שמישהו מתרגז וכועס כל כך - מוופלות. ושתינו ידענו שזה לא הוופלות. זה עמוק יותר, וחלש יותר, וכואב יותר, וחסר שליטה יותר.

אני מאחלת לכם לדעת לטפל בבעיה, זהו מסע אפשרי. אני מאחלת לכם לגור אפילו בבית של לבנים מוופלות, העיקר שיהיה באוהל שלכם נר דולק של בית שיודע לקדש תהליכים של בניה ביחד. עוד בימינו.