"אין מקום לשתיים" - פרק ע"א עד סוף הספר

פרק ע"א - אחת מן העם

מנגינת, "עוד יישמע", נשמעה בכל רחבי הסמינר, בנות שוחחו בערנות על מועדי הנסיעה שלהן, ובאוויר עמדה אווירת התרגשות ושמחה.

יששכר, נכדו הבכור של הרבי, עומד להינשא. היום תיערך החתונה, ברוב עם. בית המדרש הגדול הוכן לקליטת ההמונים, וההתרגשות גאתה. מאז נישואי בת הזקונים של האדמו"ר כבר חלפו עשר שנים, ורק עתה זוכים החסידים למאורע דומה – נכד האדמו"ר נישא.

בסמינר תלו שלטים, קראו ברמקולים הקראות שונות על שמחת צדיקים ועל השפע היורד משמים ביום זה, כל היום הוקדש לשמחת האדמו"ר. הבנות תשתחררנה מוקדם, כמובן, שלא לדבר על החיידרים והישיבות. בבתי הספר בכל רחבי הארץ הסתיימו הלימודים מוקדם, ובאלו המרוחקים – לא התקיימו כלל.

שמחה שטפה את כלל החסידים, כים שוטף. גלי ההתרגשות סחפו עמם את כולם, ללא יוצא מן הכלל.

איילי עמדה מן הצד וצפתה בכל זה ברגשות מעורבים.

לא, זה לא שהיא לא הייתה שותפה לשמחה. להפך. היא שותפה לה יותר מכל אחת אחרת. היא לא הגיעה השבוע כלל לסמינר, כבר חודש הם מתכוננים לשמחה, ובימים האחרונים נעשו ההכנות צפופות ובהולות. כן, היו לה את ההכנות הרגילות של אחות שאחיה נישא, שכללו בגד חדש, נעליים תואמות ותיאום לגבי סידור השיער, אבל היו לה גם דברים, והרבה דברים, מעבר לזה. הוראות שהועברו אליהם, הסידורים החשובים שייעשו כדי שהשמחה הזאת תהיה שמחה שלמה ולא תהיה בה תקלה עקב צפיפות יתרה או השמטת מוזמן חשוב.

הם עברו שוב ושוב על הרשימות, בררו אצל המחותנים שהכול בסדר והם יודעים מהיכן יגיעו ולהיכן ילכו, תיאמו עם מארגני החתונה כל צעד ומהלך.

אבא היה נרגש. איילי ראתה זאת. הוא לא היה נרגש כמו כל אב המשיא את בנו בכורו, בזאת יכולה הייתה איילי להיות בטוחה. הוא היה – הוא היה – הרבה יותר מזה. היא ראתה את דודיה, אחי אמה, משיאים את ילדיהם. הם היו נרגשים, חלק אפילו בכו, אבל לא, זה לא היה דומה.

רוח של קדושה עמדה על פניו של אבא. באיילי חלפה מחשבת גאווה באביה, היא התחלפה מיד ביראת כבוד, ואחר כך בתחושת רוממות. אבא שלה באמת ראוי להיות מי שהוא.

אמא הייתה מודאגת ולחוצה. ושוב, לא כמו כל מחותנת המחתנת את בכורה. לאמא היו כל כך הרבה סידורים ודאגות על הראש בנוגע לחתונה הזאת, שכמה שמשמשי הרבי נטלו את העול על עצמם – נותר המון עול על כתפיה של אמא. לחץ כבד, שנראה מונח על כתפיה פיזית. אם דואגת לעתיד ילדיה, מתפללת בחתונה, מתחננת ומבקשת. היא מקווה שהכול יעבור בשלום, מכל הבחינות. הדאגה לשלום הזוג הצעיר היא הדאגה הכבדה ביותר לכל מחותנת, אבל ביום החתונה, נלוות אליה דאגות נוספות לגבי האירוע עצמו. בכל חתונה, אליה מוזמנים מאות אנשים, דואגת המחותנת דאגות רבות: כולם הוזמנו? כולם כובדו? המכובדים קיבלו הזמנה אישית? התפריט הובן והוכן? הפרחים סודרו כהלכה?

האירוע כאן עתיד היה להכיל אלפי איש. הוזמנו אליו נכבדי הציבור החרדי. אמורות להגיע נשות רבנים גדולים, רבניות כבודות, נשות תורמים הדורות, ואמא יודעת שעליה להתייחס לכולן. כן, גם לנשות התורמים... אחרי הכול, אם אין קמח, אין תורה, וצריך לזכור גם את זה...

איילי ריחמה על אמא שלה. היא נראתה מותשת ויגעה כל כך, והיא שמעה אותה אומרת לאביה בתסכול: "אתה יודע, מרוב שאני עסוקה עם האירוע, אני כמעט שוכחת שזאת החתונה של הבן שלי. מרוב טרדות אין לי זמן לחשוב על מה שחשוב באמת. מרוב עיסוקים, אין לי זמן להתפלל".

אבא ענה משהו, היא לא שמעה מה, אבל ידעה שהגם שאף הוא מצטער באותן טרדות של אמא, הוא שונה ממנה. הוא יודע שזה חלק מהחיים. הוא הורגל בזה מאז היה ילד קטן, בנו היחיד של האדמו"ר, בין שתי אחיות. עול של הנהגה ואדמו"רות הונח על כתפיו מרגע היוולדו. גלימת מלוכה, שרביט הנהגה. הוא קיבל את זה מינקותו. הוא חונך וגדל בצל השליחות הזאת, ובכל מה שכרוך בה הוא רואה עבודת קודש. הוא לא מבדיל בין תפילות לארגון החתונה. בין שיחה עם רבנית להתעסקות עם נשות תורמים. ולא, חס וחלילה הוא לא מזלזל בדברים החשובים באמת. מי כמו איילי יודע. הוא יודע, שאדמו"רות, להיות בן ונכד של אדמו"ר, כולל בתוכו המון פרטים קטנים, שכולם חשובים וכולם אהובים. הכול חשוב לפני הקדוש ברוך הוא, הכול מתחבר לנקודה אחת: אדמו"ר וחסידיו. כל מה שכוללת התעסקות זו, קדוש הוא.

ככל שחלפו השעות, והזמן הנקוב ליציאה מן הבית הלך והתקרב, הלך המתח וגאה. אנשים באו ויצאו, הוראות הומטרו, חסידים ומשמשים נכנסו ומיהרו, דחופים ובהולים בדבר המלך...

איילי הרגישה כאילו היא נמצאת על רכבת ההולכת וצוברת תאוצה. עוד יותר מהר, עוד יותר מהר, עוד יותר מהר...

איילי ואחיותיה התארגנו ליציאה ונשימתן נעתקה מהתרגשות. בדרך, מבעד לחלון המכונית בה נסעו, ראו כיצד הפכו הכבישים והמדרכות לשחורים משחור. חסידים, אלפי חסידים לבושים בשטריימלאך ובקפוטות, מיהרו אל המקום שבו תיערך החופה.

כשעלתה איילי אל המקום המכובד ביותר, המיועד לבני משפחה מדרגה ראשונה, חשה כיצד עומד לבה להתפוצץ מהתרגשות ו...כן, גם מגאווה. היא נהנתה להיות במעמד זה, היא הייתה גאה בהיותה ניצבת כאן, במקום הזה. ממקומה ראתה את צד הנשים, ססגוני ומנומר במאות צבעים וגוונים. עיני כולן נשואות אל המקום שבו היא עומדת, משתוקקות ומייחלות לראות את מה שהיא זוכה לו יום-יום...

החופה החלה.

סבא שלה ניגש אל החופה, עיניו עצומות. הוא החל לברך את הברכה הראשונה, קולו הולך וגובה. עיני אלפי איש מביטים בו בהתרגשות שוקקת מבעד למשקפות והוא... לבה של איילי חש בצניחה פתאומית. הוא סבא שלך, איילי, סבא שלך.

איפה את, איילי? איפה את, על אדמת קודש את, מחללת את קדושתה בנעלייך החומריות. מעתיקה במבחנים, קוראת בספרים לא ראויים... פניה חוורו לפתע, וידיה רעדו.

דווקא אז, כשהיא עומדת למרגלות החופה ותחתיה אלפי חסידים ונשות חסידים, פרחי חסידים ובנות חסידים, חשה איילי ברגש ההוא, הגואה בה עד מחנק. קרוב אליה כל כך עולים אדמו"רים מחסידויות שונות ומברכים את הברכות שבהן הם מתכבדים, והיא – איך היא מעזה לעמוד קרוב כל כך? היא ראויה להיות מדרי בית איש האלוקים???

איך זה שהיא מבולבלת כל כך? היא גאה במעמד או נבוכה ממנו? שמחה או עצובה? קשה לה או שהיא נהנית? איך היא תסביר את הסתירה הזאת? היא רוצה להיות מצאצאי בית המלוכה, או אחת מן העם?

פרק ע"ב - צו מלכותי

איילי לא האמינה שזו היא, יורדת במדרגות מן המחופה, לבושה בשמלת פאר ובלבה רסיסי דמעות. האחריות כיווצה אותה לגודל מזערי, וכמוה תחושת הכישלון. היא נכשלה, וזהבה לא. היא ממשיכה בהתנדבות עם מרימי, וזהבה לא. ובכל אופן, היא זאת שעמדה על החופה, קרוב כל כך לכל גדולי הדור, וזהבה לא.

איך זה ייתכן?

תמיד אמרו לה שהעולם הזה הוא עולם השקר. אף פעם לא נכחה בזה כל כך בבירור. לבה כאב על ההמונים, החושבים אותה למי יודע מה ואינם יודעים מיהי באת, מהי באמת. הלוואי שיכולה הייתה לתלות שלט על צווארה, "איני מי שאתם חושבים שאני". לפחות הייתה קורעת מעל פניה את מסכת הצביעות המזויפת, את מסכת ההתחסדות המדומה.

למטה קידמו את פניה אלפי רוקדות. נערות מפזזות בחן, נשים מלהגות בהתרגשות, אולם מלא, עולם מלא. היא הרגישה תלושה ממנו. כל אותן נשים אינן מחויבות כמוה, ובכל אופן מתנהגות אחרת. איילי שפטה את עצמה בחומרה רבה, ולבה חישב להישבר מעוצמת הכאב.

יש לה עוד אחיות, והיא לא יודעת מה הן חושבות. יש לה עוד אח אחד, רפאל, והיא יודעת שהוא חושב בדיוק כמוה. הקושי כובל אותו, הרגשת המחויבות מחניקה אותו. עם אחיותיה לא העזה לדבר על כך בגילוי לב אף פעם. הן לא כמוה: כולן מוכשרות יותר, ולכן אינן צריכות להעתיק במבחנים כדי לקבל את הציונים שאליהם הן מחויבת להגיע. היא לא סיפרה לאמה, ובוודאי שלא לאביה, כמה מאמצים היא משקיעה. מה היא מקריבה כדי להיראות מי שהם רוצים שתיראה. אבל השם יראה ללבב, לא? והמעמד הזה, בנוכחות כל גדולי הדור, הילך עליה אימים.

כשעברה בינות לנשים הרוקדות, שמעה המיית הערכה. רובן נסוגו לצדדים כשחלפה על פניהן, חיוך רחב על שפתיה והיא ממלמלת ללא הרף, "מזל טוב, מזל טוב", לכל אותן אלו שהנהנו בראשן לעברה ואחלו לה איחול זה.

בפעם הבאה היא תעבור ביניהן בשמלת כלה. כולן תבטנה עליה בהערצה בלתי מסוות. אור הזרקורים יעמוד עליה, עליה! והיא? פשוטה כל כך, לא נחשבת... לא מגיע לה.

היא הבחינה באישה מבוגרת, נשענת על מקל, שהתקדמה לעברה באיטיות. היא עצרה, תמהה מה מבקשת אישה זו לומר לה, והאישה התקרבה אליה בצעדים קטנים וחלושים. איילי עשתה צעד לכיוונה, אבל האישה סימנה לה לעצור. איילי עמדה על מקומה, תמהה, וכשהתקרבה אליה האישה, חפנה את ידה הצעירה, הרעננה, בכף ידה המקומטת ולחשה לה: "מזל טוב, טייערע מיידלע, מזל טוב!"

איילי הייתה המומה. בשבילה? בשביל לאחל לה מזל טוב הטריחה ישישה זו את עצמה לקום וללכת את המרחק ביניהן? הרי היא יכולה הייתה לבוא אליה? לשם מה סימנה לה לעצור? אולי היא רוצה עוד משהו?

אבל לא. היא לא רצתה שום דבר, לבד מאשר לאחל לה מזל טוב. הישישה שמטה את ידה, והחלה לצעוד בחזרה אל המקום שבו ישבה לפני שקמה כדי לאחל לה מזל טוב.

איילי חשה שסומק מציף את פניה, צובע אותן באודם עז. הייתה זו בושה ומבוכה. האישה הזו קמה והלכה את הפסיעות הללו, בקושי ובכבדות, כדי לכבד אותה, את נכדת האדמו"ר. היא צעירה כל כך, אבל היא לא מכבדת את שנותיה או אותה אישית. היא ביקשה לחלוק כבוד לבת קדושים, לצאצאית האדמו"ר. בשביל זה היא טרחה. את זה היא כיבדה.

לו יכולה הייתה, הייתה איילי סובבת ובורחת מן האולם. הכבוד הזה, ששפע מקהל הנשים באולם לעברה, נעשה מאיים מרגע לרגע. ברור לה שהן אינן יודעות מיהי באמת. לו ידעו, לא היו חשות אותו.

"איילי?" קול נמוך, מלחש ככל שיכולה הייתה הדוברת ללחוש ועדיין להישמע על רקע התזמורת הסואנת. איילי הסתובבה ופגשה את זהבה. פניה אורו בחיוך רחב, והן לחצו ידיים בהתרגשות, "מזל טוב!" אמרה זהבה, "בקרוב אצלך, מה?"

איילי הסמיקה שוב, "אמן". אמרה. וכי מה? היא אינה יודעת שבפעם הבאה תהיה היא זו שתשב ליד השולחן המלכותי, ותקבל את הבאות בלחיצת יד?

"בואי", משכה אותה זהבה, "הכיתה שלנו הכינה ריקוד".

"באמת?" זהבה לא ידעה את נפשה, "למה לא אמרת לי?"

"זאת הייתה הפתעה בשבילך", זהבה צחקה.

"בשבילי?"

"כן, בשביל מי הכנו את הריקוד הזה אם לא לכבודך?"

"לכבוד בית אבא..." מלמלה איילי אוטומטית, יודעת שהיא נשמעת קצת הזויה.

זהבה נעצה בה מבט תמה, אבל לא האריכה בו. ברור כי ההתרגשות בלבלה את דעת חברתה. הגיוני.

המנגינה שקטה מעט, המעגלים חדלו מנוע, וזהבה הבחינה, לחרדתה, שכמאה בנות מתארגנות לריקוד. זאת לא הכיתה שלה – זה המחזור שלה. כולו. מארגן ריקוד מיוחד. לכבודה.

פניה חוורו, ואלמלא הקדחתנות שעברה באולם, כשמארגנות החתונה מסדרות מקום ישיבה לכלה ולרבניות הכבודות, הייתה מתמוטטת.

אחת ממארגנות החתונה לפתה את כתפיה בחיבה, "שבי כאן", הורתה לה, "הריקוד יתחיל בעוד דקה בדיוק".

היא מצאה עצמה יושבת בין אמה לבין אחותה הצעירה. עיניה לטושות אל הבנות שאחזו פרחים בידיהן. היא לא ידעה על זה. לא ידעה שום דבר.

הריקוד החל. הפרחים התנועעו באחידות, ותנועותיהן של מאה בנות בצוותא היו משובבות עין. אמה חייכה ללא הרף, ואיילי הציצה בה בגניבה. סבתה הביטה בבנות ברצינות, בדל חיוך על שפתיה ושפתיה ממלמלות משהו. עיניה של איילי חיפשו את זהבה, ומצאו אותה בקצה אחת השורות. מצטנעת, שפלת ברך. הלוואי עליה.

אבל אי אפשר להגיד שאינה נהנית מן הכבוד. הודי על האמת, איילי. את גם נהנית. קשה לך, אבל את מתגאה. כואב לך, אבל נעים לך עם תחושת ההערצה.

הריקוד הסתיים. אמה הודתה בחום לכל הבנות, וסבתה הניעה בראשה לעברן, כמברכת אותן. לא אשת דברים היא סבתה, וכל מילה שלה שקולה בפלס, חצובה בסלע.

זהבה ניגשה לאיילי, "איך היה?"

"מרגש. תודה".

זהבה הביטה בה, "את לא נראית מאושרת". עיניה חדרו במבט נוקב, "נרגשת מדיי?"

"לא".

"אז מה?"

"את לא מבינה. אתן לא מבינות. כל זה לא מגיע לי. אני לא יודעת מה לחשוב. אני פשוט מבולבלת מדיי".

זהבה הביטה בה בתימהון, "על מה את מדברת?"

"כל המהומה הזאת, והריקוד הזה, וכל... כל מה שמסביב כאן... וכל מה שהיה בחופה... אני כל הזמן חשבתי שאני לא רוצה את זה, כי אני מרגישה חנוקה בצו המלכותי, אבל אני רואה שאני כן נהנית מהכבוד... אז מי אני? תאוות כבוד או רוצה שלווה?"

זהבה שתקה.

איילי המשיכה לדבר, "כשהייתי ילדה, נהניתי ממטחי הכבוד, אהבתי את זרי הפרחים, חגגתי בצלה של ההערצה. היום אני מבינה הרבה יותר מזה. אני מרגישה כאילו בוחנים אותי במיקרוסקופ, כל תנועה שלי חייבת לכבד את מוצאי, האצילות מחייבת, זהבה, את יודעת?"

"ברור. אבל זה לא אומר שהיא מכבידה".

"עליי היא מכבידה. אבל אני גם שמחה... זהבה, מה אני רוצה מעצמי? מי אני בכלל? מי אני באמת? קשה לי, אבל אני רוצה את זה. אני נהנית מהכבוד, ומצטערת שאני צריכה להיאבק כל הזמן... אני שמחה על הצו המלכותי הזה, או מתייסרת בגינו? מי אני, זהבה? מי אני באמת?"

פרק ע"ג - מה שאת מבקשת

האוטובוס עצר.

רבקה עדיין לא האמינה למה שהיא עושה, ובכל אופן, מצאה עצמה הולכת לאורך המסדרונות, מסתבכת ומתלבטת. לא, לא רק המסדרונות הארוכים, דלתות הזכוכית הדומות ואינספור הצמתים בלבלו אותה והשכיחו ממנה את מה ששיננה לעצמה. לא יכול להיות שהיא עושה את זה. זה פשוט לא היא. לא האופי שלה, לא הטבע שלה, מעולם לא עשתה כזאת. לא יכול להיות שזאת היא.

ובכל זאת הייתה הדמות הזאת, המהלכת במסדרונות, היא עצמה.

אף פעם לא הייתה רבקה טובה בהתמצאות במרחב, אבל כשסבבה בשלישית סביב אותם מסדרונות, ונראה היה כי לא תגיע בקרוב אל היעד, הבינה כי דבר מה חזק יותר מקושי ההתמצאות שלה מבלבל את דעתה.

היא התנערה בכוח, עצרה עובד במקום, ושאלה אותו כיצד תוכל להגיע אל היעד. היא קיבלה הסבר טוב, וניסתה להתרכז כדי שהפעם כן תגיע למקום אליו היא מבקשת, כדי להשיג את מה שהיא מבקשת.

וזה מה שהיא מבקשת בשביל גיטי: שהיא תהיה מאושרת.

וזה מה שאת תמיד מבקשת בעבור ילדייך: שיהיה להם טוב. תמיד את רוצה להחליק בעבורם עניינים, לפתור בעבורם בעיות, לתת להם הכול. גם כשאת מביטה בהם מתבגרים, עומדים ברשות עצמם, את עדיין מתפללת. ואת יודעת שאין ביכולתך לעשות הרבה. מהרגע שבו הם נולדים הם ישות נפרדת ממך. תינוק יכול, חלילה, לסבול ממשהו, ואמו לא תוכל לסייע לו. את מבינה את זה לראשונה כשילד שלך נתקל בקושי, ואת מבקשת לקרוע את השמים בעבורו, לחוות את הקושי במקומו, להעניק לו כל מה שתוכלי – ואת מגלה כמה דלת היכולת שלך. רק הקדוש ברוך הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. והילדים שלך, כמה שהם שלך – אינם שלך. הם שלו.

את מבינה את זה כשאת מגלה שהילד שלך מתקשה, ואינך יכולה לעשות דבר לבד מאשר להתפלל. לא תוכלי להילחם במקומו, לא תוכלי להיאבק במקומו. תוכלי רק להתפלל בעבורו.

ובכל אופן, עם כל ההבנה הזאת, הלכה רבקה כעת אל החדר ההוא, חדר מספר שתיים במחלקה האורתופדית שבה מאושפזת דבורי, כדי לדבר אתה. לא להורות לה ולצוות עליה, וגם לא לבקש ממנה ולהתחנן מלפניה על בתה. לא זה וגם לא זה. היא פשוט תראה מה קרה ביניהן, ובדומה לכל אותם מתווכים, תנסה לכונן שיחות שלום.

שלושה ימים עברו מאז המריבה, ונראה לה שגיטי שקועה יותר ויותר בעצמה. היא לא יכולה לתת לזה להמשיך ככה. מישהו צריך לקחת יוזמה ולטפל בנושא, ואם שתי הבנות צעירות מדיי או גאות מכדי לסיים את הפרשייה הזאת, היא תושיט להן יד לשלום.

היא הציצה אל תוך החדר. הווילון היה סגור, והיא לא ידעה מה זה אומר. דבורי ישנה? ביקור רופאים? מישהו מבקר אצלה? היא לא יודעת מהם הקודים המקובלים, ועל כן עמדה, מהססת ונבוכה, עד ששמעה את קולה של דבורי, מוכר וערני, "מי זה?"

"אני", אמרה בקול יציב, מקווה שדבורי תזהה את קולה אחרי כל מה שעבר עליה בחודשים האחרונים.

"אמא של גיטי?" היא הסיטה את הווילון באחת, מבוכה והפתעה מעורבות בקולה.

"אני". היא נבוכה לא פחות, מרגישה כמו אם צעירה המתערבת במריבת פעוטות בארגז החול, ומסייעת לבתה לנצח...

"בואי, שבי", דבורי לא ידעה לאן פניה של אם חברתה מועדות. היא הכירה אותה כאישה טובה ונעימה, אבל אי אפשר לדעת... לא סביר להניח שהיא תכעס ותאשים, היות שזאת הפריווילגיה שיש לה מאז הקטיעה: כולם מתייחסים אליה ברוך ובכבוד...

"אני מצטערת, אולי הייתי צריכה לבוא לבקר קודם", היא אמרה, "אבל אני לא יודעת כמה הנוכחות של אישה זקנה רצויה אצלך בחדר..." ניסתה להתבדח.

צחוק מאולץ.

"תראי, דבורי, אני לא אאריך כאן בשיחות סביב סביב, אני פשוט באתי... באתי לשאול... להבין... מה קרה?"

"יכולת לשאול את הבת שלך". דבורי ציוותה על עצמה לשמור על קור רוח.

"שאלתי. היא כאובה מאוד, קשה להוציא ממנה מידע. היא אמרה שרבתן, כי כעסת על הרעיון שלה להביא לכאן את בנות הכיתה".

"אמת". דבורי לא הכחישה. היא לא רואה עצמה אשמה בכך, וכל הסיטואציה הזאת מוזרה כל כך, עד כי היא לא מאמינה שזאת אמת. זה נראה חלק מקומדיה על במה.

"חבל". אמרה רבקה בשקט. היא לא אמרה, 'את יודעת, היא עשתה את זה בשבילך', או, 'את רואה כמה היא מתאמצת בשבילך', או 'לא מגיע לה שתסלחי לה, גם אם הרעיון שלה לא היה מוצלח?' ולא שום דבר דומה.

דבורי זקפה את גבה. חבל? כן, חבל, ברור, אבל לאיזה 'חבל' מתכוונת אמה של גיטי?

"חברה טובה היא נכס", אמרה רבקה, וכאב אמתי מדבר מגרונה, "הלוואי שהייתן יכולות להעריך את העובדה שאתן חברות טובות כל כך, כמו שהיא אכן ראויה להערכה".

דבורי נבוכה. היא לא ידעה אם זו מחמאה או נזיפה, ובכלל, מה היא רוצה לומר בזה. "בשביל חברות, כך אמרתי לגיטי, צריך לוותר. אם היא פגועה ואת כועסת, על מה ייבנה גשר הפיוס ביניכן?"

"תמיד... תמיד אכפת לי מגיטי", אמרה דבורי חרש, "אני לא יודעת למה כעסתי כל כך".

"חברות הדוקה, טיבה שהיא גוררת מריבות", המשיכה רבקה, ודבורי שמה לב שהיא מדברת מניסיונה הכאוב, "קשר קרוב עם בן אדם תמיד יביא לחיכוכים ולהרבה כאבי לב. הרי לא לנצח אנחנו חושבים אותו דבר, וסביר שיהיו חילוקי דעות. ככל שהאדם קרוב יותר, הכאב קרוב יותר. אבל דבורי, על אדמת אהבה, צומחת סליחה, גם אם הושקתה, בטעות, במימיו של הכעס. אלו מים רעילים, אבל אחרי שהם נספגים באדמה, תצמח הסליחה מחדש".

"ידעת שנריב?" דבורי דיברה בעיניים מושפלות.

"לא הופתעתי. אתן קרובות מאוד זו לזו. ציפיתי לוויכוח סוער או למריבה קטנה, אבל ציפיתי גם שתשלמנה מהר יותר. כשזה לא קרה, באתי והצעתי עצמי כמתווכת. גיטי לא יודעת דבר, ולכן לא הבאתי עמי מכתב ממנה. את רוצה להעביר לה מכתב, או שאספר לה מה שהתרחש כאן?"

דבורי הנידה בראשה, ושלחה יד אל הארונית שלה, "אני אכתוב לה", אמרה, "אני אכתוב".

רבקה קמה ויצאה מן החדר. היא יודעת עד כמה גיטי מעריכה את החברה שלה, אבל היא אינה יודעת אם היא יודעת עד כמה עליה להעריך את הנערה הגיבורה הזאת.

חברה טובה לבת שלך. זה מה שאת מבקשת.

המכתב הועבר ליעדו, וגיטי קראה אותו בעיניים דומעות. רבקה לא ידעה מה כתוב בו, היא רק נתנה את אישורה לגיטי, והיא קמה ונסעה אל בית החולים.

רבקה לא ידעה מה התרחש שם. רק ראתה אחר כך את עיניה הנוצצות של בתה.

חיים טובים לילדה שלך. זה מה שאת מבקשת.

פרק ע"ד - שיתוף

"את נראית לי חסרת מנוחה", אמר יהושע שמידט לרעייתו.

"really?" כשהיו לבדם, נהגה ויקטוריה לשוב לשפת האם שלה, " "did I?

"אכן". יהושע לא נהג כמוה. היא דיברה אנגלית, הוא ענה לה בעברית.

שניהם התחייכו. הם ידעו ששאלתה רטורית. ארבעים ואחת שנה קשרו ביניהם, בטוב וברע. הם זיהו איש את תחושות רעהו ללא מילים. לא היה כל צורך בהן, הן מגמדות, לעתים, מן התחושות. כשההבנה מובעת בלעדיהן, היא עמוקה יותר.

"הגיעה אליי היום נערה לקליניקה", היא סיפרה, בעודו מוזג לה תה צמחים, המשקה היחיד שנהגה לשתות לבד ממים, "היא סובלת מהתקפי חרדה וזאת הפעם השלישית שהיא מגיעה. בתחילה היא סירבה לדבר, בפעם השנייה היא התחילה לספר לי על הקשיים שנוצרים לה כתוצאה מקשיי הנשימה שלה". התה היה חמים, בטמפרטורה האהובה עליה. אלו לא רק השנים, זה השיתוף וההבנה שליוו אותם לאורכן.

"ואז?"

"היא לא משתפת פעולה בכלל בנושא האמתי. דיברתי עם האם, הסברתי לה שהנערה מדחיקה הכול ומסרבת לשתף פעולה. האם נראתה לי נבונה ומקבלת, אבל היא ממשיכה לדחוק בנערה ללכת לטיפול. הנערה טובה ומצייתת, היא באה אליי כי אמה מבקשת, אבל אין טעם בטיפול כשהמטופל מגיע בכורח. אין שום התקדמות".

"נו ו?..." יהושע, נוירולוג בכיר, שותף לעתים קרובות בתיקים של מטופלותיה של רעייתו. כשם שהיא שמעה את סיפוריו על החולים שלו. ללא שמות, ללא פרטי מידע מסגירים, שיתפו שניהם זה את זו בפרשיות העוברות עליהם. עבודות כשלהם, אינן מן הסוג שבו אתה נועל את החנות והולך הביתה, מוסר הרצאה ושוכח מהמאזינים. הם היו אנשי מקצוע בנשמתם, וכל תיק וכל מקרה לקחו עד עומק הלב. אי אפשר לחיות לצדו של אדם, בלי לדעת דבר על החלק הנוסף הממלא את לבו. כשחשבה על כך ויקטוריה, הבינה את ענת, כלתה. מוני, בנם, עבד במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (המוסד) ופרק זה של עבודת חייו, חשוב ומרתק, סגור היה ונעלם מעיני כלתה. ענת נהגה להתלונן על כך בכל עת מצוא, ומוני היה מחייך ושותק. ויקטוריה חשבה שענת צודקת, ובד בבד ידעה, שזהו המחיר שמשלמת כל אחת שבעלה פונה לתחום השירות החשאי. כשהסכימה ענת להתמסרות בעלה למוסד, לקחה את מכלול הקשיים בחשבון. ויקטוריה הבינה גם את זה: גם אם לקחנו משהו בחשבון, זה לא אומר שלא נתלונן עליו אחר כך...

מכל מקום, היא שמחה שבעלה משתף אותה בעבודתו, וחשה פורקן ורווחה כשנהגה כמוהו.

"יש לה התקפי חרדה אמתיים". סיפרה, מניחה את כוס התה בידיה, מתחממת בחומה. היא לגמה לגימה קטנה, מרימה את מבטה אל בעלה ובוחנת את תגובתו, "אבל היא לא מכירה בהם. היא לא מבינה את הקשר בין מה שעבר עליה לבין ההתקפים. כלפי עצמה היא שלמה ומושלמת".

"למה יש לה התקפי חרדה?" יהושע לא הבין. ברור כי אלו הבאות אליה לא נהנות מחיים שלווים ורגועים. לכל אחת משהו אחר. לאחת התקפי חרדה, לשנייה הפרעות אכילה, השלישית לוקה בסכיזופרניה. יש מקרים קלים יותר, כמובן, אבל תמיד יש מקום גם למקרים קשים. פסיכולוג לא בורר את מטופליו.

"היא הרכיבה תפאורה להצגה בתיכון בו למדה, התפאורה התמוטטה, ואחת החברות נפצעה קשה ואיבדה את רגלה".

"והיא לא מקשרת בין התקפי החרדה שלה למה שארע, בעקיפין, בגללה?"

"לא".

"ההורים כן משתפים פעולה?"

"יותר מן הרגיל. האם שיתפה פעולה באופן מושלם וכך גם האב. ענו בשטף על השאלות, נענו לאתגרי המחשבה, התאמצו כדי להבין... הרבה יותר ממה שציפיתי מהורים בפגישה ראשונה".

"אף על פי שהם אלו ששלחו אותה לטיפול".

"אמת, אבל הורים הבאים עם ילדיהם לטיפול מרגישים, במידה רבה מאוד, שהם עומדים לשיפוט. לא רק לבדיקה, בירור וטיפול, אלא לשיפוט של ממש. הם מתגוננים, משכנעים וטוענים, קשה להוציא אותם ממשבצת הנאשמים. הם מרגישים, שאם היו טובים בגידול הילד, כל זה לא היה קורה".

"כל זה – הטיפול הפסיכולוגי?"

"כן. הורים מרגישים אשמים, לעתים בצדק ולעתים שלא בצדק, וגם הם לא ינהגו תמיד בטבעיות שאתה חושב שקיימת".

יהושע לא אמר לה, שהוא שמע זאת ממנה כבר כמה פעמים. בכל פעם שהיא חוזרת על דברים מוכרים וישנים, הוא נוהג לשתוק. זאת על מנת לתת לה את ההרגשה שהכול חדש בעבורו. נוהג שסיגל לעצמו לפני שנים, גם כלפי המטופלים שלו. לא פעם פורש מטופל את כל ההיסטוריה הרפואית שלו לפניו, והוא שותק ומאזין. מתעלם מכך שתיקו של המטופל כבר נמצא בחזקתו שנים, לא מזכיר שהמטופל עצמו כבר דש בפרטי מחלתו זה שנים באוזניו שלו, לא מהרהר שזמנו יקר מאוד. הוא מפנה עצמו לחולים שלו. אדם מכיר את עצמו טוב יותר מכל אחד אחר, ולא פעם מגלים החולים על עצמם דברים שהצוות הרפואי לא שם לבו אליהם. פעם אמר לו מטופל: "לאחרונה אני חש כאב ראש מוזר". וזה היה אדם שסבל ממיגרנות במשך שנים ארוכות. עמיתיו ביטלו את דבריו, "האיש הזה סובל מכאבי ראש כבר כמה שנים!" הם טענו, "מה נשתנה הכאב הזה מכל הכאבים? מיגרנה קצת יותר חזקה, זה הכול".

אבל הוא התעקש. יהושע התעקש לערוך בדיקות מקיפות, שגילו גידול שפיר בגזע המוח, בלי שום קשר למחלתו של האיש. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה התעקש מטופל על משהו, וגם צדק. הוא אוהב להקשיב לאנשים, מהתחלה ועד הסוף.

כשהשתתקה ויקטוריה, הבין שהיא מצפה לתגובה. הוא חכך רגע בדעתו ואז שאל-אמר: "את לא אוהבת לטפל באנשים שלא רוצים לטפל".

"נכון". ויקטוריה נאנחה, קמט חורץ את מצחה. היא חושבת, שאדם שלא מוכן לעזור לעצמו, לא ייעזר. מה שלא יהיה. טיפול פסיכולוגי איננו אנטיביוטיקה.

"ניסית לדבר אתה על עצם הפציעה, בלי קשר אליה? על מראה של בית חולים, דם, אובדן וסבל... תשאלי אותה אם היא אולי פוחדת שזה יקרה גם לה, או אולי קשה לה עם הסבל העובר על חברתה... תסתובבי סביב הנושא הזה".

"אני הפסיכולוגית או אתה?" ויקטוריה הצטחקה, והקמט במצחה לא הופשר. עד כמה חשוב השיתוף בעבור הנערה הזאת. שיתוף מישהו נוסף במעמקי תחושותיה, שיתוף הפעולה שלה עצמה... הנערה הזאת מדחיקה הכול. לבה של ויקטוריה, שליווה מאות נערות ועשרות סוגי מקרים, לחש לה, שההדחקה הזו עלולה להיות הרת אסון.

פרק ע"ה - אַחַד עָשָר ברגים

אותו לילה חלמה בת שבע אותו חלום.

היא עמדה על גגו של בית והשקיפה למרחוק. בידה הייתה משקפת הצעצוע של אחיה, והיא מיקדה מבט וראתה מן העבר השני של הכביש את מיני.

היא קראה אליה, ומיני הרימה את ידה ונפנפה לה לשלום. בת שבע גחנה קצת, להיטיב להביט, ואז החליקה. גג הרעפים כאילו הפך למגלשה חלקה, והיא החלה גולשת למטה. ביראה נוראה לפתה בת שבע את אחד המסמרים, אך הוא חמק מידה המבקשת. ניסתה לתפוס את בליטות אחד הרעפים, אבל כולם חמקו ממנה. היא הצליחה להיתפס, בקושי רב, במסמר קטן שהיה תקוע באחד מן הרעפים. כמעט שנשפה בהקלה, אבל אז החל הבית להתמוטט. אבן אחרי אבן קרסה, רעף אחר רעף נתלש ממקומו, והיא, מביטה אנה ואנה בבהלה איומה, לא מצליחה לעצור עצמה מלהחליק.

היא החליקה עד קצה הגג, ואז נפלה למטה.

בת שבע ראתה את עצמה, כאילו מבחוץ, מתחילה לצנוח מגובה של שלוש קומות למטה. היא הפכה לשתי דמויות, אחת מהן נופלת, והשנייה מביטה על הנופלת באימה גדולה בלי יכולת לסייע. פתאום התחלפה הדמות המשקיפה מבחוץ, והייתה לזהבה. היא עצמה נשארה רק בתור דמות בת שבע הנופלת למטה, במהירות מסחררת, בלי כל יכולת לעצור. ככל שהתארכה נפילתה, כך הלך הבית וגבה. הוא נעשה גבוה יותר ויותר, הופך את הנפילה לקשה יותר ויותר. פיה היה פתוח כדי לזעוק, אבל אף קול לא יצא ממנו. היא נפלה ונפלה, צנחה למטה במהירות שיא, והאדמה הלכה והתרחקה, הלכה ונמוגה. כשנדמה היה לה שהיא נוגעת בקרקע, הוסיפה האדמה להתרחק, כלועגת לה. הגג ממנו נפלה הלך וקטן, ונראה בקצהו של גורד שחקים גבוה ומאיים. היא לא מסוגלת הייתה לחשוב מה יקרה לה כשתתנגש באדמה. מה יקרה לה כש...

היא נחבטה קשות, גופה הזדעזע, אבל אף קול לא יצא מפיה הקפוץ. החבטה הייתה נוראה, הכאב, חד ונורא, פילח את גופה, ואיש לא היה שם כדי לעזור.

היא התעוררה, שטופת זיעה, ומיששה את רגליה. הן היו שלמות, אבל דבר זה לא הביא הקלה ללבה המעונה.

התקף ממשמש ובא, והיא לא רוצה שמישהו יראה אותה. נשכבה על המיטה, התכסתה בשמיכה, והניחה להתקף לכלות בה את זעמו. הלוואי שזה יועיל במשהו.

אמא לקחה אותה לפסיכולוגית, פעם, פעמיים ושלוש. היא לא יודעת מה היא רוצה ממנה. היא אמרה לאמה שהיא לא מעוניינת במפגשים נוספים. ויקטוריה התפלאה, מן הסתם, אבל גם אם תבין את הסיבה לאמיתה, היא לא תרדוף אחריה עם שופט וסוהרים.

השופט הנורא ביותר הוא המצפון. הסוהרים המאיימים ביותר אלו רגשות האשמה.

* * *

"את חושבת שמבנה כזה יצליח לעמוד עם כמה מסמרים?"

"בטח". בת שבע ידעה להרכיב תפאורות. היו לה ידי זהב וחוש טכני מעולה. זהבה עמדה מתחתיה, והעירה הערות.

"זה לא מסוכן? נראה לי שזה קצת רופף".

"שום רופף לא".

"בטוח?" זהבה תמיד נהגה לומר אחרת ממנה, ובת שבע התרגזה. עם כל הכבוד להבנתה של זהבה במתמטיקה, היא לא יודעת אפילו חצי ממה שהיא יודעת בהרכבת תפאורות. כבר הזמינו אותה פעמיים למתנ"ס המקומי, להצגות שהכינו שם. ועם סיום כיתה י', היא אפילו סייעה בהרכבת תפאורת סוף שנה של כיתה ח' בבית הספר היסודי בו למדה. אז בבקשה, שזהבה לא תיתן לה עצות, בטח לא לעיניה של מיני, הנערה שהיא מבקשת שתהיה ידידתה הטובה.

"למה את חושבת שזה רופף?" התעניינה מיני. זה כבר היה למעלה מכוחה של בת שבע. זהבה לא תיקח לה את מיני. הנערה הזו, שהגיעה באמצע שנת הלימודים, משכה הרבה עיניים מתעניינות. היא הצליחה להתמיד בידידות אתה בצורה די פושרת, עד המפנה המפתיע שחל מתחילת המחנה האחרון, לפני כמה ימים. אחרי שהסתיים המחנה הן התמידו בשמירה על קשר הדוק, וזהבה לא תקלקל אותו בהערות נבונות מדיי, מה גם, שבעיניה הן אינן נבונות כלל.

"זה לא רופף", אמרה בטון של בר סמכא, "אני אחבר את התפאורה הזאת היטב, ואני יודעת לחבר אותה היטב".

זהבה, שהתמנתה על ידי אביגיל לעוזרתה, סבבה סביב הבמה וחיפשה חסרונות כל הזמן. את בת שבע זה הקציף והזעים.

"כאן זה נראה לא מספיק מחובר". אמרה, מצביעה על אחת מתמונות הקיר של הארמון שהרכיבה בת שבע, "יש כאן רק אַחַד עָשָר ברגים, זה נראה לא מספיק".

"אם תמצאי את מרכז הכובד של העצמים, תמיד תוכלי לייצב אותם". השימוש במונחים פיזיקאים מרשימים הרתיע קצת את זהבה, וזה היה משקל נגד ל"אחד עשר". תמצאו לי עוד נערה שלא אומרת, "אֶחַד עֶשְרֵה ברגים". זה כדי להוכיח למיני שהיא מצטיינת בדקדוק. היה לא תהיה.

"בכל זאת, זה מסוכן".

"את יודעת מה? אני אלך להשיג לנו כמה ברגים, מרוצה?"

זהבה הנידה בראשה בתנועת הסכמה. בת שבע הלכה להשיג ברגים נוספים וייצבה היטב את התפאורה. הכול היה בנוי לתפארת, ושתפסיק זהבה לחשוב שהיא מבינה יותר ממנה. אחרי הכול, היא רק עוזרת. בת שבע החלה להרכיב את התפאורה, זוכה לקריאות התפעלות מפיהן של מיני ושל עוד כמה בנות שהצטרפו כדי לראות. אני באמת מוכשרת, חשבה בת שבע לעצמה, וזאת לא גאווה. אדם צריך להכיר בכישרונותיו.

ציפורה וחנה, הציירות של התפאורה, באו לראות את הארמון שציירו מתרומם לגובה בידיים אמונות, וזהבה, ששימשה בינתיים כפועל השחור והגישה לבת שבע מברגה וברגים, לא זכתה לאותם מטחי כבוד.

לאט לאט התמלא האולם בבנות מעריצות, מתפעלות באמת ובתמים מכישרונה של בת שבע. זהבה לא אמרה דבר בנוגע לברגים החסרים, וכשנגעה בת שבע בארמון המוקם, הרגישה שהוא יציב דיו. היא בדקה ובחנה שוב ושוב, התפאורה נראתה עומדת היטב. היא יודעת להרכיב תפאורות.

החברות הקיפו אותה בהערצה. מישהי נידבה את המידע שהיא סייעה בהרכבת התפאורה של כיתות ח'. אביגיל החמיאה בנדיבות, ואפילו זהבה הודתה שהיא טובה מאוד במלאכתה. הכול היה טוב וישר, מיני התפעלה כראוי, ושום דבר לא חצץ בין בת שבע לאושר המושלם.

עד ש...

עד שקרס הארמון בקול רעש גדול, סוחף אתו את יתר התפאורה, ומתמוטט על ראשן של השחקניות שנכחו באותו רגע על הבמה. הן ספגו חבטה קלה בראשן ותו לאו, שתי בנות נפצעו פצעים קלים, אבל יתר התפאורה, שצנחה בעקבות הארמון, נפלה על דבורי. העץ, שנשבר בפראות לשתיים, חדר לרגלה של דבורי, והפך את עולמה.

וגם את זה של בת שבע. היא הייתה צריכה לבדוק שוב. היא הייתה צריכה לוודא. היא הייתה צריכה להכניס לכל עמוד ועמוד עוד אחד עשר ברגים. זה היה נדמה לה יציב, אבל היא טעתה. עובדה שהתפאורה קרסה. לבבה שלה נצלה באש האשמה והחרטה, ואין שום דבר שיכול לשנות את העבר ולבנות את העתיד מחדש.

פרק ע"ו - בת תפנוקים

גיטי נהגה לסמן לעצמה, ביומן בלתי נראה, את שמות בנות הכיתה ואת התדירות שבאו לבקר את דבורי. לא כולן באו – וזה היה צפוי. לא לכולן היה אתה קשר קרוב דיו כדי לבוא. היו כאלו שהוריהן לא הרשו להן לבוא, וטעמיהם עמם. רובן התקשרו ושוחחו עם דבורי טלפונית, והיו, שתיים או שלוש בנות, שלא יצרו קשר כלל. חלשות מכדי להתחכך בכאב, נבוכות מכדי להביע רגשות. דבורי לא כעסה על אף אחת, ובניגוד לגיטי, גם לא דנה אותן לכף חובה. נינוחות כלשהי זרמה בעורקיה, וגיטי לא יכולה הייתה שלא לקנא. דבורי לא העמידה פנים כשלווה, היא אכן הייתה כזאת. תכונות אופי שונות מתגלות באדם בשעה שהוא עובר סבל וייסורים, בשעה שחולפים עליו גלי ים בסערה.

דבורי הצטיינה בשחייה בסער הגלים, ועל זאת יכולה הייתה גיטי להעיד בוודאות. אישיותה, על מכלול התכונות המורכבות שלה, הצטמחה ועלתה מבעד לשבר הגוף.

דבורי לא הניחה לה לשוחח על הבנות שבאות ועל אלו שלא. גם כשניסתה לחקור קצת, בעדינות, על מידת הטקט של הבנות שמגיעות לבקרה, נהדפה בתקיפות בולטת. גיטי העריכה זאת. קל להיסחף ולנתח כל אחת בבואה. על מה היא מדברת, מה מעניין אותה לדעת, כיצד היא מתנהגת, על מה היא חושבת... הרבה אפשר ללמוד על אדם מהדרך שבה הוא מתייחס לכאב ולסבל.

אבל דבורי הייתה מוסרית מכדי לעשות זאת. הן לא ניתחו אף אחת ולא שפטו. אף אחת לא.

אף על פי כן, למרות מדיניות זו וללא מילים, הבחינו שתיהן ש רייזי נעדרת ממעגל המבקרים. גיטי הבחינה בזאת במורת רוח גלויה, ודבורי קצת בעלבון. קשריה של  רייזי עם דבורי היו מספיק הדוקים כדי שתבוא לבקרה. היא התקשרה כמה פעמים, נשמעה צוהלת וחביבה – בהחלט לא חולה במחלה מסתורית המונעת ממנה לבוא – אבל להגיע לא הגיעה.

גיטי חשה בעקצוץ החולף בראשה בכל פעם שחשבה על כך. אחר כך התחלפה התחושה הבלתי נוחה בפליאה גדושה, ואחר כך בכעס של ממש. ברור היה לה מדוע היא אינה מגיעה.  רייזי היא בת תפנוקים, נערה מבית עשיר שמעודה לא סבלה מחסור. היא רגישה לסבל ולצרות, וכפי שהעידה על עצמה, מעולם לא קראה ספר עצוב. החיים צריכים להיות ורודים וזוהרים, ודי בצרות הקיימות.  רייזי הייתה טיפוס קליל וחלק, שלא עושה עניין משום דבר. דבורי אהבה להיות בחברתה, לפעמים צריך מישהי כזאת, זורמת, אולי טיפה שטחית, אבל חברה אוהבת ונאמנה, שתמיד משרה אווירה טובה סביבה.

גיטי החליטה לתפוס את בת העשירים המפונקת הזו לשיחה נוקבת. היא הצליחה לעשות זאת אחרי שיום הלימודים הסתיים, ו רייזי הצהירה שאביה לא בא לקחת אותה ברכבו היות שהיא פוצחת מעתה בדיאטה חמורה והולכת רק ברגל. גיטי קפצה על המציאה. היא תלווה את  רייזי הביתה, תחקור אותה נוקשות על התעלמותה מחברתה, תוכיח אותה היטב ותגרום לה לבוא מחר לבקר את דבורי. אם לא מחר – מחרתיים גם טוב. לא יאוחר מתחילת השבוע הבא. מבחנים, עבודות, סיורים, קניות – כל אלו יידחו לזמן אחר. דבורי קודמת להם. קשה לה, לנערה הרגישה והמפונקת לשאת מראות של בית חולים, של סבל ושל כאב? תתכבד נא ותתגבר על רתיעתה, במטותא ממנה, ותלמד שיש דברים חשובים יותר בחיים מאשר הנהנתנות שלך ודאגתך לרגשותייך הקדושים. הרבה בנות לא אהבו מחזות של כאב וסבל, ובכל זאת הן באו.

"את מלווה אותי?"  רייזי התפלאה, "את גרה בכיוון ההפוך, אם איני טועה".

"אינך טועה". אמרה גיטי, שומרת על קור רוח ומניחה לאש שבתוכה לפעפע לאט לאט. לא כדאי להנחית הכול בבת אחת.

"אז למה זה?"  רייזי צמצמה עיניה.

"אני רציתי לדבר אתך על משהו".

"דבורי".

"איך ניחשת?" ציניות טהורה.

 רייזי לא קלטה אותה. "לא מעניין אותך שום דבר בימים האחרונים חוץ ממנה".

"אבל אותך כן, לא כן?"

 רייזי לא קלטה גם זאת. מעולם לא ניחנה בקליטה מהירה, ואולי קמה כאן אחת מחומות ההגנה שיצר הקדוש ברוך הוא לבני האדם, וחסמה את הבנתה.

"לְמָה את מתכוונת?"

"את לא מתעניינת בה במיוחד".

"לָמָה את אומרת כך?"  רייזי נפגעה, "אני מדברת אתה פעמיים או שלוש פעמים בשבוע לפחות בטלפון. האמת היא שאני מתקשרת יותר, אבל לא תמיד היא יכולה לדבר".

גיטי חשה כעורך דין מטעם התביעה, המטיח בפני הנאשם שלו את ההוכחות המוצקות לאשמתו, בזו אחר זו, "לא ביקרת אותה מעולם".

"אמת".  רייזי לא התחמקה.

"למה?"

"אני לא אוהבת מראות של בית חולים". השיבה  רייזי בנינוחות.

דמה של גיטי התרתח בעורקיה. הנה, היא צדקה! שום סיבה אחרת לא מונעת את הנערה העדינה והשברירית הזאת לבד מדאגתה לעורה-שלה, למה שיראו עיניה הרגישות ותשמענה אוזניה העדינות!

"מסתבר שזה גם לא מקום הבילוי המועדף עליי", אמרה קשוחות, "ובכל זאת אני הולכת לשם יום יום בשבועות האחרונים".

"יום יום? כל הכבוד".

"לא חיפשתי כבוד. אני רוצה שתבקרי את דבורי".

"למה זה חשוב כל כך?"

"זה חשוב לדבורי. אני רוצה שהיא תראה שאכפת לך ממנה".

 רייזי עצרה תחתיה, והרהרה זמן מה. עיניה של גיטי היו עדיין נעוצות בה, מאשימות וקשות.

"טוב", אמרה לאט, "אני אבוא. מחר".

"יופי", גיטי הניעה בראשה בתקיפות, כאדם המצפה להתגשמות מה שהובטח לו, "אני אשמח לשמוע ממך איך היה".

"למה?"  רייזי לא נפגעה מהנימה, דבר זה לא היה באופייה.

"נו, את יודעת, שלא התעלפת או משהו", ענתה לה גיטי בסרקזם.  רייזי משכה בכתפיה, "אני אהיה בסדר". התמימות בה קיבלה  רייזי כל דבר הייתה אחת מהסיבות לחיבתה של דבורי.

"אני מקווה".

"אל תדאגי לי".

"אני דואגת שתבואי".

כאן היא כבר נפגעה, "אמרתי שאבוא, לא? את רוצה תיעוד מלא של המשימה שאת שולחת אותי אליה?"

"חלילה. סליחה,  רייזי. אני פשוט יודעת כמה חשוב לדבורי שתבואי".

הן נפרדו. גיטי חשה גאוות לוחמים כלשהי, פותחת בדמיונה את הפנקס הבלתי נראה שלה, ועוברת על השמות.  רייזי אמרה שתבוא. ובכן, נראה אותה. גיטי העיפה מבט על דמותה המתרחקת של הנערה, ציירה סימן שאלה ליד שמה של  רייזי, וסגרה אותו בניצחון.

פרק ע"ז - קניות

 רייזי סגרה ופתחה ארונות בזה אחר זה. היא סקרה את חדרה המבולגן בחוסר תקווה, וניסתה להשליט קצת סדר. קיפלה כמה חולצות, תלתה כמה חצאיות, ואחרי שגילתה שקיפלה ערמת חולצות מקומטות, הוציאה הכול מהארון, השליכה על המיטה והתמוטטה עליה באנחת ייאוש.

אבא לא רוצה שתהיה להם עוזרת צמודה, אבל לה, ל רייזי, זה היה מתאים יופי. היא אוהבת את המרחבים ואת החופש, להכין תכניות, לאמן ריקודים, לפטפט עם חברות... לא כל כך אוהבת לסדר. דווקא בגלל זה עומד אביה על כך שתעשה זאת. לא עושים רק מה שאוהבים, הוא נוהג לומר, ואם תהיה לך עוזרת צמודה, תתרגלי למשרתת ולא תהיי מוכנה לחיים. לא עושים רק מה שאוהבים.

 רייזי כלאה את האנחה העמוקה יותר שעמדה להתמלט משפתיה. לא עושים רק מה שאוהבים, אוה, כמה נכון. כמה כואב. כמה אמתי.

גיטי אמרה לה ללכת לבקר את דבורי. לא רמזה, לא ניסתה לגשש, אמרה במפורש. ציוותה. דחקה. נו, ואז מה,  רייזי? לא תלכי?

אלך.  רייזי ידעה שתלך. היא שבה לנסות לארגן את החדר, ומהר מאוד איבדה שליטה. עוד מעט תבוא גילה, צעירה ממנה בשנה אחת, ותעזור לה. היא עוזרת לגילה בתוכניות לאסיפת כיתה, וגילה עוזרת לה בסידור החדר. כל אחת במה שהיא טובה.

 רייזי העיפה עוד מבט בחדרה, ואחר יצאה ממנו וירדה אל קומת הכניסה, חודרת בהיחבא אל המטבח. דיאטה או לא, היא צריכה לאכול משהו עכשיו. המחשבה על דבורי רק עושה לה רע.

המטבח היה ריק, וזה היה טוב. לא שיש לה התנגדות שתהיה בו מישהי, אבל טוב יותר שהוא ריק. היא פתחה, בשמץ נקיפת מצפון, את המקרר, ובחנה את תכולתו.

"מחפשת משהו?"

 רייזי זינקה ממקומה, וראשה נתקל בבקבוק המיץ שעמד פתוח. הבקבוק התעופף, צנח על הרצפה וכתם גדול ודביק התהווה עליה. אף שהכול קרה בשבריר שנייה, הספיקה  רייזי לקלוט שהקול – קולו של אביה הוא, ומשהו בלבה התרווח ונרגע.

"מהומה גדולה בשביל קצת שתייה, לא?" הוא נשמע משועשע, סוקר את נערתו בעיניים אבהיות רכות, "מה חיפשת?"

"משהו לאכול". עיניה היו מביטות עדיין אל המקרר הפתוח.

"בשביל זה אמרת לי שאת מתחילה דיאטה?"

"לא, אבל אתה יודע..."

"מה?" הוא קרב, סוגר בעדינות את דלת המקרר, ומביא אותה להביט בו, "קרה משהו?"

"לא משהו חשוב", אמרה  רייזי, קולה קליל כתמיד. היא מתכופפת אל מתחת לכיור הבשרי, שם מונחות המטליות וגם חומר ניקוי. נטלה קערה מתחת לכיור החלבי, וגם מגב קטן. כמו שאבא רצה, היא לא נערת תפנוקים נטולת ידע בניקיון ומחוסרת אחריות. היא שפכה מעט מים וחומר ניקוי על הרצפה, והחלה אוספת את הנוזל את תוך הקערה. תנועותיה נמרצות יותר ממה שהוא מכיר בדרך כלל.  רייזי אינה חובבת עמל גדולה, ובטח לא ניקיון והברקה. גילה עושה זאת הרבה יותר טוב, אף שהיא צעירה מ רייזי בשנה.

"ומה המשהו הכל כך לא חשוב, בשלו את מתעלמת מהיללות שלך אתמול על שירדת רק מאה גרם והדיאטנית אמרה שזה לא מספיק?"

"גיטי ביקשה ממני לבקר את דבורי".

"נו?" הוא לא הבין, "אם אני לא טועה, אני שומע הרבה את השם הזה".

"כן, בטח, אתה יודע, היא בבית חולים..."

"כן, כן, אני יודע". אמר, עיניו אמרו, 'המשיכי', והיא נשכה את שפתה.

"אז זהו, אני הולכת. היום".

"יש לך בעיה עם זה?"

"אני לא אוהבת בתי חולים". היא אמרה בשקט.

"אני יכול להבין את זה", הוא אמר.

היא לא הגיבה. מן החדר השני נשמע קולה של רעייתו, "ראובן, חזרת?" והוא התנער, הדביק לשפתיו את החיוך המוכר שלו ושלף את ארנקו, "קחי, תקני לה משהו. קניות תמיד עושות לך טוב".

 רייזי לקחה את השטרות בהבעת תודה. אם יש משהו שאבא שלה עוד זוכר, הרהרה לעצמה במרירות לא אופיינית. היא הביטה בסכום, ובהתה בו בתדהמה, "כל כך הרבה?"

"אני יודע? נערה שנתלשת ככה באמצע החיים מהכול, נזרקת לתוך אסון כזה, מתמודדת עם אובדן כזה... תשמחי אותה,  רייזי". ואחרי שיצאה בתו מן המטבח, הוסיף חרש, "וגם את עצמך, ילדונת..."

* * *

 רייזי הסתובבה ברחוב הלוך וחזור, תוהה אם לא הגזימה קצת. אבא נתן לה אומנם סכום של חמש מאות שקלים, אבל הוא בטח לא התכוון שתבזבז את כולו. לא שיש לו בעיה עם זה, היא שומעת פה ושם את הסכומים שהוא תורם לצדקה, רואה את המעטפות שמגיעות אליהם הביתה, מזהה פניהם של גבאי צדקה וקוראת אחר כך, בלי שאף אחד רואה, את הקבלות החתומות. יש להם כסף, והרבה, וזה לא סוד. אבל בכל זאת...

בתחילה התקשרה להזמין את בת שבע, אבל היא לא רצתה לבוא. בדרך כלל היא באה בשמחה, איזו נערה לא אוהבת להתלוות למסע קניות? היא פרטה לה בהתלהבות מה היא מתכננת לקנות לדבורי, וקולה של בת שבע הפך עמום משהו, והיא לא יכלה.

ניסתה להתקשר לשולמית, והייתה שם ממתינה. התקשרה ליעל – לא בבית. חני – שומרת על אחיה הקטנים. אלו רמזים מספיק ברורים, החליטה  רייזי, שהיא צריכה ללכת לבד.

 רייזי לא אהבה ללכת לבד. בכלל, לא אהבה להיות לבד. ניסתה להציע לגילה לצאת עמה, אבל גילה למדה למבחן קשה בהיסטוריה, ולא יכלה.

אז היא הלכה לבד.  רייזי? לבד?

כן. וזה היה אפילו נחמד. הלכה לאט, וניסתה אפילו, כמו שאומרת דבורי תמיד, לחשוב. זה היה די מעניין, אבל רק אחרי שסיימה את מסע הקניות שלה, גילתה שיש לבדידות מחיר: את קונה הרבה יותר. לא שמה לב לכמה חנויות נכנסה, כמה כסף הוציאה, אילו פריטים בדיוק קנתה... אולי יש כאלה שנוהגות הפוך, ועם חברות קונות יותר, אבל כשהניחה  רייזי את השקיות על מיטתה שבחדרה המבולגן, חששה שהגזימה.

אבל הפחד ההוא, קר ומאיים, לא חדל מלהתקיים תחת ערמת המתנות. הוא הציץ אליה מכל תיק ושקית, מכל אביזר וממתק. השעון אמר את מילתו האחרונה. שבע. בשבע וחמש דקות מגיע האוטובוס לתחנה שלה, כך דיווחה לה גיטי, היא צריכה לצאת מן הבית. אבא לא אוהב שהיא נוסעת לבד במונית, והיא לא תטריח אותו להסיע אותה.  רייזי אספה את השקיות ביד אחת, ולקחה נשימה עמוקה, ארוכה. שבע ודקה. שבע ודקה ותשע שניות. שבע ודקה ואחת עשרה שניות.

היא חייבת ללכת.

פרק ע"ח - ארבעים דקות לנצח

 רייזי הגיעה. היא נכנסה ברעש, כדרכה, והחלה להסתובב בחדר של דבורי. אוזניה של הנערה כבר רגילות היה לשקט ולדיבורים המהוסים של בית החולים, וקולה של  רייזי קצת צרם לאוזניה. אבל ההתבדחויות הרגילות שלה, שכללו פרצי צחוק ספונטניים, גרמו לה להשתחרר ולהרגיש עצמה בטוב.  רייזי פרקה את תיקה העמוס, והוציאה מתוכו עשרות פריטים, נחוצים יותר ופחות. בתחילה היו אלו שלושה ספרים מסדרה פופולרית ואהובה של בנות נעורים. אחר כך היא הוציאה סוגי ממתקים שדבורי הכירה רק באריזתם החיצונית, היות שהם היו יקרים מאוד. ל רייזי אף פעם לא הייתה בעיה של כסף.  רייזי קנתה לה גם חטיפים שידעה שהיא אוהבת, עוגות ממאפייה שדבורי נהגה לקנות שם מדי פעם, ושוקולדים מסוגים שונים. אחר כך היא קנתה לה תיק קטן ואופנתי, עם מחזיק מפתחות עשוי חרוזים עבודת יד. כמה סוגי גבינות שדבורי אהבה, פיצה מפיצרייה מוכרת, משחק מחשבה למבוגרים, כמה חוברות תשבצים מיוחדות...

דבורי מחתה בתחילה, נהנתה בהמשך והייתה סמוקה לקראת הסוף. "מה זה כל הדברים הללו,  רייזי?" רגזה באמת, "אמא שלי תכעס, היא תגיד לי להחזיר לך הכול, והיא גם תצדק!"

"נו, באמת", ביטלה  רייזי הכול בהינף יד חינני, "את יודעת שברוך השם זאת לא בעיה אצלנו. אבא שלי אמר לי לקנות בשפע כל מה שצריך בשביל... את יודעת, בשבילך, לשמח אותך..."

"שאני מסכנה..."

"טוב, די, דבורי, את יודעת למה הכוונה".

"בטח".

"אם הייתי מחזירה מהכסף שהוא הביא לי כדי לקנות לך דברים, הוא היה כועס".

היא שלחה יד והוציאה ספר מבוגרים עב כרס וספר קומיקס לילדים. הניחה מעל הכול שני דיסקים חדשים, וקינחה בארנק תואם לתיק שקנתה.

"תיק? ארנק? קרה לך משהו?"

"אמרתי לך, אבא שלי אמר. זה כיבוד הורים".

" רייזי!"

"טוב, בואי אני אסדר לך הכול", נמלאה חברתה רוח פעילות, מקפצת מהכא להתם, מסדרת הכול בארונית הברזל וגונחת מדי פעם, "אחח... אם הייתי יודעת, קודם כל הייתי קונה לך ארונית יותר נורמלית! אלו צרימות! איזה רעש!"

"די, תפסיקי,  רייזי", אמרה לה דבורי בנינוחות אמתית, כזו שתמיד נהגה  רייזי להביא עמה, כמשב רוח, לכל מקום שאליו הגיעה, "בואי שבי קצת".

 רייזי התיישבה לידה, ההר של ה  חפצים שהביאה נעלם, כך שלא נמצאה לה תעסוקה. היא ישבה דקה אחת, ואחר קיפצה ממקומה. "את נראית לי צמאה", קבעה, "אני אצא לקנות לך משהו באוטומט למשקאות קלים. מה לקנות לך? מיץ מנגו? מים מינרלים? קוקה קולה?"

"אני בסדר,  רייזי".

"פפסי. את לא בדיאטה, נכון? אז לא צריך קוקה קולה זירו או פפסי מקס, נכון?"

" רייזי..."

הנערה נעלמה כרוח, וחזרה כעבור כמה דקות, בידה האחת כוס תה, בשנייה קפה, ועל זרועה תולה שקית עם שלושה בקבוקים שונים.

" רייזי!"

"מה? הקפה בשבילך לעכשיו, ואם את בשרית – אני אשתה אותו ואת תשתי תה. הבאתי לך כמה סוגי משקאות שיהיו לך אחרי שאלך".

" רייזי, שבי קצת, רוח תזזית שכמוך! לא ידעתי שאת לא יכולה לשבת יותר מחמש דקות ברציפות! מה קרה לך? את לא רוצה לשבת לידי?"

 רייזי הרצינה באחת. פניה חוורו, ודבורי נרתעה מהלובן שפשט בפני חברתה, אותה הכירה כשטחית וילדותית מעט.

"הייתי בת עשר", אמרה בשקט, "כשאמא שלי חלתה".

כל החיות נשאבה מפניה של דבורי בבת אחת.  רייזי הייתה יתומה מאם, ואביה נישא בשנית. ברור לה שמסתתר כאן סיפור נורא. מי יודע לאן הגיעה באצבעותיה הלא זהירות, באילו עצבים חשופים נגעה.  רייזי לא הבחינה בתגובתה של דבורי, קולה המשיך להיות שקט, חולמני, מרחף.

"כל יום באתי לבקר אותה כשהייתה מאושפזת. כל יום. ישבתי לידה, קרוב-קרוב, ודיברנו. דיברנו הרבה. דיברנו המון. רציתי להספיק כמה שיותר אמא בימים האלו. בחושי הילדה שלי תפסתי, שימיה של אמא שלי ספורים. רציתי לשמר כמה שיותר מהזיכרון הזה בתוכי, בלבבי, לימים השחורים שיבואו. נשמתי אותה, הרגשתי אותה, אחזתי בידה. רציתי להרגיש כמה שיותר קרובה אליה, לפני שניפרד.

"ככל שחלפו הימים, היא נחלשה והלכה, נחלשה יותר ויותר. אחר כך היא הייתה חלשה מכדי לדבר, אז סתם באתי, ישבתי לידה והחזקתי את ידה. רציתי להרגיש אותה, את חמימות ידה של אמא, שאולי לא ארגיש עוד מעט. אמא חייכה אליי בחולשה, מדי פעם לחשה משהו. התכופפתי כדי לשמוע מה, אבל לא שמעתי דבר. לאמא לא היה כוח לחזור פעמיים, ובעצם לא הייתי צריכה שתאמר דבר. רק שתהיה שם, בשבילי. רק שתחיה, בשבילי. רק להרגיש את נשימתה הרופפת, את אהבתה הקורנת, על אף חולשתה.

"בימים האחרונים היא הייתה מחוסרת הכרה כמעט כל הזמן. לפרקים התעוררה, הביטה בי וחזרה לערפילי חוסר ההכרה. לפעמים הייתה בהכרה, אבל נמנמה בחוסר יכולת לעשות דבר אחר לבד מאשר לישון.

"יום אחד הגעתי. אמא חיכתה לי בעיניים פקוחות דווקא, ואני חייכתי אליה. לא דיברנו. לא היה צורך. בלבי הרגשתי כבר בת עשרים, בת שלושים, אבל בגילי ילדה הייתי. אמא חייכה אליי בתגובה, ולבי קפץ בהתרגשות. התיישבתי, כתמיד, והחזקתי את ידה. איני יודעת כמה זמן חלף. השמש שקעה, וצללי ערב חמקו ובאו. מבעד לחלון הפתוח חדרה רוח ערב קרירה שפרעה את שערותיי, ואני יושבת ומחזיקה בידה של אמא.

"אחת האחיות נכנסה. הביטה אליי בחיוך מעודד, ורכנה לבדוק את אמא. דקה אחר כך התמלא החדר ברופאים, באחיות, באנשי צוות שאת שמותם לא הכרתי. הרופאים דיברו ביניהם שהיא נפטרה לפני ארבעים דקות.

"את מבינה, דבורי? ארבעים דקות החזקתי בידה של אמא, והיא כבר לא הייתה בחיים. ארבעים דקות החזקתי בידה, והיא כבר הייתה בעולם שכולו טוב. ארבעים דקות הייתי שם – והיא כבר איננה. ארבעים דקות החזקתי בידו של אדם נפטר. את רוצה שאשב לידך? אני לא אשב יותר, לעולם, ליד מיטתו של חולה. גם אם אין ימיו ספורים והוא אינו נוטה למות. ארבעים דקות, דבורי, אני לא יכולה לחזור על החוויה הזו, שריסקה אותי לשבבים. לעולם לא אשב ליד מיטת חולה, לא שוב. ארבעים דקות היא כבר לא הייתה מי שהכרתי. רוצים שאבוא? איני יכולה. כואב לכם? לי יותר מכם. נדמה לכם שאיני מבינה את עומק הצער? אני מבינה, דבורי, יותר ממך. יותר מכל אחד אחר. הלוואי שיכולתי להחזיר לי את אמא, אפילו במחיר שאת משלמת. זה כל כך לא רגיש וילדותי לומר לך את זה, דבורי, אבל זו האמת. ארבעים דקות. אני לא אשב כאן, דבורי. אני לא יכולה לחזור על זה שוב. לא עוד פעם. לעולם".

פרק ע"ט - קנאת סופרים

שולמית נראתה ליעל עליזה מאוד באותו יום, והיא תהתה מדוע. היא ישבה והכינה שיעורי בית כשהיא מזמזמת לעצמה בעליזות.

"מה השמחה?" הזמזום עצבן את יעל, והיא אפילו לא ידעה למה.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, לא?" שולמית חייכה. יעל לא השיבה לה בחיוך. שולמית הצליחה להרגיז אותה בלי להתכוון. איך היא כל כך מוכשרת לזה?

"בדרך כלל את פחות מקפידה על המצווה הזאת", אמרה בציניות.

"למה? בדרך כלל אני כן".

"בקיצור, שולמית, מה קרה?"

שולמית מתחה קו אדום בניחותא מתחת לכותרת הראשית, וגם זה הרגיז את יעל. מי מותח קווים אדומים מתחת לכותרות במחברת אלגברה? מבקשים ממך לפתור תרגיל, תפתרי אותו וזהו זה. אל תעטרי את המחברת בקווים, זה לא לעניין.

"מי אמר שקרה?" שולמית פתחה את ספר אלגברה שלה, והחלה מעיינת בו בריכוז רב. יעל לא רצתה להיות הסקרנית הטרדנית, ולכן השתתקה. סקרנית היא לא תהיה, כי היא לא תיתן לשולמית את הכבוד הזה – לסקרן אותה, למתוח אותה ולא לענות לשאלותיה, וטרדנית – היא לא אוהבת, באמת לא אוהבת, להיות נודניקית. היא תעמיד פנים אדישות. רוצה? תספר. לא רוצה? לא צריך.

"אף אחד", היא אמרה, פותחת את מחברת אלגברה שלה, ומתחילה לענות תשובות במהירות שיא. מן הצד הבחינה בפניה המתכרכמות קצת של שולמית. היא לא ידעה אם זה מפני שזנחה את נושא השמחה והאושר שבפני שולמית, או שכתמיד, עמדה ביניהן הקנאה על כישוריה הברוכים של יעל, לעומת אלו הבינוניים של שולמית. בזמן שפתרה שולמית תרגיל אחד, פתרה יעל עשרה. כשהתעכבה שולמית על בעיה, פענחה יעל שש או שבע אחרות. זאת בשעה, ששולמית הייתה בהקבצה בי"ת, ויעל – באל"ף. שולמית הייתה בכיתה ט', ויעל – בי"א. לא הייתה שום הצדקה טכנית להצלחתה של יעל בלימודים, זולת העובדה הפשוטה, שהיא מוכשרת ממנה. ובהרבה.

זה כאב לשולמית. הגם שזה לא היה נושא מדובר ביניהן, הכאב עמד באוויר. הקנאה ריחפה ביניהן, וקשה היה להתעלם מכך.

יעל ריחמה עליה. לא פעם מצאה עצמה מאטה את קצב הלימוד שלה, לא מציגה תוצאות מבחנים בפני אמה ואחיותיה, מסתירה את הצלחותיה החברתיות. היא לא רצתה להכאיב לאחותה ולצער אותה, ודי לה במה שגזר עליה הבורא. היא לא צריכה להעצים את הקושי.

כעת ניתנה לה הזדמנות, חשבה יעל, להראות לשולמית שיש משהו בו היא יתרה עליה: יש לה סוד כלשהו, שמסקרן אותה. תני לה להרגיש חשובה, מה אכפת לך?

"בכל זאת?" היא חדלה לפתור את התרגילים, והביטה באחותה, "מה בכל זאת?"

"בכל זאת מה?"

"נראה שיש לך משהו נחמד לספר".

"כן", אמרה שולמית, האור חוזר לעיניה, "אני מתחילה ללמוד לנגן!"

"וואו!" שמחה יעל באמת ובתמים בשמחת אחותה, "לנגן? איזה יופי! במה? מתי?"

"בחליל צד. ואני מתחילה מחר, אם ירצה השם".

"מקסים!" אמרה יעל בכנות. טוב יהיה אם יהיה לשולמית משהו שאין לה, ולנגן היא ממש לא אוהבת, כך שאפילו נקיפת קנאה אין לה, ולא רצון לדמות לה בזה, "מי המורה?"

"אחת, אפרת יאקוב. את לא מכירה".

"תהיה לנו מנגנת במשפחה, מה?"

"ואולי היא תנגן במפגשים המשפחתיים, או בערבים המשותפים שלנו", אמה עמדה בפתח, חיוך מרוצה על שפתיה, והיא סוקרת את בנותיה בעיניים מחייכות.

"זה ייקח זמן", מיהרה שולמית להסתייג. היא הייתה ביישנית, ויעל חשבה שיש בה מידת מה של נחיתות. קשה יהיה לה לצאת מן הצללים בהם היא רגילה לחיות. 'צללים אליהם הכניסה אותה אחותה הבוגרת'. מחשבה זו לא נעמה ליעל.

"ממתי אתם מדברים על זה?"

"האמת, שחשבתי על זה כבר הרבה זמן, אבל רק שבועיים אנחנו בבירורים".

"שבועיים?!" יעל התפלאה, "למה לא אמרת כלום?"

"לא יודעת. לא רציתי לדבר לפני שזה נהיה".

יעל חשבה ששולמית מייחסת לנגינה חשיבות יתרה מזו הראויה לה, אבל לא אמרה זאת, כמובן. לא רצתה לדבר לפני שזה נהיה. מה זה, שידוך? הצעת עבודה מיוחדת? בסך הכול כלי נגינה. חביב ונחמד, לא יותר.

"את יודעת", אמרה אמה, "הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין. חששנו שאם נדבר, לא יצא מזה כלום".

יעל העבירה מבטה מאחותה לאמה. אז גם אמא בסיפור הזה! גם אמא מייחסת לנגינה חשיבות עליונה! גם אמא חושבת שזה כמו הצעת שידוך או עבודה קוסמת! היא לא אמרה דבר עדיין, ואמה המשיכה לדבר, כחולמת, "תמיד רציתי לנגן. מאז שהייתי ילדה קטנה זאת הייתה אחת השאיפות שלי. אבל להורים שלי לא היה כסף כדי להגשים לי את החלום, אז זה נשאר חלום. אני מאושרת שאחת מהבנות שלי מוכשרת לנגינה, כדי שתוכל להגשים בעבורי את החלום: צלילי נגינה קסומים עולים מהבית שלי..."

שולמית שאלה את יעל: "אם היו נותנים לך לבחור כלי, איזה כלי היית בוחרת?"

התשובה הספונטנית שעמדה על לשונה של יעל הייתה, 'שום כלי'. אבל מול העיניים הנוצצות של אמה ואחותה, לא עלה על דעתה לענות כך. היא התלבטה קצת, ואז ענתה: "נראה לי שבאורגן".

"אורגן?!" אמה ואחותה העוו את פניהן בקריאה אחידה, "אח, איזו מוזיקה מלאכותית, נעדרת נשמה, בלי שום רגש", אמרה אמה. שולמית המשיכה, "כלי שגרתי כל כך, אין בו שום יופי, שום ייחודיות, שום עדינות".

יעל ידעה, שהן בעצם עורכות דיון היפותטי על כלי נגינה שאולי הייתה לומדת לנגן, אבל תחושה בלתי נעימה עלתה בה. כאילו התאחדו אמה ואחותה נגדה, נגד טעמה האישי ונגד העדפותיה.

"ברגע ששולמית אמרה לי שהיא רוצה לנגן, אמרתי לה: רק חליל צד", אמרה אמה בהשתפכות, "זה היה החלום שלי. שאלתי אותה, 'באיזה כלי את מעוניינת?' היא ענתה לי, 'חליל צד'..." שתיהן צחקו בצוותא.

"טוב, תמיד אמרו לנו שאנחנו דומות", אמרה שולמית, עיניה מביטות באמה בחיבה.

אמה השיבה לה מבט דומה, ואחר העבירה אותו ליעל, "את לא היית רוצה לנגן במשהו, לא כן?"

"לא", אמרה יעל, צביטה חריפה עוברת בלבה. אמה ואחותה נראו באותה רגע קרובות כל כך, והיא כאילו מחוץ למעגל הזה. הן היו כל כך... כל כך... דומות. זהו זה, דומות. יעל חשה שהיא מקנאה. שולמית דומה לאמא. אמה מעולם לא הפלתה, חלילה, בין ילדיה. תמיד העניקה יחס שווה לכולם, וברגע בו החלה שולמית ללמוד – הציעה גם לה. אף על פי שידעה שלא תרצה, רק כדי לתת לה הרגשה שווה.

אבל יעל לא הרגישה שווה. פתאום הרגישה בקנאה באחותה, תחושה אותה לא חשה כמעט מעולם. קל לה עם אמא. היא פשוט דומה לה באופי. חושבת כמוה, מבינה כמוה, פועלת כמוה. היא מקנאה באחותה. זו קנאת סופרים שתרבה חוכמה? היא תלמד לכבד את אמא יותר, אם תבין את נטיותיה? יעל לא ידעה. היא שונה מאמא, שונה.

פרק פ' - שתיקות

"איך היה בסמינר?" רוחמה מזגה מרק לצלחתה של  רייזי.

"ברוך השם, בסדר".

"יופי". רוחמה מזגה מרק לצלחותיהן של גילה וריני - בנותיה, ואז התיישבה מולן.

כתמיד, לא הצליחה  רייזי להשתחרר מן ההרגשה שהן שלוש נגד אחת. אף אחת לא הייתה נגד, כולן נעימות ונחמדות, אבל כך היא הרגישה. שלוש שנים חלפו מאז נישא אביה. היא לא רצתה לקלקל, לא רצתה להפריע ולא רצתה לחבל. עשתה את כל המאמצים לשמור על הבית. אבא שלה היה מאושר הרבה יותר, ואחרי הפחד מה יעלה בגורלה אם יתמוטט אביה, נשמה  רייזי נשימה עמוקה של רווחה. רוחמה שמרה היטב על אבא, וזה מה שחשוב.

הן שוחחו בערנות ביניהן, מעבירות רשמים מהמתרחש בין כתלי הסמינר, ואז שאלה ריני: "ומה שלום החברה שלך, דבורי?"

משהו ב רייזי התקשח, "מה צריך להיות?"

"הלכת לבקר אותה אתמול, לא?"

"כן".

"איך היה?"

"נחמד".

"היא מרגישה טוב?"

"טוב? אי אפשר להרגיש טוב, בטח לא מהר כל כך. היא מתקדמת. לאט, אבל אם ירצה השם, בטוח".

"ראיתי שהלכת לקנות לה דברים", אמרה רוחמה, "קנית דברים נחמדים?"

כתמיד, הפכו איבריה של  רייזי נוקשים, כשדיברה רוחמה על משהו הקשור לכסף. לפני שנישא אביה הוא הניח לה לשחות בים של כסף ללא כל הגבלה. היה לו, והוא אהב לראות את בתו נהנית. הוא הרגיש שיש דברים רבים כל כך שהוא לא יכול לתת לה, ושמח שיש משהו שהוא כן יכול להעניק לה, ובקלות, והיא מאושרת בו כל כך.

כשנישאו, הייתה רוחמה המומה מהרגלי הצריכה של  רייזי. היה לה ממה להיות המומה. זה לא רק מכיוון שהיא הייתה נטולת אמצעים, ומחלתו של בעלה כרסמה בכל החשבונות בטרם נפטר,  רייזי עצמה הייתה בזבזנית בכל קנה מידה.  רייזי לא הייתה רגילה לשמוע את המילה "לא". לא בנוגע להתנהגותה, ולא בנוגע לכל מה שרצתה.

רוחמה שוחחה על כך עם בעלה, והוא, נבוך ומחייך כאחד, הסכים עמה. "אני לא יכולה להיות האם החורגת המרשעת, שלא נותנת לילדה לעשות מה שהיא רוצה", אמרה לו, "אבל, ראובן, זה לא בריא".

"אני יודע", הוא אמר, "אבל אני לא יכולתי לעצור את זה..."

"אני יכולה להבין", אמרה רוחמה, "ובכל זאת... מבין אתה... זה לא יכול להימשך. זה לא טוב לילדה, לא טוב. לא אכפת לי מהכסף, אכפת לי מהשחתת המידות".

" רייזי ילדה טובה", אמר אביה כמתגונן.

"בוודאי", אישרה רוחמה בחום, "אם לא הייתה ילדה טובה, היית רואה מה מעולל כסף רב מדיי בנשמתה. דווקא משום שהיא ילדה טובה כל כך, אתה לא רואה כעת את הנזק".

"את דואגת לעתידה?"

"בין השאר. אתה יודע שהיא לא יודעת שיש חלוקה בין פריטי כביסה? היא נוהגת להשליך את בגדיה על הרצפה, ומינדה ממיינת אותם במקומם. היא לא יודעת איך לשטוף כפית, ולא תמיד זוכרת להוריד את צלחתה. החדר שלה נראה כמו סדום ועמורה, ואם לא מינדה, הייתם צריכים לברוח מהבית מחמת הזבובים שהיו פוקדים אותו. מינדה סיפרה לי, בעליזות תמימה, שהיא משליכה לפח מחדרה של  רייזי ומתיקיה המרובים, ליבות תפוחים נגוסות, כריכים שנשכחו, ממתקים שהעלו עובש..."

"המחברות שלה נראות טוב מאוד".

"כי היא ילדה פיקחית שלא רוצה שהמורה תשים לב אליה יותר מדיי, ובטח לא רוצה למשוך מבטים מעוררי רחמים. זאת הסיבה שהיא יודעת לגהץ, ומקפידה על שיעורי בית ועל מחברות מסודרות".

ראובן הביט ברעייתו, ואחר כך השפיל מבטו אל טבלת השולחן.

"אתה צריך להיות זה שמעודד אותה, בעדינות ובזהירות, לשים לב למעשיה", אמרה רוחמה, "לא אכפת לי שהיא תוציא כסף, ראובן, יש לך לתת לה, ואין שום דבר שיחפה על אובדן אמא. אבל צריך לכך פיקוח כלשהו, ועל  רייזי אין פיקוח".

פיקוח. באנחת הסכמה נטל ראובן את התפקיד הלא קל על עצמו. שתי בנות הפקידה רעייתו בידיו בטרם נפטרה, ושלושה בנים.  רייזי הייתה הטובה שבהם. העניקה כל מה שיכולה הייתה למען אחיה ואחותה הקטנה, נאבקה לשמר בעבורם זיכרונות טובים, ותמיד חיכתה להם כששבו מלימודיהם, מחבקת אותם, מקשיבה להם, ומעניקה להם חמימות ככל שיכולה ילדה בת אחת עשרה להעניק.

עכשיו הוא צריך לפקח עליה. על קרן השמש הפזיזה שלו, על רוח הים העליזה שלו, שרגילה לעשות מה שהיא חושבת. הוא גרוע בייעוץ, אם המשפחה נלקחה לגנזי מרומים, ומאז הייתה בת עשר וקצת, רגילה הייתה  רייזי לעשות מה שהבינה. סבתות התערבו פה ושם, אבל  רייזי, בתבונת-ילדות נדירה, הצליחה להתחכם על כולם ולבנות, לה ולאחיה, בית כאשר רצתה.

היה להם טוב. בחדות ידע זאת ראובן.  רייזי הייתה בעבורם הרבה, ואף שבאופייה לא אהבה עול ואחריות, העניקה להם אחותם הבכורה הרבה אהבה ויציבות.

עכשיו תבוא ותגביל אותה. תנסה להציב סדרים חדשים. רוחמה תדריך אותו, אבל הוא יהיה זה שיצטרך לעמוד בקו החזית.

ראובן נאנח בשנייה ובשלישית.

 רייזי לא הייתה שוטה. מהר מאוד קלטה מי עומד מאחורי הסדרים החדשים, ואם כי הבינה אותם, התרעמה עליהם. היא ניסתה להתגבר על הכול, ברצותה לעשות את אביה, אחיה ואחותה מאושרים. היא החרישה. אבא ביקש ממנה להקפיד על ניקיון מינימלי ולא לשכוח ליבות תפוחים מעופשים בחדר. אבא בכלל לא יודע שלחלק עם הגרעינים של התפוח קוראים 'ליבה'. הוא אמריקני, והעברית שלו טובה אבל בסיסית. אם מישהו לימד אותו את המושג הזה, זאת רוחמה. היא מבינה שלא חביב למצוא מזון מעופש בחדרה, ושכל מי שנכנס לחדר צריך לפלס דרכו בין הררי ה  חפצים שנערמו בו, אבל גדר של תרעומת כלשהי וטינה עמומה התגבהה בלבה. רוחמה לא העירה לה דבר, היא רק החמיאה והעריכה, האזינה לעצותיה וכיבדה את דעותיה, אבל... אבל... היא הרגישה שרוחמה, על אף חיבתה הגלויה, הפכה לה סדרי עולם.

אף על פי כן היא שתקה. בעמל, בעבודה מאומצת, בנשיכת שפתיים. כל כך לא אופייני לגילה, ידעה  רייזי, אבל היא כבר ידעה הרבה על החיים. אם לא תשתוק, עלול עולמו של אביה להיחרב שוב. ואז, מה יהיה? אחיה ואחותה הקטנה זקוקים לאם. ובבגרות, שחברותיה לא העלו בדעתם שקיימת אצלה, עטתה  רייזי חיוך על פניה, והשתדלה לראות את הטוב.

אבא לא אמר לה מעולם כמה הוא מעריך את שתיקותיה. הוא חשב שהיא מבינה לבד. אבל אפילו הוא לא ידע, כמה השקיעה בתו למען שלמות ביתו החדש.

גם עכשיו היא שותקת. ולא תמיד הן מועילות, השתיקות.

פרק פ"א - זיכרון לא שכוח

"יש לי משימה חשובה בשבילך", אמרה רוחמה לבעלה. נימת קולה הייתה מעורבת. הייתה בה בקשה עם תהייה, בדיחות מה עם רצינות רבה.

הוא התחייך, "למתי?"

היא לא חייכה, "לעכשיו".

"עכשיו?" ראובן התפלא מאוד. הוא הגיע מאוחר בערב, השעה כבר הייתה עשר, וזו הייתה השעה היחידה שלהם ביום. ראובן תמה. בדרך כלל הגֵנָה רוחמה על שעת הפרטיות הזאת מכל משמר. חמשת ילדיו וארבעת ילדיה ידעו, שזוהי השעה שבה אמא מדברת עם אבא ואין להפריע. מה שלא יהיה. הוא כיבה את הטלפון הסלולארי שלו, על פי בקשתה, והם שמרו על השעה הזאת בקפדנות רבה. מה קרה שהיא ממהרת לשלוח אותו בשליחות סודית?

"עכשיו".

הוא ידע שזה חשוב, "מה הדבר?" שאל, חרדה קלה מטפסת במעלה גרונו.

"כדאי שתדבר עם  רייזי", ענתה לו אשתו.

"למה?" ראובן נדרך. כל דבר שנגע לבתו הבכורה נגע במעמקי נשמתו.

"היא הלכה אתמול לבקר את דבורי..." החלה רוחמה.

"אני יודע", הוא קטע אותה, "אז מה?"

"איכשהו, נראה לי שהעניינים שם לא היו חלקים כל כך".

"חלקים? למה חשבת שהם יהיו חלקים? הנערה איבדה רגל, ו רייזי רגישה מאוד לצרות. היא אף פעם לא קוראת ספר עצוב".

"ראובן, זה יותר מזה".

"אז מה להגיד לה?"

"אני לא אבא שלה, ראובן".

עננה הקדירה את פניו, "חשבתי שאת אמא שלה".

"טעית", אמרה רוחמה בפשטות. עיניה היו נבונות, וזיק עמוק של צער עמד בהן. יש דברים שלא ישתנו לעולם. היה עבר. מתוק ומעורר געגוע. אי אפשר למחוק אותו.

"את לא אמא שלה?"

"לא. אני אמה החורגת, ואתה אביה. טבעי שהיא תרגיש נוח יותר לדבר אתך".

"כבר עברו שנתיים".

"נכון, ובכל זאת".

"טוב", ראובן נאנח, לא היה באופיו לנהל שיחות ארוכות על רגשות או לגשש אחר מידע שבתו מעוניינת להסתיר. הוא ידע שאם  רייזי לא תרצה לשתף – היא לא תשתף. היא תסובב אותו בסיפורים ובבדיחות, עד שישכח ממה שרצה לשאול. וגם אם לא ישכח, לפחות יתבלבל מספיק כדי לא לדייק בשאלות ולא לקלוט את הרמזים. משימה קשה.

"את חושבת שהן רבו או משהו?" שאל בדאגה. הוא יודע כמה חשיבות מייחסת בתו בכל הנוגע לחיי החברה שלה. הוא שמח על כך. בחיי החברה הייתה  רייזי מעורה ומאושרת. שם לא ראו הבדל ושוני בינה לבין כל נערה אחרת. היא סיפרה לו על תכניות ועל אספות בהתלהבות נרגשת, והוא הודה להשם אלפי פעמים על הבת הנפלאה שלו, שמחליקה על מהמורות החיים הלא קלות שלה, בחיוך ובאופטימיות נצחית. על מה יכולה נערה טובה כ רייזי לריב עם חברה פצועה במצב כזה? רוחמה ביטאה את מחשבותיו בשפתיה, " רייזי נערה נהדרת. מקסימה, מתחשבת, זורמת... אני לא יכולה להעלות בדעתי שום עילה למריבה בינה לבין נערה פצועה ומיוסרת".

ראובן הניד בראשו, "את אמרת לי שמשהו לא הלך שם!" אמר בתסכול.

"ואני לא חוזרת בי. אני לא רוצה להתערב, לא רוצה לחטט. כל נערה מתבגרת מגנה על סודותיה, ובטח כשאני לא אמה הביולוגית. יכול גם להיות שזה קשור איכשהו לעבר. ככל שזה נוגע ל רייזי, העבר ההוא קדוש, ואיני יכולה לעבור בדלת הכניסה לאוצרות העבר, גם אם אשיל נעליי מעל רגליי".

ראובן חייך לרוח הפייטנית שנחה על רעייתו, ובו ברגע ידע שהיא צודקת.

"אבל אם זה לא קשור לעבר?" ניסה ניסיון קלוש אחרון.

"אני לא רוצה להתערב במקום אליו לא הוזמנתי".

"את לא השוויגער שלה", הוא ניסה לצחוק.

הצחוק לא עלה יפה, "שוויגער היא דמות בוגרת, שמבקשת שיקבלו אותה כאם. והיא לא. היא מאיימת בנוכחותה, בין היתר מפני שיש בה ציפייה כזו. אני חושבת שההגדרה הזו מתאימה גם לי. בשלמות מכאיבה".

ראובן לא הגיב. אצבעותיו נקפצו בכוח, ואחר רפו. כמו שנוהגת רעייתו השנייה לומר, אי אפשר לשנות את העבר. הוא מתוק, מעורר געגוע, מכאיב ומעלה דמעות. מי שלא יכול להתמודד אתו, לא יכול לעבור לפרק ב'. אף אחד לא מבקש לגזור במספרי השכחה את מה שהיה.

* * *

"מה קנית לדבורי?" אביה פנה אליה כשהכינה מערכת, והיא חייכה אליו, "בוא, תיכנס, אבא. כל היום לא היית בבית".

"כן, מאז אתמול", הוא התיישב על הכיסא המסתובב בחדרה, "איך היה אצל החברה שלך?"

"בסדר. הכנתי את עצמי שיהיה גרוע יותר".

"הכנת את עצמך?"

"כן, בוודאי. דמיינתי את המראות הקשים ביותר. אבל דבורי נראתה נינוחה יחסית, והייתה לנו שיחה נעימה". קולה קליל, נטול כל מטען מיותר. על מה רוחמה מדברת?

"איך היא מרגישה?"

"ככה ככה, והיא גם סובלת הרבה מכאבים, אבל זה היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי".

"יופי, ברוך השם". השתהות קלה.  רייזי הרגישה, בחושיה הדקים, שהוא לא נכנס סתם כך. "א... ועל מה דיברתן?"

"על כל מיני. היא משלימה שיעורים ומבחנים, ואני אמרתי לה שאם הייתי במקומה, הייתי שמחה שממשהו אחד לפחות אני פטורה, אבל כנראה שיש כל מיני אנשים".

"היא אוהבת ללמוד?"

"כן, אבל נראה לי גם, ואולי יותר, שזה הרצון שלה להמשיך ולהשתייך לכיתה. להשתלב".

ראובן הרגיש שהגיע למבוי סתום. מכאן והלאה – איך ממשיכים? לשאול שוב איך היא הרגישה? לשאול שוב על מה הן דיברו? איך שואלים את השאלות הנכונות? צריך ללמוד קורס בזה? אולי אם חוה הייתה בחיים, היא הייתה... הוא הדף את המחשבה הזאת, שלא תורמת שום דבר.

"ו... איך את הרגשת?" ברוך השם שמצא מה לשאול.

"אני?" היא התבלבלה, וראובן לא ידע אם זה סימן טוב או רע. טוב – כי הוא בדרך הנכונה להוביל אותה למבוי סודי של שאלות לא פתורות וחידות מן העבר, ורע – כי היא חשה, פתאום, שלא בנוח.

"כן, את". הוא לא האריך במילים.

"לא יודעת", ענתה אחרי רגע ארוך, "זה היה... מוזר".

"מוזר?" זאת הייתה המילה האחרונה שציפה לה.

"כן, אתה יודע... כל כך הרבה שנים מאז... אף פעם לא הייתי בבית חולים".

פניו חוורו, נשימתו נעתקה. אצבעותיו, שאחזו בקצה המכתבייה שלה, רעדו, "אז מה?"

"נזכרתי", היא ענתה בפשטות.

"וזה... היה טוב או רע?" הוא לא ידע אם הוא שואל את השאלות הנכונות.

"אני לא יודעת".

"מה הרגשת?"

"אני לא יודעת".

הוא חש בחוסר אונים, "אז מי כן יודע?"

"אני לא יודעת".

פרק פ"ב - פרדה

בלילה חלמה  רייזי חלום.

הן היו במטבח של פעם, בדירה הישנה, זו שהתגוררו בה לפני שנפטרה אמה. אחרי שנפטרה, עברו לדירה אחרת. גדולה ומרווחת יותר, אבל גם נטולת זיכרונות וריחות מהימים ההם. אולי זה היה מכוון, אבל  רייזי כאבה על הקריעה המהירה ממה שהיה.

עכשיו הן שוב היו שם, אמא והיא. אמא ישבה ליד השולחן, קרצה עוגיות וזמזמה לחן מוכר.  רייזי הצטרפה אליה לשיר, ואמא הרימה אליה עיניים מחייכות.

"באת לעזור לאמא?" היא שאלה, מושיטה לעברה את קערת הבצק, "בואי, נכין עוגיות ממולאות בשוקולד".

 רייזי חייכה, מניחה ידה על ידה המקומחת של אמה, "הרבה שוקולד?"

"הרבה". הבטיחה לה אמה, "בואי, שבי. א... לא, קודם תשטפי ידיים, ואחר כך תבואי לעזור לי".

 רייזי התיישבה מול אמה, מביטה בה בעיניים גדולות, בבהירות שקופה. כאילו מבקשת היא לאצור בזיכרונה את מראה. אמא לבשה מטפחת כחולה, אותה מטפחת שלבשה בימיה האחרונים בבית חולים. היא לא הייתה חיוורת וכחושה כמו בימי המחלה שלה – היא הייתה רעננה ומלאת מרץ. ישבה וקרצה אינספור עיגולים לתוך תבניות מכוסות בנייר אפייה.

"מאיפה יש לנו כל כך הרבה תבניות?" שאלה  רייזי בתמיהה. גם בחלום זה היה נראה לה בלתי טבעי.

"יש", אמרה אמא בקול צופן סוד, "זאת הפתעה".

"מה הפתעה?"

"אנחנו צריכות להכין הרבה עוגיות שוקולד. המון עוגיות שוקולד".

"מה קרה?"

"יש לנו מסיבה עוד מעט".

"איזו מסיבה?"

"יומולדת".

"למי?"

"לך".

"לי?"  רייזי הביטה באמה בהשתוממות עצומה, "בת כמה אני נהיית?"

"בת אחת עשרה".

 רייזי הביטה על עצמה. היא נראתה כמו שהיא נראית היום, בת שבע עשרה עוד מעט, גבוהה ומלאה. בתור ילדה בת אחת עשרה, נראתה צנומה בהרבה, וגם נמוכה משמעותית. ובכל אופן, הדבר לא נראה לה מוזר. אמא אומרת אחת עשרה – שיהיה אחת עשרה. משהו בירכתי מוחה ניקר ללא הרף. היא זכרה, בזיכרון-חולמים מעורפל, שכשהייתה בת אחת עשרה אמא כבר לא הייתה בין החיים. יום ההולדת שלה חל חודשיים אחרי פטירת אמה, וכולם חשבו לשמח אותה, ולהכין לה מסיבת יומולדת ענקית, עם המון בלונים ומתנות.

היא אפילו לא ניסתה להעמיד פנים כשמחה. כשראתה את כל האורחים שהגיעו, הייתה המומה. הביטה בהם באי אימון. חודשיים חלפו, חודשיים! מה הם חושבים, שהיא שכחה? בשביל מה הזמינו את כל בנות הדודות מכל הארץ? בשביל מה הזמינו לה חברות? הם חושבים שיש לה חשק למסיבות? היא רק רוצה לבכות כל היום, לבכות! אמא איננה! היא לא רוצה מסיבות!

היא לא חשבה על שום דבר, רק על האנשים הטיפשים שחושבים שמסיבה תשמח אותה. שום מתנה, הכי גדולה בעולם, לא תשמח אותה. היא נכנסה אל הסלון וצעקה, "אני לא רוצה מסיבה בכלל!" וברחה מן הסלון.

כולם היו המומים ואף אחד לא בא בעקבותיה, לשאול מה קרה. רק אחרי עשר דקות, אולי יותר, הגיע אבא. ישב ליד מיטתה וליטף את שערותיה. אמר שהוא מצטער, ושהוא הזמין את כולם, כי רצה כל כך לשמח אותה.

"זה אנחנו מצטערים, אבא", היא אמרה לו ברורות, בהבנה של בת אחת עשרה שבגרה טרם זמנה, "כולם יכולים להגיד שהם מצטערים, וכואבים, ואכפת להם. אבל זה רק... רק אתה ואני. וגם האחים שלי, הילדים של אמא. הם... אנחנו... רק אנחנו מחכים כל כך לאמא, רק אנחנו מצטערים... הם לא יעשו לי מסיבות... הם לא יודעים איך אהבנו את אמא..."

היא לא ידעה איך הסתיימה המסיבה ההיא. אבא לא מיהר ללכת לסלון לגרש את האורחים, להסביר להם שהיא כאובה מכדי לקבל תנחומים. רק ישב לידה וליטף את שערותיה עד שנרדמה.

פתאום אמא רוצה לחגוג לה יומולדת של גיל אחת עשרה. היא זוכרת במפורש שזה לא ייתכן! אבל אמא מתעקשת על זה, ואמא אומרת שזה לכבוד יום ההולדת של גיל אחת עשרה.

 רייזי התיישבה מול אמה, והחלה קורצת עיגולים. ערמת העוגיות הלכה והתגבהה, ונראה כי הבצק לא נגמר. ככל שהכינו עוגיות, עשרות עוגיות, מאות עוגיות, הבצק נותר כמעט בשלמותו. אמא הכניסה והוציאה תבניות, ולא נראתה לאה בכלל. עיניה זהרו באושר, שפתיה מתוחות היו בחיוך רחב. עוד עוגיות, ועוד עוגיות, ועוד...

מן החדר השני נשמע קול פעיית תינוק ו רייזי העבירה את מבטה אל אמא.

"זאת אלישבע", אמרה, "את רוצה ללכת לתת לה מוצץ?"

 רייזי קמה, ואמא הניחה מידה את התבנית והתקרבה אליה. "תודה, מותק", אמרה לה, אוספת אותה אליה בחיבוק אוהב, ומצמידה נשיקה למצחה.

 רייזי התעוררה והניחה יד על לבה הפועם במהירות. ידה נשלחה במהירות אל מצחה, שם הרגישה את נשיקת אמה, כאילו הייתה במציאות.

אף פעם לא חלמה על אמא.

מאז נפטרה, התחננה  רייזי לפגוש את אמה בחלום. רצתה לדבר אתה, לראות אותה, להחליף עמה מילה או שתיים, להרגיש אותה, להריח את ריחה...

היא לא פגשה את אמא. רצתה כל כך לפגוש, ולא פגשה. היא חשבה שאולי אמא כועסת עליה על שהזדעזעה כל כך ממה שקרה. כל השבעה הייתה  רייזי מכונסת וסגורה. כמה חברות באו לנחם, ילדות בנות עשר, שאינן יודעות דבר על החיים, ובוודאי שלא על המוות.

באו, סמוקות ונבוכות, והתיישבו מולה. אחת פרצה בצחוק היסטרי וברחה מן הבית. היא הייתה מסוגרת והמומה, לא אמרה דבר. לא שיתפה איש בזיכרון הנורא שלה. הזיכרון האחרון שנותר לה מאמא. היא לא רצתה לספר לאף אחד מה עבר עליה, כשאחזה ביד אמה פרק זמן ממושך כל כך, בשעה שכבר לא הייתה בין החיים. שפתיה ננעלו, לנצח, בשתיקת סוד.

דודיה ודודותיה דיברו עליה, על מצבה ועל תגובותיה. גם סביה וסבתותיה שוחחו עליה בלחישה. אמרו שהיא המומה מכאב, שבורה והלומת צער. שהיא לא מעכלת. שקשה לה. שהיא מדוכאת. שהיא שבורה. שהיא כואבת. שהיא לא יכולה להבין את עוצמת השבר, ולכן היא שותקת ככה.

הכול היה נכון. אבל לא בגלל זה היא שתקה. היא שתקה, כי הזיכרון האחרון מאמא היה טעון כל כך, ומלא בדברים שלא יכולה הייתה להכילם.

היא לא חלמה על אמא עד היום. שנים חלפו מאז, שנים. היא חששה שאמא כועסת על סגירותה ושתיקתה. חששה שאולי אינה בת טובה מספיק, שאולי היא לא ראויה. בתוככי לבה, ידעה למה אמא לא באה. היא פשוט לא אפשרה לה. הרגע האחרון שלה עם אמא, הזיכרון הנורא ההוא, מנע מאמא להגיע.

ודווקא היום, אחרי שישבה ליד דבורי ולבה נשבר, נשבר גם המחסום ההוא. היא התפייסה עם הזיכרון ההוא, הכואב, הקשה.

היום באה אליה אמא בחלום, ונשקה לה נשיקת פרידה.

פרק פ"ג - אינה מסוגלת

"את לא רוצה להשתתף בשום דבר?" המורה הופנר הביטה בגיטי במבט תמה, וגיטי חשדה שאין המבט תמה באמת, כי אם העמדת פנים. המורה הופנר נבונה דיה כדי להבין מדוע אינה רוצה להשתתף בהכנות לתכנית הגדולה של סוכות.

"לא". ענתה. אם המורה תמהה באמת ובתמים, היא תענה באמת ובתמים. רוצה? לא. היא לא רוצה. קול פנימי קרא לה שהיא כן רוצה, וביקש ממנה לשנות את תשובתה, אבל היא התעלמה ממנו. בושה בו, רגזה עליו. לא, היא לא רוצה. כך או כך, רוצה או לא, הניסוח לא משנה. המסקנה הסופית היא זו שמשנה, והיא זו שתכריע בחיי המעשה: היא לא מעוניינת להשתתף בתכנית סוכות, והיא גם לא תשתתף. היא לא יכולה.

"את יודעת", אמרה לה המחנכת, "אם את לא רוצה להיות בתפקיד מרכזי כמו בהצגה או במחזמר למשל, או שאת לא יודעת לרקוד או לא אוהבת לשיר – אנחנו נותנים לתלמידות אפשרויות נוספות, כמו לאסוף פריטים נחוצים, לעזור בתפאורה, לעבוד מאחורי הקלעים... כאלו דברים. אנחנו אוהבים שכל התלמידות משתתפות בהכנות לתכנית, זה לא רק הכנות לתכנית – זה הווי החיים שלנו כאן, בסמינר".

"אני לא רוצה". אמרה גיטי בשלישית, חריש צמרמורת עובר בה.

"סיבות אישיות?"

"לא כל כך. המורה בטח יודעת מה קרה לדבורי".

"יודעת". ניע ראש עצוב. היא לא הכירה את התלמידה הזאת, לצערה, ומן המתרחש בכיתתה נראה, כי היא הייתה תלמידה בולטת וחיונית. הרבה חברות הזכירו אותה. היא מצאה עצמה מתפלאת, למה הייתה נערה אהובה ומרכזית כדבורי מיודדת ידידות עמוקה כל כך עם גיטי, שנדמתה לה שולית ומרוחקת. ציוניה היו טובים, ומבעד לשולי האדישות, הבחינה אסתר הופנר בהברקות שנונות של הנערה. כנראה היא מסוג הבנות החכמות והשקטות, יש כאלו בכל מקום. יש לה ידידה אחת או שתיים, ודווקא מהבנות המובילות – יעל פקטר והני סלומון, אבל הן כנראה עושות זאת מטוב לב.

"אז זהו", גיטי חזרה לדבר, "אני... אני לא רוצה. זהו, שאני לא רוצה".

הרבה הסבר לא היה במשפט מבחינת המלל והתוכן, אבל הוא זעק מבין השורות.

"זה לא מקובל", אמרה המורה, אינה יודעת כיצד לנהוג במקרה ספציפי זה, "אבל אני אתייעץ עם המורה כץ".

גיטי הנידה בראשה בנימוס והתרחקה מן המקום בו נערכה השיחה. זה היה המקום החביב על המורה הופנר, ומדי פעם הציצו לשם בנות סקרניות. על מה יש למורה להאריך בשיחה עם גיטי, זה היה ברור. היא שימשה כנערת-קשר בין דבורי לכיתה. היא הקליטה בעבור דבורי את השיעורים, שיננה עמה את החומר, מסרה בשמה שאלות למורה וקיבלה תשובות, למדה עמה למבחנים והגישה בעבורה את התוצאות... מורות הרבו לשוחח עם גיטי, מתפעלות ממסירותה של הנערה לחברתה.

הפעם לא דיברה גיטי בשביל דבורי. זאת אומרת, לא על פי הנראה כלפי חוץ. למען האמת, בתוככי לבבה, כן היה הדבר קשור לדבורי. כמו כל דבר לאחרונה. אפילו השבת בבית אביה, שנערכה אחת לחודש, התקשרה לדבורי: אביה הסכים ללוותה ברגל לבית החולים, הלוך וחזור, אחרי הסעודה. הוא עצמו חיכה בלובי בית החולים במשך שעה וחצי, לומד בינתיים, עד שחזרה בתו מן הביקור. אחר כך ליווה אותה בדרך חזור, ועיניה הזוהרות היו לו שכר הולם על מאמציו.

גיטי חזרה אל הכיתה, מהרהרת במה שאמרה. יתוש קטן וטורדני התעקש לזמזם בתקווה שאולי המורה כץ תאסור עליה לפרוש מן ההכנות לתכנית. "כולן משתתפות, ללא יוצאת מן הכלל", זה היה המשפט הקבוע שלה, וגיטי תהתה בעבר, מי זאת הרוצה לצאת מן הכלל ולא להשתתף בתכנית. גם אם את לא יודעת להציג, או לרקוד, או לשיר, תמיד תוכלי להכין ציוד נדרש, לגזור, להדביק, ליצור, העיקר להשתתף בהמולה התוססת והצוהלת של הכנת תכנית. איך יכולה בת עשרה להשתמט מההווי החברתי הזה ולא לרצות להימנות על שורותיו? היא לא העלתה בדעתה, שהיא עצמה תהיה זו.

מה יש לה לעשות בלי דבורי? איזה טעם תהיה לתכנית בלי חברתה הטובה? איזה טעם יהיה להכנות לתכנית בלי תמיכתה הנלהבת והתפעלותה הכנה של חברתה?

אמת, דבורי תמיד נטתה לעסוק בחלק הטכני של הכנת התכנית, או מקסימום להשתתף במקהלה, ואילו היא, גיטי, אהבה להציג. כך או כך, הן חלקו הווי משותף וזה מה שהיה חשוב. יכולות היו להתדיין, בלהט ובסער, על ההצגה, על התכנית בכללותה, על המסר הנוקב העולה ממנה או על היעדר המסר, על כל מה שקשור בהווי הסמינרי הפעלתן המלווה כל נערה בת עשרה, ובפרט אם היא נמצאת במעמד חברתי איתן ונהנית מחיי חברה תוססים.

ועכשיו – מה? היא תעלה על במות, שוב תציג את התפקיד המרכזי או את אחד מן המשניים, תסחט דמעות מעיני הקהל ותקצור קריאות התפעלות, בשעה ש... שמה? שדבורי מתדיינת חרש עם הרופאה הראשית של המחלקה על ראשית ההעברה לשיקום? שהאורטופד מסביר לה איך תתחיל להסתגל לרגל התותבת? שישיבת רופאים תכריע את גורל חברתה? חברתה מתמודדת עם אובדן נורא כזה, האם מתאים שהיא תשחק דמות אחרת, לבד מאשר את זו התומכת בה? לא, לא, לא. זה לא רק שאין לה טעם בתכנית. היא מרגישה את טעם הבגידה כשהיא חושבת איך שתיהנה לה לבדה, בעוד דבורי נתונה עמוק-עמוק בים של סבל וכאב שאין לו ארוכה.

היא לא תעשה את זה, לא ולא.

אבל היתוש ההוא, הציפור הקטנה, הקול המלחש, הוסיפו לקוות. אולי המורה כץ תגיד שאי אפשר, ואז היא תהיה מוכרחה ל...

גיטי היסתה את הקול בתקיפות. איך היא יכולה לחשוב על כך? מה, היא רוצה ליהנות כשחברתה סובלת? זוהי רמת הנאמנות שלה? זוהי ידידוּת אמת? ידידוֹת אמת  א י נ ן  מ ס ו ג ל ו ת  לחשוב על השתתפות בתכנית כשחברתן סובלת. אז בסדר, היא אמרה למורה שאינה רוצה, ועמוק בלבה יש קול המבקש ממנה לנהוג מעט פחות בנוקשות עם עצמה, להודות בכך שהיא כן קצת רוצה, אבל מה שלא יהיה, איך שלא יהיה, היא לא תסכים. בסופו של דבר, מה שמשנה זוהי המציאות, מה שיתרחש בשטח. ובשטח זה הדבר שיתרחש: היא לא תשתתף. ברור שלא. די לה בעינוי הנפשי שהיא כבר מתענה על שאינה נאמנה דיה לדבורי. אולי נפגם משהו בידידותן, אם מסוגל היתוש ההוא לנקר, מסוגלת הציפור ההיא לצייץ, והקול הלחשן, העקשן, יכול לומר את דברו.

פרק פ"ד - נערה מן השוליים

"גיטה שוורץ לא רוצה להכין שום דבר", הקריאה המורה הופנר באוזני המורה כץ, המורה האחראית על התוכניות. היא לא הייתה סתם רכזת חברתית, היא הייתה הרבה יותר מזה. במהלך עבודתה עם הבנות, היא הכירה אותן לעומק, לא פחדה ליזום שינויים חברתיים, לא נרתעה מלהזמין בנות לשיחות פרטיות, והייתה לשם דבר של מורה נערצת. כל כך הרבה אפשר ללמוד מבנות בזמן שהגבולות קצת מתרופפים. מי מהדקת את הגבול בכוח, מי מניחה לעצמה להשתחל החוצה. מי בודקת אם הגבול קיים עדיין, ומי מעמידה פנים שלא היו גבולות ולעולם לא יהיו.

המורה כץ שמטה את משקפיה, "מה???"

"מפתיע?" המורה אסתר הופנר זקפה גבותיה.

"מאוד".

"למה? לא עשה לי הרושם שהיא פופולרית יותר מדיי או משפיעה יותר מדיי על המארג החברתי".

"מה???" אם חשבה אסתר שטובה כץ התפלאה, הרי שכעת הוכיחה לה עד כמה גדולה תדהמתה, "על מה את מדברת?"

"על גיטה שוורץ".

"גיטי? את בטוחה?"

"כן".

"היא הציגה בהצגה הקודמת את התפקיד הראשי..."

"ואז קרה משהו". הזכירה המורה הופנר. היא דווקא זכרה שגיטי הציגה, אבל לא התפלאה שאינה רוצה להציג.

"את חושבת שבגלל זה?"

"אולי".

"אולי, אבל שלא אתפלא? הרי היא הייתה אחת הבנות הפופולריות ביותר בכיתתה!"

"ובכן, השנה זה לא כך", הצהירה המורה הופנר בטון בלתי ברור. אולי התגוננה מפני ההאשמות הקבועות שמגיעות אליה מדי שנה על שהיא מסרבת לקבל דו"ח מהמורה הקודמת על מצב הבנות. "אני קולטת הכול בעצמי", היא נהגה לומר, "אני לא אוהבת לבוא אליהן עם דעות קדומות. תארי לך שאת מגיעה למקום עבודה חדש אחרי שפוטרת מהקודם, רוצה לפתוח דף חדש, והבוסית שלך כבר יודעת שאת מאחרת כרונית. את הופכת ליקית מושלמת, אבל פעם אחת שאת מאחרת בדקה, מנפנפת לך הבוסית בשעון, בארשת פנים נזעמת".

הייתה בכך אמת כלשהי, אבל המורה כץ, בימים בהם כיהנה כמחנכת ולא כספק מורה-ספק מדריכה בכירה-ספק יועצת, כן אהבה לקבל דו"חות על הבנות. קל לכוון אותן, קל לדעת למי קשה והיכן, את אף פעם לא נכשלת בגערה שאינה במקומה, לא נוהגת בנוקשות יתרה עם בת מסוימת, היות שהמורה הקודמת דיווחה לך על מצבה המשפחתי הקשה, את רכה במקומות הנכונים וקשוחה באחרים. טוב לדעת. ידע הוא כוח. להיטיב, בהחלט, לא כדי לשלוט.

הנה באה השיטה של המורה אסתר הופנר ולא-מוכיחה את עצמה. כלומר, מוכיחה את עצמה כשגויה. אם הייתה אסתר יודעת מיהי גיטי שוורץ, לא הייתה מדברת כך. גיטי הייתה בת אהובה ונמרצת כל כך, אפילו קצת... איך לומר? מתמרנת כזאת... מנסה לסדר את הכול סביבה, שיתנהל כמו שצריך... הבנות בכיתתה אהבו אותה. צעירות יותר העריצו אותה. עם קולה הבוטח וחזותה המרשימה, הייתה גיטי אחת הבנות הנשמעות ביותר במחזור. היא – לא – פופולרית – יותר – מדיי – או – משפיעה – יותר – מדיי – על – המארג - החברתי? איך זה יכול להיות? זאת אומרת, ברור לה איך זה יכול להיות, וטעם מר, כואב עד דמעות, טיפס ועלה אל עיניה של המורה הוותיקה. היא ראתה הרבה בחייה, ראתה טעויות של בנות נעורים וראתה אותן מתעקשות לדבוק בטעות. אבל גיטי – מי יאמר לה אם היא טועה או צודקת? חושיה מאותתים לה על מה שקורה: גיטי קורעת עצמה מהמארג החברתי בכוונה תחילה. היא לא רוצה להשתייך, בשעה שדבורי, חברתה הטובה, נקרעה בכוח לפני חודשיים ולא ברור מתי תשוב.

"את יודעת למה השנה זה לא כך?" היא לא רצתה להישמע מאשימה לשיטתה הידועה של המורה הופנר, אבל הנימה והתוכן היו מאשימים.

 "אני יכולה לנחש".

"אפשר לבקש ממך לנחש?"

"דבורי?"

"אכן. מה את יודעת על זה?"

"לא הרבה. הן היו חברות טובות".

"טובות מאוד". סרקזם גדש את קולה של המורה כץ, משום מה, והמורה הופנר חשה עצמה מתגוננת. היא לא ידעה למה ומדוע. אחרי הכול, לא מגיע לה עונש שהיא חושבת אחרת ממנה, גם אם שגתה הפעם. אבל המורה כץ לא האשימה ישירות את המורה הופנר, והסרקזם היה תוצאה של כאב גדול מאוד, שלא כוון כלפי אף אחד ישירות, ובכל אופן נכח שם.

"אז..." אסתר ניסתה לסדר את מילותיה, "אין לה טעם להשתתף אם דבורי לא משתתפת? זה העניין?"

"לא רק. אני חושבת שהיא לא רוצה להיות שייכת אם דבורי אינה שייכת. סוג של נאמנות לנצח, משהו כזה".

"קורה הרבה בגיל הזה". אסתר לא ידעה למה היא רוצה למזער את העניין. בעצם כן ידעה, והמחשבה על כך גרמה לה אי נוחות. כך את שמה את ההחלטות שלך במקום הראשון? די, התעלמי מכך שהפעם הייתה זו שגיאה, ותמשיכי הלאה. הרי שתיכן מבקשות, בשורה התחתונה, את טובתן של התלמידות. יכול להיות שגיטי נובלת, או מנבילה עצמה בכוח, אבל הנה, תפסת את זה יחסית מוקדם. ראשית שנת הלימודים כעת.

"לא בנסיבות טרגיות כאלו, בדרך כלל". טובה לא ידעה למה היא רוצה להעצים את העניין. בעצם כן ידעה, והמחשבה על כך גרמה לה אי נוחות. כך את שמה את ההחלטות שלך במקום הראשון? די, התעלמי מכך שהפעם השיטה שלך נכונה וצודקת לעומת זאת של המורה הופנר, ותמשיכי הלאה. הרי שתיכן מבקשות, בשורה התחתונה, את טובתן של התלמידות. יכול להיות שהמורה הופנר לא קלטה שגיטי נובלת, או מנבילה עצמה בכוח, אבל הנה, היא תפסה את זה יחסית מוקדם. ראשית שנת הלימודים כעת.

"בדרך כלל אין נסיבות טרגיות כאלו, ברוך השם", המורה הופנר תפסה עצמה בזמן, "ואת אכן צודקת. אני מצטערת שלא ידעתי עד כמה הייתה גיטי מובילה בחברה, ועד כמה היא איננה כעת".

"איך היא בהפסקות?"

"לא משהו. יש בת אחת, אולי שתיים, שמשוחחות אתה. חשבתי שהיא מסוג הבנות הזקוקות לקירוב. אם כי, המבחנים שלה אמנם אינם מושלמים, אבל יש בהם תשובות מבריקות".

"היא משתתפת בשיעורים?"

"ככה-ככה".

"בשיעורי השקפה שלימדתי, היא הייתה כוכב. נערה מעמיקה לחשוב, פיקחית וחריפה. אני לא יודעת מה לחשוב".

"את חושבת שכדאי לאלץ אותה להשתתף בתכנית סוכות?"

"אני אחשוב על זה. את רוצה לתפוס שיחה עם האם?"

"אני חושבת שכן".

"אני יודעת שאת לא אוהבת לשמוע מידע", תוך כדי דיבור קלטה המורה כץ ששגתה. לא נאה להעלות שוב את הנושא, כשברור לשתיהן שלא טובת התלמידה עומדת לנגד עיניהן בדיון זה, אבל כעת כן טובת התלמידה עמדה מול עיניה... בכל אופן, היא הייתה צריכה למצוא ניסוח אחר. כיוון שהחלה, המשיכה את מה שהיה חשוב לה לומר: "אבל אני חושבת שכדאי שתדעי: האם גרושה".

"אני יודעת", המורה הופנר חייכה בתוגה, ולמבטה המתפלא של טובה המשיכה, "הורי האב שכנים של הוריי..."

פרק פ"ה - מבצר הלב

"את רוצה לבנות את התפאורה?" המורה טובה כץ הביטה בבת שבע באי אימון.

"אני לא טובה בזה?" בת שבע חייכה.

"את... טוב, לא הייתה לנו נערה מוכשרת כמוך מאז... ובכן, לא זוכרת מאז מתי, ואת יודעת את זה".

בת שבע חייכה שוב, "אז למה לא?"

היא ניסתה לפתוח בזהירות את הנושא: "את לא חוששת שמשהו יקרה?"

בת שבע שלטה בעצמה, "מה יקרה?" עד כה לא הרהרה בכך. אבל השיחות הללו עם ויקטוריה החרידו אותה. משהו זע וזז בתוכה, מתנער מתהומות ההדחקה.

המורה לא הלכה שולל, "מה שקרה... את יודעת... בפעם הקודמת..."

"לא", ענתה בת שבע נחרצות, קולה החלטי וקר, "אני לא חוששת. אני יודעת שדברים כאלו קורים, ואף אחד לא יכול לצפות דבר".

"נכון", טובה התעודדה מדברי תלמידתה. היא לא לוקחת אחריות על עצמה, וזה טוב. רגשי אשם רק הורסים את הנפש בלי להועיל.

בבת שבע חלפו באותן שניות אלפי רסיסי מחשבות. אולי ויקטוריה צודקת, ולא כדאי לה? לא, לא, היא תראה לכולם ששום דבר לא ארע. "המורה?" היא קראה אחרי המורה, שכבר החלה להתרחק.

"כן?" המורה כץ סבבה, והביטה בפניה, הנלהבות משהו, של תלמידתה. לא, לא רק התלהבות הייתה שם. הייתה שם תערובת של רגשות: רצון להוכיח משהו, תקווה נסתרת ומעט חשש. כן היה שם חשש, ורצון להתגבר עליו.

בת שבע אמרה, "אז אני... אני יכולה לבנות את התפאורה?".

"יכולה? איזו שאלה! ודאי!" המורה קרנה משמחה, ולא בשל העובדה שהתפאורה תיראה במיטבה, מושלמת ומרהיבה כפי שרק ידיה של בת שבע יודעות לבצע וכישרונה הנודע לתהילה מסוגל, בסייעתא דשמיא, לייצר. זה היה משהו חשוב בהרבה: בת שבע מוכנה לנסות שוב, זה אומר שהיא בריאה בנפשה, שהיא לא לוקחת על עצמה אשמה, שהיא מסוגלת להתגבר על הטראומה – וזאת אכן טראומה קשה לכל בת, ובייחוד לזו שבנתה את התפאורה – וללכת הלאה. היא הרגישה שהיא מעריכה את בת השבע עשרה הזו שמתגברת על רתיעתה הטבעית, ומחזירה עצמה למקום האסון בכוח, כדי להחלים. צריך הרבה כוחות נפש כדי לחזור לאזור הטראומה, וטוב שלבת שבע יש אותם.

הערכתה של המורה לתלמידתה גברה. ספק אם מבוגרים ממנה היו מסוגלים להתמודד עם מה שהיא עומדת להתמודד כעת: במרחק של חודשיים מהיום שבו התמוטטה תפאורה שבנתה וגרמה לאסון כבד, היא עומדת לבנות תפאורה נוספת.

אף אחד לא מעלה בדעתו כמה עמוק הוא הכאב, כמה מזעזעת היא התחושה, כמה נוראה היא האשמה.

בלילות ייסרוה כליותיה, בימים לא ידעה מרגוע נשמתה.

החרדות, מפלטה היחיד, התפרצו ועלו בכל עת שבת שבע ראתה משהו שהזכיר לה במה, תפאורה, הצגה או פציעה. היא לא יכולה הייתה לעמוד בלחץ הנורא, בחרדה המשתקת. כמה נורא להיות כבול, כלוא בבית הכלא של האשמה, כשאינך יכול לספר לאיש שאתה כלוא. היא באמת חשבה שהיא בסדר. היא לא הצליחה להעלות לתודעתה את אשר הרגישה. היא לא הרשתה לעצמה להרגיש, ועל כן הדחיקה את רגשותיה, מתעלמת מהם לחלוטין.

בת שבע שגתה את אחת השגיאות הנפוצות ביותר בגילה. אסור לשמור רגשות בלב, כבדים, אפלים ונוראים ככל שיהיו. שתיקה היא אדמה דשנה לכל רגש קשה, העלמה היא המשקה המזין אותו. הוא גדל, צומח, ובדומה לגידול ממאיר, חונק את התאים הטובים, ומשתלט בהרסנות על החלקים הטובים באישיותו של האדם.

בת שבע הפכה לרדופה. החרדות היו חזקות ממנה והכריעו אותה, והיא עדיין שתקה. כמה יבקשו, כמה יסבירו, כמה יעוררו: אל תנסינה להתמודד עם סוד לבד, נערות יקרות. נדמה לכן שאתן חזקות? הסוד חזק מכן. נדמה לכן שאתן מסוגלות להתמודד לבד? אינכן. ולא רק בשל הגיל, סערותיו ותהפוכותיו. אל תכלאו את הסוד במבצר הלב שלכן, הוא לא חזק דיו.

והיה החלום ההוא, שחזר ונשנה, חזר ובא, חזר ולא הרפה.

היא עמדה על גגו של בית, והשקיפה למרחוק. בידה הייתה משקפת הצעצוע של אחיה, והיא מיקדה מבט וראתה מן העבר השני של הכביש את מיני.

היא קראה אליה, ומיני הרימה את ידה ונפנפה לה לשלום. בת שבע גחנה קצת, להיטיב להביט, ואז החליקה. גג הרעפים כאילו הפך למגלשה חלקה, והיא החלה גולשת למטה. ביראה נוראה לפתה בת שבע את אחד המסמרים, אך הוא חמק מידה המבקשת. ניסתה לתפוס את בליטות אחד הרעפים, אבל כולם חמקו ממנה. היא הצליחה להיתפס, בקושי רב, במסמר קטן שהיה תקוע באחד מן הרעפים. כמעט שנשפה בהקלה, אבל אז החל הבית להתמוטט. אבן אחרי אבן קרסה, רעף אחר רעף נתלש ממקומו, והיא, מביטה אנה ואנה בבהלה איומה, לא מצליחה לעצור עצמה מלהחליק.

היא החליקה עד קצה הגג, ואז נפלה למטה.

בת שבע ראתה את עצמה, כאילו מבחוץ, מתחילה לצנוח מגובה של שלוש קומות למטה. היא הפכה לשתי דמויות, כשאחת מהן נופלת, והשנייה מביטה על הנופלת באימה גדולה, בלי יכולת לסייע. פתאום התחלפה הדמות המשקיפה מבחוץ, והייתה לזהבה. היא עצמה נשארה רק בתור דמות בת שבע הנופלת למטה, במהירות מסחררת, בלי כל יכולת לעצור. ככל שהתארכה נפילתה, כך הלך הבית וגבה. הוא נעשה גבוה יותר ויותר, הופך את הנפילה לקשה יותר ויותר. פיה היה פתוח כדי לזעוק, אבל אף קול לא יצא ממנו. היא נפלה ונפלה, צנחה למטה במהירות שיא, והאדמה הלכה והתרחקה, הלכה ונמוגה. כשנדמה היה לה שהיא נוגעת בקרקע, הוסיפה האדמה להתרחק, כלועגת לה. הגג ממנו נפלה הלך וקטן, ונראה בקצהו של גורד שחקים גבוה ומאיים. היא לא מסוגלת הייתה לחשוב מה יקרה לה כשתתנגש באדמה. מה יקרה לה כש...

היא נחבטה קשות, גופה הזדעזע, אבל אף קול לא יצא מפיה הקפוץ. החבטה הייתה נוראה, הכאב, חד ונורא, פילח את גופה, ואיש לא היה שם כדי לעזור.

פרק פ"ו  - חלום בהקיץ

בת שבע נכנסה למעמקי ההצגה, לענייניה ולסודותיה. היא קראה את הטקסט, זימנה אליה את ציפורה וחנה, שתי הציירות הטובות ביותר במחזורן, וביחד הן טוו את הבסיס לתפאורה. זה אמור היה להיות משהו קטן יותר הפעם, אחרי הכול, זאת לא הצגה גדולה כמו בפעם הקודמת, רק מחזמר והצגה לא ארוכה. צריך לדאוג שיהיה אפשר לשנות בקלות את רקע המחזמר הלקוח מהעיירה בעבר לבית מן ההתנחלויות בהווה, בלי להתאמץ יותר מדיי.

המורה כץ הציצה בבנות היושבות ומתדיינות במקלט, וחייכה אליהן בעידוד, "זה לא אמור לקחת הרבה זמן, לא?"

"לא", ענתה ציפורה, "חשבנו לצייר רקע כללי של בית בשביל המערכונים, ועם שינוי קל של פרטים, נהפוך אותו לבית בעיירה היהודית בשביל המחזמר".

"נפלא", עודדה אותן מורתן, "בת שבע, אחרי שהן תסיימנה עם הציור, כמה זמן נראה לך שתצטרכי כדי להקים את התפאורה?"

"עם עזרה? לא יותר מיומיים-שלושה".

"יומיים-שלושה?" המורה כץ דאגה, "כמה זמן ייקח לכן לצייר, ציפורה וחנה?"

"בערך..." ציפורה נועצה בעיניה בחנה, ושתיהן הניעו בתנועה דומה את ידיהן, "משהו כמו שלושה ימים? משהו כזה?" ציפורה הביטה בחנה שהנהנה, "כן, משהו כזה".

"שלושה ימים?" עכשיו היא דאגה ממש, "זאת אומרת, שזה ייקח כמעט שבוע שלם, לא? ואם יש לנו שבת באמצע... זה יכול להיות קצת לחוץ, לא?"

"קצת", אמרה ציפורה בנינוחות, "לא נורא. נספיק, נכון?"

בת שבע לא ענתה.

כעת לא היה זה לילה, ובכל אופן, בהקיץ, חלמה בת שבע שוב אותו החלום. אף אחת לא ידעה, אף אחת לא הייתה שותפה, בדעתה של אף אחת לא הייתה עולה המחשבה שחברתן מצויה כעת בעיצומו של חלום, ובכל אופן היא חלמה שוב, כתמיד, אותו חלום.

היא עמדה על גגו של בית, והשקיפה למרחוק. בידה הייתה משקפת הצעצוע של אחיה, והיא מיקדה מבט וראתה מן העבר השני של הכביש את מיני.

היא קראה אליה, ומיני הרימה את ידה ונפנפה לה לשלום. בת שבע גחנה קצת, להיטיב להביט, ואז החליקה. גג הרעפים כאילו הפך למגלשה חלקה, והיא החלה גולשת למטה. ביראה נוראה לפתה בת שבע את אחד המסמרים, אך הוא חמק מידה המבקשת. ניסתה לתפוס את בליטות אחד הרעפים, אבל כולם חמקו ממנה. היא הצליחה להיתפס, בקושי רב, במסמר קטן שהיה תקוע באחד מן הרעפים. כמעט שנשפה בהקלה, אבל אז החל הבית להתמוטט. אבן אחרי אבן קרסה, רעף אחר רעף נתלש ממקומו, והיא, מביטה אנה ואנה בבהלה איומה, לא מצליחה לעצור עצמה מלהחליק.

היא החליקה עד קצה הגג, ואז נפלה למטה.

בת שבע ראתה את עצמה, כאילו מבחוץ, מתחילה לצנוח מגובה של שלוש קומות למטה. היא הפכה לשתי דמויות, כשאחת מהן נופלת, והשנייה מביטה על הנופלת באימה גדולה, בלי יכולת לסייע. פתאום התחלפה הדמות המשקיפה מבחוץ, והייתה לזהבה. היא עצמה נשארה רק בתור דמות בת שבע הנופלת למטה, במהירות מסחררת, בלי יכולת לעצור. ככל שהתארכה נפילתה, כך הלך הבית וגבה. הוא נעשה גבוה יותר ויותר, הופך את הנפילה לקשה יותר ויותר. פיה היה פתוח כדי לזעוק, אבל אף קול לא יצא ממנו. היא נפלה ונפלה, צנחה למטה במהירות שיא, והאדמה הלכה והתרחקה, הלכה ונמוגה. כשנדמה היה לה שהיא נוגעת בקרקע, הוסיפה האדמה להתרחק, כלועגת לה. הגג ממנו נפלה הלך וקטן, ונראה בקצהו של גורד שחקים גבוה ומאיים. היא לא מסוגלת הייתה לחשוב מה יקרה לה כשתתנגש באדמה. מה יקרה לה כש...

היא נחבטה קשות, גופה הזדעזע, אבל אף קול לא יצא מפיה הקפוץ. החבטה הייתה נוראה, הכאב, חד ונורא, פילח את גופה, ואיש לא היה שם כדי לעזור.

התקף ממשמש ובא, והיא לא רוצה שמישהו יראה אותה.

אבל לא שייך כעת שאף אחד לא יראה אותה. כעת כולם רואים אותה. כולם רואים אותה. כולם רואים אותה! כולם מבינים! כולם מאשימים! כולם – כולם – כולם – כולם . . .

פניה חוורו, ידיה החלו רועדות בלי שליטה, והמנהרה ההיא, של האימה, החלה סוחפת אותה שוב. היראה חבקה אותה בזרועותיה הקטלניות, משליכה אותה אל המנהרה ההיא, החשוכה והמאיימת, בעלת הקירות החלקלקים וחוסר היכולת לעצור. היא החלה להיסחף. ניסתה לעצור, ולא יכולה הייתה. פתחה פיה לזעוק ונדמה. היא קמה וניסתה ללכת, לברוח, אבל משהו תפס את רגליה, מצמיד אותן לקרקע.

"בת שבע?" מבעד לקירות המנהרה שמעה קולות מהדהדים.

"בת שבע, את אתנו?" קולות מעבר לנהר נשמעו, חרדים ודואגים.

"בת שבע???" הקול הדהד עד שחדל, "בע- בע- בע-..."

אף אחד סביבה לא קלט דבר. היא לא ידעה שהמורה הורתה לשתי הבנות המבוהלות לצאת מן המקלט והזמינה לה אמבולנס. היא שיערה שהנערה זקוקה לעזרה נפשית, אבל לא ידעה איך מזמינים אמבולנס כזה. היא ניסתה לברר אצל מורות שמצאה סמוך למקלט איזה אמבולנס מזמינים במקרה כזה, אבל אף אחת לא ידעה.

מורות שאלו: "מה קרה לה?"

היא לא ידעה לענות. נערה רגילה, בריאה, מתפקדת, שלמה ורגילה, שמתמוטטת לך פתאום מול העיניים, ואין לך מושג למה ואיך. בתחילה דיברה אתן והכול היה רגיל, פתאום הפכו עיניה זגוגיות, פניה הפכו ללבנות, ידיה רעדו והיא התמוטטה לנגד עיניה. דקות יקרות חלפו, והיא לא ידעה עם מי לדבר ואיך. היא תתקשר למגן דוד אדום, זה המגיע במקרי חירום פיזיים, ומשם תועבר הנערה למקום בו צריכים לטפל במקרי חירום נפשיים.

המורה חייגה אחת אפס אחת באצבעות רועדות.

אמבולנס של מד"א אסף את בת שבע אל בית החולים.

פרק פ"ז - הכנות

גיטי לא ידעה מה מתכננים הוריה לגבי בר המצווה של בנימין. התאריך הלך וקרב בצעדי ענק, וגיטי לא ידעה את נפשה. מה יעשו? בר מצווה אחת בה תשתתף אמה וייעדר אביה? שתי בר מצוות? בר מצווה שבה ישתתפו שני הוריה בלי שייפגשו ביניהם? מי יארגן את התפריט? אבא זוכר לקנות תפילין? אבא מודע להתלבטות? אמא יודעת שצריך מישהו שיכין עם אחיה את הדרשה? או שאבא כבר טיפל בזה?

רגשות רבים התרוצצו בתוכה באותם ימים. אחיה שלום נעשה בר מצווה לפני שהוריה התגרשו, ואז הכול היה פשוט יותר. כעת הפכו העניינים ליגעים ולמסובכים. הוריה מודעים לדאגות הכרוכות בבר מצווה?

ימים ארוכים הסתובבה גיטי מודאגת, ויום אחד אמרה לה אמה: "גיטי, מה עם שמלה לבר המצווה של בנימין?"

גיטי פלטה אנחה אינסטינקטיבית, ואמה פרשה אותה לא נכון, "חשבת שלא תקני בגד חדש?" שאלה בצחוק, "אני יודעת שיש לך את השמלה מהחתונה של טובי, אבל בכל זאת, בר מצווה של אחיך, חשבתי שכדאי לקנות לך משהו חדש". ובקריצה הוסיפה, "מגיע לך..."

גיטי התחייכה, שמחה שאמה מפרשת שלא כהלכה את אנחתה. כך נחסכים ממנה הרבה הסברים. זה לא שהיא חשבה שאמה שכחה את תאריך בר המצווה ואת כל מה שנובע ממנו ונוגע לו, אבל ההכנות, ההכנות הקדחתניות והנלהבות שקדמו לבר המצווה של שלום – הגם שהיא נערכה בצל כבד מפני העתיד – נעדרו כעת מן הבית. גיטי לא ידעה אם בנימין משווה או לא, אבל היא בתוכה השוותה. כן, חודשיים ימים אחרי בר המצווה של שלום נפרדו הוריה לגמרי, אבל בבר מצווה נכחו שניהם, ללא שום בעיות ועיכובים. לבה של גיטי כאב על סבלו של בנימין. היא לא ידעה אם הוא יודע מה יהיה בבר המצווה שלו. היא לא ידעה באיזה אולם ייערך, היא לא ידעה דבר. אולי תנסה לגשש היום אצל אמא ומחר אצל אבא. היא לא תשאל אותם מפורשות, היא יודעת שהם יכאבו ויצטערו, והיא לא רוצה להכאיב ולצער אף אחד מהם. אם תשאל את אבא והוא לא הוזמן? אם תסביר לאמא והיא תגיד שאבא עורך בר מצווה בנפרד? הכאב היה חד כל כך, שהיא לא העזה לנגוע בו. זה לא מתפקידה. היא לא צריכה להגן כעת על אף אחד, היא יכולה לעמוד מן הצד ולהסתכל. לא סקרנות בלבד מניעה את צעדיה בבואה לשאול, בזהירות, מה קורה. היא חושבת שהיא צריכה להיות מוכנה לכל תרחיש. בשבילה, בשביל בנימין, ו... כן, גם בשביל אבא ואמא. אם אמא, למשל, מכינה בר מצווה ולא מעלה על דעתה שאבא יבוא? מה היא תעשה כשתראה אותו מגיע? אם אבא יבוא לבר מצווה בטבעיות, ויתקבל בקרירות נוזפת? היא לא תוכל לשאת את כאבם של השניים. מסורה, אוהבת, דואגת.

כנראה מסכמים דברים כאלו, אבל היא, שהפכה בחלוף השנים לבלשית לא רעה, לא קלטה שום משפט שדן בעניינים אלו.

טוב שיש את העניין של קניית השמלה. היא תנצל את רגעיה המשותפים עם אמה, שכשהן הולכות בצוותא לקניות תמיד הופכים לקרובים יותר, ותגשש מה קורה.

* * *

בחוץ נשבה רוח קרירה של סתיו, ומזג האוויר היה מושלם. גיטי נשמה עמוקות את האוויר, ואמה אמרה, "אה, חבל שהעונה הזו קצרה כל כך".

"כן..." גיטי הנהנה, ובקפיצה אל תוך המים שאלה: "את יודעת, אני לא יודעת כלום על בר המצווה, בעצם".

אמה העבירה מבטה לשמאל, "לא התעניינת", אמרה ופנתה לחצות את הכביש במעבר החצייה.

"לאן את הולכת?"

"חשבתי לשאול אותך", הודתה רבקה, "מהן החנויות החביבות עלייך".

"לבגדים אלגנטיים?... אהמ..." גיטי היססה, אחר נקבה בשמות שתי חנויות, "ננסה קודם ב'בגד ראשון' כי הוא קרוב יותר".

"כמובן", אמה צעדה כמה צעדים מהירים, ואחר אמרה, "אז מה, את סקרנית?"

"ודאי. זה טבעי, לא?" גיטי שמרה על ארשת פנים שלווה. היא לא תסגיר איזה מידע היא מחפשת.

"למה, באמת, לא התעניינת?"

"הייתי עסוקה עם דבורי". מה שנכון – נכון.

"חשבתי שבגלל זה שכחת גם מהשמלה".

"כמעט". גיטי נשמה עמוקות ושאלה קלילות, באגביות מדומה, "אז איפה בר המצווה?"

"באם וילד", ענתה אמה מידית, נימת קולה תוקפת מעט מן הרגיל. גיטי חשה שטמון כאן מוקש כלשהו, והחליטה לעקוף, "סיכמת על תפריט?"

"כן".

"בנימין יודע?"

"בוודאי. הוא כן מתעניין, בניגוד אלייך..." היא צחקה, וליטפה ברוך, במהירות, את לחי בתה. גיטי נשאה אליה מבט מופתע, "אני גאה בך, על המסירות שלך לדבורי".

"זה קשור גם אליי", אמרה גיטי בשקט.

"ברור", הסכימה אמה.

"הזמנתם צלם?"

"כן".

"יופי, אז מה נשאר?" נשמי עמוק, גיטי, ציוותה על עצמה. מכאן מתחילה ההצגה שלך.

"שום דבר", ענתה אמה בחיוך.

גיטי שחררה את נשימתה לאט לאט, שלא תקלוט תשומת לב מצד אמה. אמא לא רוצה לשתף ביותר מזה. אולי סבא, אבא של אמא, לימד את בנימין את הדרשה. מה שלא יהיה, לא עושה רושם שמישהו זקוק לה. וגם אם זקוקים – זו עזרה מסוג שהיא אינה יכולה להעניק. אולי שלום לימד את בנימין כל מה שצריך. היא לא יודעת. מה בנוגע לתפילין? מי הזמין? אבא או סבא? לכאורה – ודאי שאבא. למה שסבא יזמין? ממתי סבים מזמינים תפילין לנכדיהם? לכאורה אבא הוא זה שגם לימד את בנימין את הדרשה. אל תבני מגדלים פורחים באוויר בלי שום בסיס.

אמא לא רוצה לשתף ביותר מזה, והיא תכבד את רצונה.

"הנה החנות", קולה של אמא חודר אליה מבעד לערפילי מחשבותיה בנוגע לעתיד. היא מסתכלת בחלון הראווה בדקדקנות. מה שלא יהיה, לא יסיח את דעתה מלמצוא בגד שיהלום אותה לכבוד בר המצווה. יכולותיה להתנתק מכל המחשבות ולהתרכז בדבר אחר, השתכללו עם השנים. אי אפשר לחשוב כל היום מה קורה בבית, כשאת צריכה להשיג את המקום הראשון או השני בחברה. צריך ללמוד לסגור את המחשבות לזמן אחר, וגיטי אומנה לכך מגיל צעיר מאוד.

היא מצאה משהו שהיה נראה לה, ונכנסה אל החנות. לפני שהלכה למדוד את השמלה, רשמה ביומן שבירכתי מוחה: קדימה, הלאה. היא צריכה להמשיך לחקור בצד השני של המתרס, הווי אומר: אצל אבא. מחר. בביקור הדו-שבועי שלה. נראה מה תעלה אז בחכתה.

פרק פ"ח - צילה של אשמה

"את כן חושבת שזאת אשמתך". ויקטוריה סיכמה את דבריה של בת שבע ונשענה על הכורסה, כמחכה להמשך. השיחה הייתה קצרה, אבל טעונה עד מחנק. בת שבע דיברה בקול מקוטע, בשפתיים רוטטת, בכאב נורא. היא שפכה את ייסוריה, חרדותיה והמצפון החונק אותה. אחרי שהתמוטטה שוב מהתקף פאניקה, הבינה את עומקו של המשבר. היא לא יכולה להחניק את רגשותיה, היא חייבת להתמודד מולם, לחיות עמם. מישהו צריך לעזור לה לעמוד מול ייסורי הנשמה הללו, והיא בחרה בוויקטוריה דווקא. ניטרלית, לא צעירה, ניתן לתת בה אימון. סבלנית ומנותקת מן המשפחה. היא שבה ובאה אליה, בעיניה כאב נורא.

"את הובלת אותי לחשוב כך". בת שבע הייתה מיוסרת. עיניה, ראי הנשמה, שיקפו את כאבה.

"אני?" ויקטוריה חייכה, חיוכה דק ונעים, "אני... אני העליתי ממעמקי התודעה שלך את הרגשות הקשים שהדחקת".

"אלו רגשות קשים?"

"של אשמה".

"הרגשתי אשמה?"

"מהרגע הראשון. בתחילה התעלמת. הדחקת אותם עמוק כל כך, עד כי נראה היה לך שאת באמת לא חושבת שאת אשמה. שאת באמת חושבת שאין לך כל קשר לאירוע".

"ואז..."

"ואז התפרצו ובאו, ממעמקי הנשמה, התקפי החרדה שלך. את סירבת להכיר בהם. סירבת להקיש בין מה שקרה למה שאת מרגישה. חיפשת צידוקים פיזיים. ההדחקה הייתה חזקה כל כך, עד שאפילו לא ידעת שאת מדחיקה".

"ואז מה?" בת שבע השעינה לחיה על ידה. היא הייתה זקוקה לתמיכה, כל תמיכה שהיא.

"הייתי צריכה לנער אותך, בת שבע, לעורר בתוכך את הרגשות שהדחקת, להעלות אותם אל פני השטח כדי שנוכל לדבר עליהם. אם הכול בסדר ואין על מה לדבר – על מה אנחנו עורכות דיון, בכלל? מהי הבעיה? אם אין בעיה – אין טיפול, אם הקושי שלך הוא פיזי בלבד – את זקוקה לטיפול רפואי. עד עכשיו דיברתי אתך, כדי לעורר בתוכך את הרגשות שלך, שבטעות יסודם".

"בטעות???"

"כן. אני מניחה שאת חושבת שאת אשמה במה שקרה, ואני אומרת לך שאת אינך".

"ואני", אמרה בת שבע, כאב חד צובע את מילותיה בצבעי אדום ושחור בוערים, "כן חושבת שאני אשמה".

"כן?!" ויקטוריה לא התווכחה. היא הביטה בנערה בעניין, "את חושבת שאת אשמה?"

"כן". ניע ראש, עיניים כבויות.

"ומה את עושה עם האשמה הזאת?" ויקטוריה ידעה שקשה יהיה להוציא את בת שבע מהכלא שהכניסה אליו את עצמה, בין בצדק ובין שלא בצדק. "אני מניחה בצד את דבריי לגבי חוסר האשמה שלך, ואני שואלת אותך, בת שבע, מה את עושה עם האשמה הזאת?"

"כלומר?"

"אם את אשמה, את צריכה לעשות עם זה משהו, לא?"

"את לא רואה?" בת שבע הצביעה על עצמה בתנועה מלאת כאב, "אני... אכולה. מיוסרת. שבורה".

"ועדיין לא עושה דבר". ויקטוריה נינוחה. אם היא זיהתה את אופייה של הנערה שמולה – והיא כמעט הייתה בטוחה שזיהתה אותו, הרי שהיא צריכה ללכת בדרך אחרת משחשבה. את שלב ההדחקה היא עברה, כעת היא עוברת לטיפול ברגשות. כדי לטפל ברגש בעייתי יש לזהות אותו, אולי להעצים אותו, כדי שיוכל לכלות עצמו ולדעוך.

"מה פירוש?"

"את אשמה, כן?"

"כן".

"דבורי, החברה שלך, סובלת בגללך, אמת?"

"אמת".

"למה את לא עושה עם זה שום דבר?"

"למה את חושבת שאיני עושה דבר?"

"בת שבע, למה הגעת הנה?"

"כי לא יכולתי לעמוד בהתקפי החרדה שלי. את אמרת לי שהם קולו של המצפון".

"מצפון הוא דרך בריחה. התקפי פאניקה הם דרך בריחה. קל לברוח מקולה של האשמה, אבל זה לא הדבר הנכון לעשותו. עמדי מול האסון והודי: טעיתי. כשלתי. אחר כך המשיכי ושאלי את עצמך: האם אתמוטט ואשבר, אתרסק לרסיסים כי טעיתי, או אלמד מכך, אתבגר ואצמח. טעיתי, וזה יכול לקרות, ואני רוצה לדעת מה לעשות עם הטעות הזאת. יש שלוש דרכים להתמודד עם כשל טכני נורא כזה: האחת: לברוח בכל אמצעי נתון: התמוטטות נפשית, ייסורי מצפון משתקים או חוסר יכולת להמשיך הלאה. השנייה: לחמוק מאחריות. לזרוק אותה הלאה, היא לא שייכת אליי. השלישית: להודות בטעות, להכיר בה, לראות מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את מה שקרה, ולהמשיך בחיים הלאה".

"אין מקום לייסורי מצפון?"

"אם הם לא מקדם אותך לשום מקום – לא", ענתה ויקטוריה בנחת, "את צריכה לפעול, לעשות משהו למען החברה שלך, שנפגעה בשל מה שעשית".

"אני... חייבת לספר לה?"

"זה נתון להחלטה שלך. אבל התקפי פאניקה וחוסר קשר עם דבורי, אינם אלא בריחה, התחמקות מאחריות. וזה, בת שבע, הדבר הנורא מכול. אסור לאדם להתנער ממעשה ידיו. הוא צריך להתמודד עם אשר פעל. אסור לך להישאר כך, אומללה, כביכול, וחרדה. את צריכה לחשוב מה תעשי הלאה".

בת שבע ישבה מול הפסיכולוגית, בעיניה תקווה ואימה כאחד. "מה אעשה הלאה?"

"את יודעת, היה לי אחיין", אמרה ויקטוריה פתאום, שלא ממין העניין, "הוא היה ביחידה נבחרת, יחידה 669. שמעת על היחידה הזאת?"

בת שבע נענעה בראשה לשלילה. זה לא שהיא לא אינטליגנטית, אבל אין לה כל מושג ביחידות צה"ל.

"זאת אחת מארבע היחידות הנבחרות של צה"ל. לצה"ל יש כמה יחידות מובחרות, אבל רק ארבע יחידות עילית. אחת מהן היא יחידת החילוץ והפינוי בהיטס, הנקראת, בקיצור, יחידה 669. זוהי יחידה שדורשת מן החיילים המשרתים בה כושר גופני גבוה, אומץ לב ואימונים קשים. הם לומדים גם להיות חובשים, להגיש סיוע לפצועים ולבצע פעולות חילוץ בכל שטח שהוא. הם לומדים לצנוח, לצלול, כל מה שיידרש כדי לבצע חילוץ מכל תנאי שטח שהם".

בת שבע לא ידעה למה ויקטוריה מספרת לה כל זאת. היא הקשיבה בנימוס.

"הוא היה שייך ליחידת עילית, והוא ידע את זה. הוא עבר אימוני שטח וסיכן את עצמו יום יום כדי להציל אנשים שלא הכיר..."

בת שבע רעדה. מי שצועד – עלול לטעות. מי שפועל – יכול לשגות.

מי שמסכן חיים – עלול לאבד אותם.

פרק פ"ט - כֶּשֶל טכני

ויקטוריה דיברה על אחיינה בקול שקט, עיניה עצומות. בת שבע הביטה בה במכושפת.

"לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, בליל העשירי לאוגוסט 1992, ערכה היחידה אימונים שגרתיים. הם תרגלו חילוץ ממסוק, כשאחד מן הלוחמים הוא כביכול האדם שאותו נדרשים לחלץ, ואחד הוא הלוחם המחלץ אותו. השניים עסקו בתרגול ממנוף ההצלה של מסוק יסעור, כשהמסוק מרחף באוויר. במהלך האימונים, מסיבה לא ברורה, ניתק הכבל. שני הלוחמים, אסף רוזנברג וגיל צוריאנו, נפלו מגובה של כחמשה עשר מטרים. גיל איבד מיד את הכרתו, אסף עוד הספיק לדווח על כאבים בגבו לפני שאיבד את הכרתו. השניים טופלו מידית על ידי שני חובשים מן היחידה, והם ניסו לערוך בהם החייאה בטרם הגיעו צוותים רפואיים נוספים. גם הצוות הרפואי שהגיע ניסה לערוך בהם החייאה ולייצב את מצבם, אבל הניסיונות כשלו. גיל ואסף הוטסו לבית החולים סורוקה, שם נקבע מותם".

"המוות שלהם כל כך... כל כך..." בת שבע לא מצאה את המילים. היא זכרה שויקטוריה אמרה, 'היה לי אחיין' ולא 'יש לי אחיין', וניסתה להיזכר, נואשות, אם שם משפחתה של ויקטוריה הוא רוזנברג או צוריאנו. הגם שהאחיין יכול להיות בן אחותה שלה, ולאו דווקא בן אחיו של בעלה...

"כל כך חסר טעם". אמרה ויקטוריה, קולה תקיף משהו, והמשיכה, "מפקד חיל האוויר דאז, הרצל בודינגר, מינה ועדת חקירה שתחקור את נסיבות המאורע הטרגי. הוועדה קבעה שהאסון ארע בשל תקלה טכנית. אם כי, הוספו המלצות נוספות להנהגות חיל האוויר. לבד מן הוועדה הזו, הוספה ועדה נוספת, והיא מנתה שש סיבות שייתכן שבגללן אירע הכשל. הוועדה לא הצביעה על הסיבה העיקרית לאירוע, ועל כן החליטה פרקליטות חיל האוויר שאין להעמיד לדין את אלו שהיו מעורבים בפרשייה".

בת שבע האזינה באוזניים שוקקות.

"כשל טכני, בת שבע, הוא דבר שקורה, לא כן? בכל פעולה יש סיכון כלשהו. לחץ מצד ההורים השכולים שעתרו לבג"ץ הוביל להקמת ועדת חקירה נוספת, והיא קבעה שהפעלת המנוף כן הייתה לקויה, וכי ישנם כשלי בטיחות נוספים במערכת. על כן, קבעה הוועדה, יש להעמיד לדין את מפקד היחידה ואת המכונאי".

"מה היה במשפט?" עיניה של בת שבע היו קרועות מכאב. איפה ועדת החקירה שתקבע אם היא אשמה או לא? אם היא צריכה לשאת בנזק או לא? כשל טכני או רשלנות פושעת? ואם היא אשמה, מה יהיה הדין שימצו עמה? כל עונש חיצוני עדיף על ייסוריו הפנימיים של האדם.

"לא נערך משפט", אמרה ויקטוריה בקול יציב, "שנים נאבקו ההורים על מנת שמסקנות הוועדה תתבצענה, ורק אחרי חמש שנים מן האירוע הועמדו הקצינים לדין. טייס המסוק מונה, כעבור שמונה עשרה שנה, לתפקיד בכיר, וההורים עתרו לבג"ץ שוב, בטענה כי הוא לא ירד לסייע לבניהם הפצועים בזמן".

"ו...?"

"עתירתם נדחתה. הוא נתמנה לתפקיד, ונראה כי האירוע נשכח".

"והוא נשכח?"

"לא מהמשפחה שלי. גיסי וגיסתי אבלים עדיין. לא רק על האסון שארע להם, כי אם על הזלזול שחשו בבואם למצות את הדין עם האחראיים. שם היה הדבר הפוך: אף אחד לא לקח אחריות. בעיני כולם זה היה כשל טכני ותו לאו, ומי יכול לקחת אחריות על כשל טכני?"

"וזה אכן היה כשל טכני?"

"אינני יודעת. אני כן יודעת, שיש דרכים לנהוג אחרי אירוע בו מתחולל אסון נורא כזה, ובוודאי שאין טעם להשליך את האחריות הלאה. צריך לדמום מול הכאב, להרכין ראש בפני הנפגעים, ולא לזרוק הלאה את האשמה. יש הבדל, בת שבע, בין לקיחת אחריות לבין שקיעה בשלה. את מבינה?"

בת שבע לא הגיבה.

"את לא אחראית על האסון, בת שבע, ויש בך הכוח להתמודד מולו. אני אומרת לך שאינך אשמה, וגם אם אינך מקבלת את דבריי, את צריכה לדעת מה את עושה עם עצמך. את כבר לא ילדה. התפאורה לא נפלה בגללך, אבל יש בך הכוח לעשות את מה שצריך לעשות. רק מי שלא עושה דבר – לא טועה. בכל פעולה יש סיכון כלשהו, אבל את צריכה לדעת מה את עושה אם את טועה".

בת שבע החרישה.

דממה ארוכה שררה בחדר, בסיומה אמרה ויקטוריה בקול מדוד, כמעט בלתי נשמע, כשעיניה מושפלות, "ארבע שנים אחר כך, היה המסוק שבו התחולל האסון, מעורב בתאונה במדבר יהודה. המסוק התרסק, רוב הנוסעים נספו".

דממה.

ויקטוריה הרימה את עיניה ופגשה את אלו ההמומות של בת שבע. "איננו יודעים חשבונות שמים", אמרה, "אבל לפעמים את זוכה ומשהו נגלה לעינייך. הנוסעים בטח לא היו אשמים באסון הראשון של המסוק, אבל דמיהם נגעו בדמי החיילים הצעירים. את יודעת, בת שבע, הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם הזה, ודרכיו נעלמות מאתנו. מי היו נוסעי המסוק? איני יודעת. ריבון כל העולמים, המנהל את עולמו בחסד וברחמים, קצב להם את חייהם, והוא החותך חיים לכל חי. הם נספו בשל שנגזר עליהם כך משמים, אבל במסוק ההוא... במסוק ההוא מן הסתם אכן היו כשלים טכניים, שלו היו נחקרים היטב, אולי היו מתגלים והאסון השני שהתחולל בו היה נחסך. מי יודע? הקדוש ברוך הוא מגלגל חובות על ידי חייבים וזכויות על ידי זכאים, כך נאמר לנו, אבל דרכיו נעלות מחקר.

"זהו המצב, בת שבע. את מרגישה אשמה? ייתכן שיש בך מעט אשמה וייתכן שאין, לא על זה אני מתווכחת. את מתעקשת על אשמתך?! תחליטי מה את עושה עם זה! עוזרת לדבורי? מסייעת לה בשיקום? תורמת לה מזמנך ומכוחך? או מתמוטטת ונשברת, מתרסקת ואובדת לחלוטין? כאשר אדם חווה טראומה, מכל סוג שהוא, יש לו שתי אפשרויות: לצמוח או לנבול. לגדול או להתמוטט. את חזקה דייך, בת שבע, כדי לבחור באפשרות הראשונה".

פרק צ' - אחוזים

"מה קרה?" הינדה-לאה, המורה לאנגלית, ביקשה לשוחח עם גיטי אחרי השיעור. היא חילקה מבחנים, והתוצאה הייתה גרועה למדיי. גיטי עיינה בסימונים ובמחיקות בעט האדום של מורתה, והציצה בציון הסופי: שבעים ואחת. היא לא הייתה מאוכזבת. רגשותיה, בכל הנוגע למבחנים ולציונים, קהו. מצדה הייתה מחליקה את המבחן אל תוך הילקוט ושוכחת, אבל המורה קראה לה לפתע, והיא יצאה החוצה בנימוס רב.

"קרה?" היא לא הבינה בתחילה. בעבורה, כל 'קרה' פירושו משהו הקשור לדבורי, ולאחרונה המצב מתייצב והולך. עוד מעט ידברו על השיקום.

"כן, מה קרה?"

"בנוגע למה?"

"המבחן, גיטה. זה לא סוג הציונים שאת נוהגת לקבל".

אה, בזה העניין. גיטי לא החניקה את אנחתה. אם תתחלנה כל המורות לשאול שאלות ולהתעמק בנידון – זה לא יהיה נחמד מדיי. קשה יהיה לה לדחוק אותן ולתמרן אותן למקומות שהיא רוצה. היא יכולה להשתמש בנשק המסכנה, לבכות לילה ויום על מצבה הקשה של חברתה ולהיראות כאחת הנתונה בדיכאון. יש מעלות לדבר, ויש גם חסרונות. המעלות: שקט מבחינה לימודית. המורות תנחנה לה בכל הנוגע לציונים ולמבחנים, ותהיינה בהולות על נפשה הרגישה. החסרונות: ירחמו עליה, ידברו עליה וירצו לתת לה טיפול מקצועי.

היא יכולה לעשות משהו אחר: להראות עצמה כעסוקה מאוד עם דבורי. המעלות: ויתורים לימודיים, אם כי במידה פחותה. החסרונות: ידברו עם אמא שלה, שתמעיט קצת את הביקורים כי היא יורדת בלימודים וחבל.

היא הייתה מעדיפה לא להשתמש בשום כלי נשק. עדיף לה לעבור את התקופה הזאת עם ציונים גרועים, מאשר שיתחילו לרחם עליה ולהתערב בחייה.

"הייתי... עסוקה".

"זה המבחן השלישי שאת עסוקה בו?" שאלה המורה, לא בלי ציניות.

גיטי נבוכה, "מה?"

"הנה", המורה הקריאה את הציונים שלה, "במבחן הקודם קיבלת... שבעים ותשע. במבחן שלפניו... שמונים ושלוש. זה אולי לא רע למישהי אחרת בהקבצה ראשונה, אבל לא לך. אם אני זוכרת נכון, בשנה שעברה קיבלת בכל המבחנים מעל תשעים וחמש".

גיטי לא ענתה.

"אז לכן אני שואלת – למה?"

"למה... מה?"

"למה כל זה קורה?"

"המורה יודעת..." החלה גיטי.

"דבורי? כן. אני יודעת. אבל אפילו היא קיבלה ציון טוב יותר ממך".

"אני יודעת", אמרה גיטי ביבושת, "היא קיבלה שמונים ושניים אחוזים".

"אם היא קיבלה כך, כשלא נכחה בכיתה, כתבה את המבחן מבית חולים כשאין לי מושג מה הרגישה באותם רגעים – מה את יכולה לומר? זה מעבר לזלזול, גיטי, זאת אדישות".

"אמת". גיטי חשבה, שהיא יכולה לבטוח במורתה. היא יודעת מהו כאב.

"את אדישה ללימודים". שאלה-קבעה המורה.

גיטי הנהנה. ללימודים, ולעוד כמה דברים, אבל זה לא משנה כעת. נסיים את השיחה בשלום. אבל המורה לא הניחה לה, "את יודעת, גיטה, אני אאמן השנה אחת מהמערכות לתכנית של סוכות, ושמעתי שאת לא משתתפת".

גיטי נאנקה. המורה לאנגלית הכינה שיעורי בית טובים לפני שבאה לדבר אתה. זה לא מקרי, השיחה הזאת, כלל וכלל לא. מה יהיה? איך היא תסיים אתה?

"אז אני שואלת, למה?"

"אני מניחה שהמורה יכולה לנחש את התשובה".

"מה התשובה? עוד פעם דבורי? זה לכל הדעות לא קשור להצגה. דבורי מעולם לא אהבה להציג".

"נכון". גיטי לא התווכחה על הנתון הזה.

"אז מה הקשר?"

"אני בטוחה שהמורה יכולה להבין". גיטי הורידה את עיניה.

"אני מנסה", אמרה המורה, "אני מבינה משהו כזה: אם דבורי לא נמצאת כאן, גם אני לא אהיה. אם דבורי לא נמצאת בחלק אחר של התכנית, גם אני לא אהיה".

"משהו כזה".

"את חושבת שזה מה שדבורי רצתה?"

"לא זה מה שחשוב", אמרה גיטי, "היא יכולה לרצות דבר אחד, ואני דבר אחר. העובדה שאני מסורה לה וקרובה לה, לא הופכת את דעותינו לשוות".

"את עושה את זה בשבילה, לא?"

"גם בשבילי. אני פשוט לא יכולה".

"את צריכה להילחם, גיטה", המורה דיברה בקול רך, ואלמלא הייתה זו המורה הינדה-לאה, הרגישה והחביבה, הייתה גיטי מתרגזת, "תלמדי מהחברה שלך. שמונים ושניים אחוזים היא קיבלה, שמונים ושניים אחוזים ממאה, בשעה שאת קיבלת רק שבעים ואחת. ואת יודעת משהו? בעיניי, שמונים ושניים האחוזים של דבורי, הנם שמונים ושתיים אחוזים של בריאות הנפש. של מאבק. של רצון להגיע להישג למרות המגבלה. את צריכה ללמוד ממנה להילחם".

"כמה אחוזים", שאלה גיטי צוננות, "אני צריכה לקבל בהכנות לתכנית?"

"אף אחד לא יכריח אותך, גיטה, אבל אני יכולה לומר שאת גוזרת את עצמך, במאת האחוזים, מן התכנית".

"לו יהי". גיטי לא התרגשה.

"את האמת, גיטה? אני חייבת לומר לך. השיחה הזאת אינה מקרית. אני דיברתי עם המורה הופנר ועם המורה כץ, וחשבנו על זה יחד. את חייבת להשתתף במשהו. אם לא בהצגה, אז במשהו אחר. במשהו את חייבת להשתתף. כמו שאמרתי, לא נכריח אותך, זה בשבילך!"

גיטי לא הצליחה לכלוא את חיוכה. אז זהו? הן חשבו שבשיחה אחת הן תצלחנה לרדת לעומק תחושותיה, ועוד לגרום לה לשתף פעולה? באמת?

"מה?" שאלה המורה, תמהה לפשר החיוך.

"אני לא רוצה להשתתף", אמרה גיטי ברורות, "בלי דבורי אני לא עולה על הבמה. פעם אחת היא ראתה אותי, וזה נגמר רע".

"זאת לא הייתה הפעם הראשונה", אמרה המורה בתמימות כלשהי.

"נכון", אמרה גיטי, "ואני מקווה שזאת לא הייתה הפעם האחרונה. אבל עד שדבורי לא תהיה נוכחת בקהל, אני לא אציג. אני לא יכולה. כשאני אראה אותה בין קהל הצופים, אעלה על הבמה, אבל לא לפני כן. לא".

"למה?" התחננה המורה לפניה, וקולה כן, "זה חבל כל כך. חבל לי עלייך, גיטי, את היית טובה בזה. אני עוד זוכרת את ההצגה הקודמת, כיצד הצגת בה. את היית מציגה נהדרת, גיטה. מושלמת. תפקיד ראשי קיבלת בה. אני זוכרת את ההצגה הזאת, לעולם לא אשכח".

קולה של גיטי היה כבד, "גם אני לא".

פרק צ"א - התנתקות

התכנית, כך סברה גיטי, הייתה משעממת. וזה היה מוזר, כי בדרך כלל לא היו התוכניות בסמינר משעממות. היה מחזמר על עיירה יהודית בפולין, לפני המלחמה, נושא נדוש ומשמים, ואם כי גיטי די השתעממה בבית בחול המועד סוכות, עלה בה הדחף לקום ולחזור הביתה. לידה ישבה  רייזי, ומן הצד השני – יעל, והן נראו די נרגשות ונהנות, בייחוד משיר הפתיחה שקדם למחזמר.

אחר כך עלתה ההצגה, והתברר כי המחזמר היה זיכרון של הסבתא במשפחה, שעומדת לעקור מביתה בפעם השלישית. לראשונה נעקרה מביתה שבפולין ועלתה לארץ לפני המלחמה, אחר כך התגוררה תקופה בעיר באר שבע ולא אהבה את המקום, אחר כך עברה לאחד מיישובי גוש קטיף, ונעקרת כעת ממקומה בהתנתקות.

"אל נא, אל נא, אל תעקור נטוע", שרה לה המקהלה, וגיטי חשה שהיא רוצה לברוח מהמקום. לעקור נטוע. רק זה מה שהיה חסר לה. מיני, הזמרת של המחזור ובת כיתתה, באה ושרה בקולה הנעים, "אל תעקרו נטוע, אל תהפכו עץ לגדוע, עבר, הווה, עתיד קטוע, למה, איך ומדוע..."

השם ישמור. ידיה של גיטי התאגרפו בכוח. אל תעקרו נטוע, אל נא.

ההצגה הייתה כתובה היטב, והבנות הציגו לא רע. חברותיה היו נרגשות ומתפעלות מכל דבר, והמרכזת, שהדהדה בקול את שמה של בת שבע כמרכיבת התפאורה, זכתה למחיאות כפיים נלהבות. בת שבע, שישבה שם והחרישה, הרכינה את ראשה בענווה.

זאת לא הייתה ענווה, אבל גיטי לא ידעה זאת.

היא רק הרגישה שכל המקום הזה לא שייך אליה. לא קשור אליה. וכמו הסבתא במחזה, ששואלת בכאב מתי תזכה לשבת על אדמה יציבה, והמקהלה ששרה:

 "כי כשלא יישא גוי אל גוי חרב, היום הזה קרב, קרב, ועד שיבוא לא נדע מנוחה, לא תהיה יציבות ושמחה..." חשבה גיטי על עצמה.

מתי תדע יציבות ושמחה? היא מרגישה שהכיסא שעליו היא יושבת לא שייך אליה. היא מנותקת מכל זה.

"מקסים, לא?" יעל מחאה כפיים עד שידיה האדימו, "אני לא מאמינה, איך שרי מציגה! זה פשוט לא ייאמן! איך הכול דופק, כל הכבוד להני! וראית את התלבושות? מה את אומרת עליהן?"

"את תפרת?" ליעל היו ידיים טובות והיא הייתה מוכשרת בתפירה.

יעל הנהנה בגאווה, "אני! איך הן?"

"משהו", אמרה גיטי בחצי פה.

"הי, מה אתך?" יעל, חריפה ונבונה, קלטה את המצב כולו בשנייה, "את באבל או משהו?"

"לא באבל".

"רק..."

"כלום".

"באמת, גיטי, אם זה כלום – אני אמורה להניח שהתפרים עקומים, הגזירה זוועתית, הבדים מזעזעים והדגמים מחרידים".

"כך שמעת ממני?"

"לא, אבל 'המשהו' שלך השמיע את זה". היא הייתה חכמה דיה כדי לקלוט שלא מדובר בה, "זה בקשר לדבורי?"

"גם וגם".

"כלומר?"

"כלומר. ברור שאני עצובה שהיא אינה כאן, וברור גם שאני פחות מגלה עניין משום שהיא לא כאן, אבל זה לא רק זה".

"רק מה?"

"עזבי".

יעל עזבה, ולא מפני מה שאמרה גיטי, היות שנימת קולה דווקא אמרה ההפך, אלא מפני שהמקהלה החלה לשיר את שיר הסיום, ואחידות התנועות, בצוותא עם נעימות הצלילים ורקע התפאורה – קצרו מחיאות כפיים סוערות.

גיטי הביטה סביבה באי אימון. הבנות נהנות. הן באמת נהנות. באמת-באמת. הן לא מעמידות פנים. עיניהן בורקות, ידיהן מוחאות, שפתותיהן מחייכות באושר. היא ידעה, בחדות רבה, שכך היא נראתה בכל תכנית עד לפני חודשיים וחצי. כך בדיוק, ואולי לא כך בדיוק – היא הייתה למטה, בין המפיקות והמארגנות. מאמנת הצגה, משחקת באחד מן התפקידים הראשיים, דואגת שהכול ידפוק בדיוק נמרץ, ואחר כך נאנחת ומתיישבת על הכיסא בסיפוק, כעמ­ל הרואה את פירותיו גדלים לתהילה.

מחיאות הכפיים הללו, בעבר, היו מיועדות לה.

מה השתבש?

מה נשתנתה התכנית הזאת מכל התוכניות?

גיטי לא ידעה. בכבדות קמה ממקומה, והחלה ללכת לכיוון היציאה. ראשה כאב, והיא העדיפה לצאת מן האולם החנוק ולחזור הביתה. לא היה לה כל חשק להתחיל בדיונים על התכנית וטיבה. היא רצתה את הבית שלה. היא מעדיפה לשבת ולקרוא ספר לבדה בבית, מאשר להיות כאן, בין מאות בנות צוהלות ושמחות. אבלה בין כלות. משועממת בין מרותקות. עצובה בין מאושרות. מנותקת בין מחוברות.

יעל משכה את ידה, "לאן את הולכת? את חייבת לבוא להגיד למיני מילה על הסולו שלה! אל תגידי שהוא לא היה מדהים!"

גיטי הניחה ליעל לגרור אותה, בינה לבין  רייזי, כדי להחמיא להני על הארגון המופלא, להחמיא לשרי על המשחק שלה, להחמיא למיני על הסולו שלה... היא כל כך לא מתעניינת מפני שהיא אומללה וכולן מאושרות? מפני שמוחה נתון במחוזות אחרים, של סבל וכאב? לא, גיטי לא שמה לב שהיא מניעה ראשה בתקיפות, לא ולא. זה לא בגלל זה. היא אהבה מסיבות ותוכניות גם ברגעים הקשים ביותר של חייה, בימים בהם נערכה הפרידה – הזמנית ואחר כך הסופית – בין הוריה. זה נתן לה טעם, היא אהבה את זה. זה השכיח ממנה את מה שרצתה לשכוח ונתן לה אושר ועניין.

מה קרה עכשיו?

היא לא ידעה. עמדה מן הצד בשעה שכולן צהלו והחמיאו והתרגשו והתפעלו, ואחר כך בחרה ללכת הביתה לבדה. היא צריכה לחשוב.

"גיטי!" שמעה קול מאחוריה, "חכי!"

היא כבשה אנחה. רצתה ללכת לבד. אבל זאת הייתה יעל, והיא דווקא הבינה אותה. היא התייחסה אליה יפה גם כשהיא, גיטי, לא תמיד השיבה באותה מטבע. קיבלה את מצבי הרוח שלה בסבלנות.

"את נראית לא טוב", יעל הביטה בה בדאגה, "את רוצה לשתות משהו?"

"לא".

"ברור שלא", יעל עצרה מתחת לפנס הרחוב, החשכה כבר ירדה, ורוח קרירה וסתווית נשבה. היא הביטה בחברתה בעין בוחנת, "זה לא שאת לא מרגישה טוב פיזית. זה עניין נפשי".

"אוה, שלום לגברתי הפסיכולוגית", גיטי צחקה צחוק עייף.

"אני רצינית. את אכולה. את כואבת. רוצה לשתף? קצת?" ברכות אחזה יעל בידה של גיטי.

גיטי נרתעה מן המגע הקרוב, ויעל פרשה אותו נכונה, "אוה, לא במקום דבורי, אבל בטוח שלפעמים יש דברים שקשורים אליה, שאת לא יכולה לדבר עליהם אתה, נכון?"

"יש לי את אמא שלי", נזקף סנטרה של גיטי במרי.

עווית מהירה חלפה על פניה של יעל, אבל היא התעשתה במהירות, "לפעמים צריך חברה", אמרה חרש.

גיטי השפילה את מבטה. כשהרימה אותו, ראתה יעל בעיניה דמעות.

פרק צ"ב - אם את לא שם

"את מבינה, לא?" הן ישבו על הספסל בתחנה, ודיברו. ידה של יעל לחצה עדיין את ידה של גיטי, מקרינה לה ידידות וחום, "את נבונה דייך כדי להבין".

"או, הנה עברנו לשלב ה-תחמיאו לנערה כדי שהיא לא תרגיש מסכנה", גיטי חייכה בעל כורחה.

"תהיי רצינית, גיטי, את מוכרחה להבין את זה".

"את מה?"

"את באמת לא מבינה?" יעל נעצה בה מבט תמה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת".

"גיטי, את לא אתנו. את לא נמצאת בכיתה..."

גיטי החלה לומר, "אני נמצ..." יעל הרימה את ידה, קוטעת אותה באמצעה, "את לא נמצאת, גיטי. את נוכחת פיזית, את יושבת לידי, אבל הרוח שלך לא נמצאת. את יושבת בשיעורים וחולמת, את יושבת בהפסקות ושותקת. דבר אחד ממלא את הלב שלך ואת המוח: דבורי".

"ומה?" שאלה גיטי בכאב, "רצית שאשכח אותה?"

"לא. אבל תביני, נוכחותה של דבורי מפעמת עדיין בכיתה. היא לא נערה שתישכח בקלות, אבל... זאת אינה הדרך הרגילה להתיידד. אי אפשר להיות חברות של מישהי, שכבר לא נמצאת".

"היא תחזור", גיטי רעדה. המילים 'כבר לא נמצאת' העבירו בה צמרמורות עזה.

"אם ירצה השם. איני יודעת מה יהיה כשתחזור, עד שתחזור. גיטי, יריבויות חדשות צצו, ידידויות נשכחו ונעלמו. מבחינתה, ואולי גם מבחינתך, השתנה העולם. אבל, גיטי, רוב בנות הכיתה נותרו כשהיו. הן מצטערות על מה שקרה, אבל העולם שלהן לא חרב".

"שלי כן".

"גיטי, העולם שלך חרב, וזה כואב מאוד, אבל לבנות יש עולם אחר. ואם... אם את לא נמצאת, שוכחים אותך. אם את לא שם, את פשוט לא קיימת יותר. היית מובילה בחברה, אהבו אותך, היית נערצת, אבל כל זה חלף עבר ברגע שבו את כבר לא. בן אדם הוא יצור אנוכי. חברות התיידדו אתך כל עוד היית, באישיותך המקסימה. ברגע שאת אינך, כשאת נעדרת, אין להן עוד עניין בך. את מבינה? תהיה אחת או שתיים שתתיידדנה אתך מתוך רחמים, אבל לא יותר מזה!"

"מה זה קשור לתכנית?"

"בן אדם אוהב את הדבר לו הוא נותן. הענקה גורמת לו להיות קשור. ברגע שלא תרמת כלום לתכנית, באת כצופה מהצד והבטת בחברותייך בריחוק – לא יכולת ליהנות! אחרי הכול, זאת לא הפקה שלא הייתה כמוה בעולם, נכון? אנחנו נהנות מזה כי אנחנו יצרנו את זה, אבל ברגע שבאת כאורחת מבקרת, לא נהנית. את מבינה את זה, נכון?"

גיטי החרישה.

"גיטי... אפשר לשאול אותך משהו?"

גיטי התנערה משתיקתה, "ודאי".

"תראי... העצב שלך, הצער והכאב מובנים. אבל... אבל לי, גיטי, זה נראה יותר מזה. אני רואה אותך נובלת. אני רואה אותך מרוסקת. אני רואה את זה, ואני כואבת. חייב להיות עוד משהו, שבו אינך משתפת. עוד משהו, שאוכל אותך מבפנים. את אינך מספרת על זה לאיש".

"מאין לך?"

"כי אם היית מספרת, הייתי רואה שסיפרת. חומה אופפת את הפנים שלך, הן אטומות וסגורות. כך לא נראות פניה של מישהי ששיתפה אי מי בקשייה".

גיטי לא ענתה.

"אל תחשבי שזה מוריד מערכה של דבורי, אם תספרי לי", אמרה לה יעל, "יש... פשוט יש... יש דברים שקשורים בה, ולכן את לא יכולה לדבר עליהם אתה".

רגע ארוך עמדה דממה. דקה חלפה, אולי שתיים, עד שהחלה גיטי לדבר. "אני... חשבתי שיהיה טוב יותר אם לא תהיה לי אחיזה במעגל החברתי. חשבתי... הרי גם דבורי נקרעה משם, ולמה... למה שאני אשאר אם היא כבר לא נמצאת?"

"חשבת שאת צריכה להיות כמוה?"

"הרגשתי..."

"הרגשת שכך תועילי לה?"

"הרגשתי... לא, אני מרגישה", לאטה גיטי, "שככה אני מסורה יותר".

"ככה – איך? מנותקת מהחברה?"

"כן..."

יעל הרהרה. היא הסיטה פניה הצדה, וחשבה. יכולה הייתה לפסול את כל העניין בקלות רבה, והרי ברור שלדבורי לא תורם הדבר כלום, אבל משהו אחר הטריד את מנוחתה. "נניח", אמרה לאט, בוררת את מחשבותיה, "נניח שאת צודקת. לדעתי זאת טעות מוחלטת, ולדבורי לא היה אכפת אם היית ממשיכה את חיי החברה שלך כרגיל, אבל בואי נניח לזה. חיי החברה היו הדבר הכי חשוב לך, נכון?"

גיטי הנהנה ללא קול.

"ויתרת עליהם. בשבילה".

ניע ראש.

"זאת אומרת, שזה... שזה היה חשוב לך... עד שוויתרת על כל מה שאהבת בשביל זה".

הנהון שקט.

"למה... למה זה היה חשוב לך כל כך?"

"אני לא אשמה במה שקרה", לחשה גיטי, דמעותיה נוטפות על לחייה, "אין לי רגשות אשמה על מה שקרה לדבורי ספציפית, אבל... יעל, זה יישמע לך אווילי ולא הגיוני, אבל זאת המציאות. כל מי שכורך גורלו בגורלי, מסתכן באסון. שנתיים היינו ידידות, והכול היה בסדר. אבל לבסוף – לבסוף זה קרה".

יעל שתקה.

"אני חושבת שאת צריכה לדבר על זה עם מישהו, לא עמי או עם אמא שלך, עם מישהו מוסמך יותר".

"מה אני יכולה לומר למישהי, שלא אוכל לומר לאמא שלי?"

"אין בלבך קצת... כעס עליה?" שאלה יעל חרש.

"כעס???" גיטי התחלחלה.

"כן, קצת... אחרי הכול... היא זאת שיצרה את מצבך המשפחתי המיוחד, לא?"

"זאת הייתה גזירת שמים". גיטי דיברה בקול יציב.

"ברור, אבל לפסיכולוגית יהיה לך נעים לספר זאת, לפרט הכול, גם על זה שאת חושבת שעל אמא שלך נגזרה גזרה כזאת בגללך. זה מוזר, זה נשמע לא מציאותי, אבל אני יודעת איך זה, כשנכנסת לך מחשבה לראש, קשה עד בלתי אפשרי להוציא אותה. זאת נהיית מעין אובססיה... אני לא אשכנע אותך שזה לא נכון, את זה יכול רק רב לעשות, בסיועה של אשת מקצוע..."

"רב???" לא היה קץ להפתעות שתפתיע אותה הנערה הזו!

"כן, ברור לך שאין זו דרכנו, לחשב חשבונות שמים, גיטי. מחשבות כאלו אינן ממקור הקדושה. אבל מה שלא יהיה, לא אני אסביר לך את זה. זה גם לא העניין שלי. אני כן חושבת, גיטי, שאת צריכה להתייעץ. מישהו הכניס לך בראש את המחשבה הזאת, ומישהו אחר יוציא אותה".

"את חושבת שאני לא נורמלית?"

"את נורמלית בהחלט. לכל אחת היה ייעוץ מועיל, גיטי, אולי בעוד כמה שנים יכניסו את זה לתכנית הלימודים".

הן חייכו, וזה היה טוב. יעל קמה, "גיטי, אם לא הייתי מעריכה אותך, לא הייתי אומרת לך את זה. את נערה אמיצה וחזקה, שעברה כעת טרגדיה לא קלה. את צריכה את זה לעצמך, ואת צריכה את זה גם בעבור דבורי". היא הלכה והתרחקה, ועיניה של גיטי עקבו אחריה עד שנעלמה בעיקול הרחוב. רוח קרה נשבה, והיא הצטמררה שוב. לא שמה לב כמה השתנה מזג האוויר.

פרק צ"ג - ידיד נפש

"למה את לא יכולה להתקשר כשאת מאחרת?" אמא הייתה דאוגה, וכעס בצבץ מבעד לקרעי דאגתה, "את יודעת כמה אני דואגת לך? בייחוד כשהתכניות שלכן נגמרות בערב?"

"אני מצטערת, אמא, באמת", יעל דיברה בכנות גלויה. היא לא רצתה להרגיז את אמה, אף פעם לא רצתה, וכעת יותר מתמיד. היא רק... לא יודעת איך זה קורה לה שוב ושוב. קטעים מן היומן שלה, שמצאה פתאום על המיטה, צצו בדעתה. תמיד הן היו שונות, אמא והיא, אבל לא תמיד עמדה ביניהן מתיחות. מתי החלה חומה, חומה של ממש, להתגבה ביניהן? איך הגיעו שתיהן, אוהבות כל כך, למצב כזה? אמא אוהבת אותה, זה ברור. היא אוהבת את אמא שלה, גם זה ברור. איך הן מגיעות כל פעם למקום הזה?

"מצטערת? יעל, את צריכה להיות אחראית יותר".

"אני אשתדל, אמא". היא ניסתה להסביר, "חברה הייתה צריכה אותי, את מבינה? הסברתי לה דברים..."

"בסדר, יעל". אמרה אמה, והיא ראתה שאינה מבינה דבר.

השיחה ביניהן נדמה. זאת לא הייתה מריבה, זה היה מעין פיוס, אבל צלילים לא נעימים נותרו להדהד בחדר. מילותיה של גיטי עלו פתאום בדעתה. קנאה עזה עלתה בה, כשנזכרה כיצד אמרה היא עצמה לגיטי, "רוצה לשתף? קצת?" ברכות אמרה זאת, אוחזת בידה של גיטי.

גיטי נרתעה מידה, והיא הזדרזה להוסיף, "אוה, לא במקום דבורי, אבל בטוח שלפעמים יש דברים שקשורים אליה, שאת לא יכולה לדבר עליהם אתה, נכון?"

"יש לי את אמא שלי", נזקף סנטרה של גיטי במרי.

היא מקווה שגיטי לא הבחינה במה שעבר על פניה לשמע המשפט. היא אמרה חרש, "לפעמים צריך חברה"...

אחר כך, כשהחלה לשכנע את גיטי להתייעץ עם פסיכולוגית, אמרה גיטי בתמיהה אמתית: "מה אני יכולה לומר למישהי, שלא אוכל לומר לאמא שלי?"

איפה היא, ואיפה גיטי? למה היא נכשלה במקום שגיטי הצליחה? זה תלוי בה או בגיטי? באמא של גיטי או באמא שלה? בשתיהן?

מהחדר השני עלו צליליה של שולמית, המתאמנת על חליל הצד שלה. לבה התמלא בכאב. היא באמת רוצה לכבד הורים, לא פעם שותקת בוויכוח או לא מתחילה אותו בכלל, ותמיד נכשלת. כמה קל לשולמית. למה נמנע ממנה לכבד הורים כראוי?

* * *

ליל שבת.

אחרי הדלקת הנרות צעדה יעל אל בית המדרש של החסידות שלהם. זו הייתה חוויה מענגת אותה מעולם לא הפסידה. גם בבוקר יום השבת נהגה ללכת לבית המדרש, זה היה נוהג שסיגלה לעצמה לפני כמעט שנה ועמדה בו בכבוד. הרבה יותר נוח ונעים להישאר לישון בשבת עד מאוחר, הרבה יותר קדוש ומרומם לעבור את השעות הללו בתפילה.

בליל שבת, לא היה לה אפילו פיתוי לעשות משהו אחר. כל כך מרגש להתפלל בבית המדרש, לשמוע את החסידים מתפללים בקול אחיד, זמרתם עולה לפני הקדוש ברוך הוא לרצון...

בדרכה לבית המדרש, פגשה את איילי. שלא כדרכה, הלכה איילי לבדה. הן ברכו זו את זו ב"שבת שלום".

"את לא הולכת עם סבתא שלך?" שאלה אותה יעל.

"לא, היום הלכתי לאחי לפני שבת, הבאתי להם כמה ממאכלי השבת שאמא שלי שלחה, ונשארתי שם עד אחרי הדלקת נרות".

"יופי, יהיה לי ליווי".

הן שוחחו מעט, ומהר מאוד הגיעו אל בית המדרש. יעל חשה מבוכה קלה, להיכנס אל בית המדרש לצדה של אילי. היא כעסה על עצמה כשזיהתה את מקור המבוכה: גאווה עצמית. היא לא רוצה שאי מי תחשוד בה שתִזְמְנָה את הפגישה הזו כדי לזכות במקום טוב...

גם איילי חשה באי נעימות קלה, לא בגלל יעל, אלא בגלל המחשבות שהטרידו אותה לאחרונה. היא ראתה כל כך הרבה אנשים נלהבים ממנה בהרבה, כמהים לאידישקייט, בוערים באש של קדושה ושל רצון... האם היא נראית כך? האם חברותיה, שאינן נמנות על צאצאי האדמו"ר, משתוקקות פחות ממנה להעמיק ולגלות, להתקדש, להיטהר ולהתקרב אל השם ואל הרבי? היא הטילה בכך ספק, וחשה מבוכה גדולה עוד יותר, כשהתקרבה אל השורה הראשונה, וכולן פינו לה מעבר כדי שתוכל לשבת ליד סבתא שלה. חשה לא ראויה לכבוד הזה. היא הסתובבה לאחור וראתה שיעל כבר יושבת במקום מרוחק, שנראה כמקומה הקבוע. לרגע אחד הביטה איילי ביעל, וראתה אותה מתפללת בכל כך הרבה רגש וחום יהודי, והיא, הקרובה, היושבת ראשונה במלכות לצדה של הרבנית – תפילותיה אינן אלא חיקוי דהוי. יעל טובה ממנה. זהבה טובה ממנה. גיטי טובה ממנה. למה היא ולא הן יושבות ליד הרבנית, קרוב-קרוב להיכל בית השם?

"לכה דודי..." קולו של החזן נגע בלבה, סוחף אותה לבסוף לקבל שבת מלכתא באהבה ובחום, לצדו של דודה, ועיניה מלאו בדמעות של ערגה ואהבה. היא חשבה על האחד, בורא כל העולמות, אביה, מלכה, המתאחד עם עמו האחד ישראל ביום האחד זוהי השבת, ועובר לכיסאו האחד... מלאכים ושרפים מזדעזעים מהבל פיהם של בניו-אהוביו של השם, והנה פורשת הכלה כנפיה, ומתייחדת עם בעלה – עם ישראל...

איילי דמעה ללא שליטה, התרגשות התפילה סחפה אותה הרחק הרחק, אל מקום נעלה וקדוש. שאלותיה ותמיהותיה נותרו מאחוריה, שעה שנסקה היא לשמי רום, מתענגת על זיוו של ידיד נפש.

ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך.

מהו רצונך, חשבה יעל לעצמה, מביטה באיילי ובסידור לסירוגין, מהו רצונך? שאכבד את אמי, לא כן? ומדוע, מדוע זה קשה כל כך? מדוע זה נמנע ממני? משוך עבדך אל רצונך, ידיד נפש. משוך אמתך את רצונך. אתה ציווית על כיבוד הורים בעשרת הדברות. עזור לי, ידיד נפש, אב הרחמן, ומשוך עבדך אל רצונך. ארוץ כמו אייל, אשתחווה אל מול הדרך.

פרק צ"ד - רצונות

הן נפגשו גם בחזור, יעל ואיילי. הלכו כמה דקות בשקט, ורק אחרי כמה דקות דומיה, אמרה יעל: "את יודעת? קינאתי בך היום". ובגילוי לב הוסיפה, "ולמעשה, לא בפעם הראשונה".

איילי נעצה בה עיניים תמהות. "למה? כי הלכתי לשבת ליד סבתא שלי?"

"אוה, לא", יעל הסמיקה קלות, "מה פתאום? ראיתי אותך מתפללת..."

עכשיו הסמיקה איילי קשות. "כלומר?"

"עקבתי אחרייך", הודתה יעל בפשטות, "רציתי לראות אותך מתפללת. זו הייתה חוויה רוחנית. אני חושבת שאף פעם לא התפללתי כך".

"על מה את מדברת?" השתוממה איילי, "אני ראיתי את ההתלהבות שלך, את הקשר שלך, ופשוט ניסיתי את זה בעצמי!"

יעל החרישה, ואחר אמרה: "אם כן, אני מקנאה בך יותר עכשיו".

"למה?" הפליאה וההשתוממות הפכו לתדהמה של ממש.

"כי אני עבדתי על זה קשה, והרבה מאוד זמן", ענתה יעל, "ואילו את מקבלת הארות רוחניות ביתר קלות ממני".

איילי מחתה: "את מבינה בהארות שמימיות?"

"לא", השיבה יעל, "די לי בראייה שטחית".

"אני לא יודעת אם את יודעת על מה את מדברת, יעל, ואני חושבת שאני מרוחקת מאוד מהארות שמימיות". היה זה ליל שבת של גילויי הלב, כי איילי המשיכה, "ולאחרונה אני מתחבטת בזה הרבה: זה מגיע לי?"

"מה?"

"הייחוס, וכל מה שהוא כולל".

"הקדוש ברוך הוא כבר החליט על זה..."

"אני לא יודעת אם אני ראויה. אני... בעצם בטוחה שאני לא".

איילי השפילה את עיניה. יעל לא הביטה בה. היא הרהרה באיילי ובתפילתה. משוך עבדך אל רצונך, ידיד נפש. נראה, כי איילי לא זקוקה לתפילה זו כמוה. יש לה בעיה לכבד הורים? הרי הוריה הם אנשי עלייה שאין דומים להם! אביה ראש ישיבה, אמה מחנכת נערצת שאלפי בנות סוגדות לה, כורות אוזניהן למוצא פיה... כמה היא שונה מאיילי, הלוואי שיכולה הייתה להיות כמוה. הלוואי.

"למה את חושבת שאת לא?" שאלה לבסוף יעל, כשהבחינה שאיילי שותקת. אולי היא מחכה לאיזושהי תשובה על משהו.

"כי... כי... ככה..." איילי לא הוסיפה לדבר בעניין.

שיחתה עם זהבה עמדה מול עיניה, חיה וקיימת:

"את לא מבינה. אתן לא מבינות. כל זה לא מגיע לי. אני לא יודעת מה לחשוב. אני פשוט מבולבלת מדיי".

זהבה הביטה בה בתימהון, "על מה את מדברת?"

"כל המהומה הזאת, והריקוד הזה, וכל... כל מה שמסביב כאן... וכל מה שהיה בחופה... אני כל הזמן חשבתי שאני לא רוצה את זה, כי אני מרגישה חנוקה בצו המלכותי, אבל אני רואה שאני כן נהנית מהכבוד... אז מי אני? תאוות כבוד או רוצה שלווה?"

זהבה שתקה.

איילי המשיכה לדבר, "כשהייתי ילדה, נהניתי ממטחי הכבוד, אהבתי את זרי הפרחים, חגגתי בצלה של ההערצה. היום אני מבינה הרבה יותר מזה. אני מרגישה כאילו בוחנים אותי במיקרוסקופ, כל תנועה שלי חייבת לכבד את מוצאי, האצילות מחייבת, זהבה, את יודעת?"

"ברור. אבל זה לא אומר שהיא מכבידה".

"עליי היא מכבידה. אבל אני גם שמחה... זהבה, מה אני רוצה מעצמי? מי אני בכלל? מי אני באמת? קשה לי, אבל אני רוצה את זה. אני נהנית מהכבוד, ומצטערת שאני צריכה להיאבק כל הזמן... אני שמחה על הצו המלכותי הזה, או מתייסרת בגינו? מי אני, זהבה? מי אני באמת?"

זהבה לא הבינה. אין סיבה שיעל, שאינה חברה קרובה כזהבה, כן תבין.

* * *

בשבת בבוקר התעוררה יעל מוקדם, התלבשה, ועמדה לצאת מן הבית אל בית המדרש של החסידות שלהם. אתמול חוותה חוויה מענגת לצד אחת קשה. התפילה בבית המדרש תמיד גרמה לה עונג ותחושת התעלות, אבל אתמול... אתמול היא ראתה את איילי. ובעיניה ראתה שתפילתה של איילי נובעת ממעמקי הלב, ממקום שנדמה לה שלעולם לא תגיע אליו. ללא זיוף. היא הייתה אלרגית לזיופים, מצטמררת מהעמדות פנים מתחסדות. בתפילתה של איילי הייתה קדושה אמתית, אי אפשר היה להתעלם מזה. בשל ייחוסה, זוכה איילי להתעלוּת גדולה ממנה?

כך או כך, הרהרה יעל בתוגה, לאיילי אין את המניעות שיש לה בעבודת השם. לא קשה לה כל כך עם הדיבר החמישי. איך אפשר לא להעריץ הורים כמו הוריה? הם בוודאי לא מונעים ממנה כל רצון רוחני, כשם שקורה לה לעתים. היא באמת רוצה להתקדם, להתעלות, וכל הוויכוחים הללו רק מסיטים אותה מעבודת השם כמו שהיא רוצה שתהיה לה...

היא כבר עמדה לצאת מן הבית, ידה מונחת על ידית הדלת, כשאמה הופיעה מולה, "יעל?!"

"כן?"

"את הולכת?"

"כן".

"לאן?"

"לבית המדרש, כמו בכל שבת".

"אבל יעל, השבת חייקי כאן, עם הילדים, את לא חושבת שמצווה גדולה יותר לשמור עליהם כדי שהיא תוכל לישון?"

יעל נדרכה. לא אכפת לה לוותר על הרבה דברים, אבל על תפילה בבית המדרש? זה נותן לה טעם לכל השבוע! וזה לא שהיא אם לילדים שיש לה הזכות והחובה לשמור על ילדיה! בסך הכול חייקי רוצה לישון, היא מוכנה לשמור עליהם באמצע השבוע כדי שגיסתה תוכל לישון!

"אני רוצה ללכת", היא אמרה, "באמת, אמא, אני מוכנה לשמור עליהם אחרי הצהריים".

"אחרי הצהריים זה אחרי הצהריים. כל הלילה בכה רובי, אני שמעתי אותו. חייקי לא רצתה שאעזור לה ונשארה אתו ערה. עכשיו הוא ישן, אבל טובי וציפי ערות ומרקדות סביבה. אני חייבת ללכת להגיד מזל טוב באופרוף של מירוביץ', אני לא יכולה לקחת את הילדות – תאמיני לי שהייתי לוקחת אותן, אבל חייקי לא הביאה עגלה".

יעל חשה שממילה למילה הופכת עמדתה להיות זעופה יותר ויותר, "איפה שולמית?"

"היא באה אתי, לעזור שם לחתוך עוגות".

"וברכי?" חקרה יעל נוקשות, "למה שברכי לא תשמור עליהם?"

"ברכי שמרה על רובי מחמש לפנות בוקר ועד שמונה. עכשיו היא עייפה, ואני מסכימה אתה". בקולה של אמה נרמז - 'ואת לא קמת בחמש לפנות בוקר להושיט עזרה לגיסתך... רק ללכת לתפילה בשעה שנוח לך את רוצה'...

"באמת, יעל", הוסיפה, "מה מלמדים בסמינר שלכן אם לא לעזור? את לא חייבת בתפילה במניין, את חייבת בחסד!"

יעל חשבה, שזאת זכות ולא חובה, אבל לא אמרה לאמה דבר. פניה התקשחו, שפתיה התהדקו, עוד דקה אחת – וציפי פרצה מהחדר בצווחות, "אוהוהוהו!" שנייה אחריה התפרצה טובי, והבית הפך לצוהל והומה.

"שש..." היסתה אותן אמה, "עכשיו יעל תשמור עליכן, שאמא תוכל לישון, טוב?"

טוב. כמובן.

כל כך לא טוב.

פרק צ"ה - וזה שער השמים

אמא של יעל ואחותה שולמית יצאו מן הבית במהירות נחפזת. שתיהן הולכות על מנת לגמול חסד, לא כן? היא צריכה לשמוח שיש לה הזכות לגמול חסד גם היא.

ובשביל החסד הזה, היא נאלצת לוותר על הרצון שלה, הרצון האמתי שלה, להתפלל בבית המדרש. חייקי גיסתה ישנה. היא מגדלת ילדים יהודיים לתורה ולמצוות. גם היא עושה חסד. ברכי אחותה הגדולה עסקה גם היא בחסד כל הבוקר, ושמרה על התינוק הבוכה של גיסתן. על האחיין שלה. כולם סביבה עושים חסדים, ושמחים עם החסדים שהם עושים. רק היא, האנוכית, האגואיסטית, לא שמחה עם החסד שהיא עושה.

אמא כבר הלכה. סגירת הדלת העידה שאין היא שמחה על הדרך בה הגיבה בתה לשינוי תכניותיה. היא הייתה חייבת ללכת לאופרוף של מירוביץ', והיא הייתה לוקחת את הילדות אם חייקי הייתה מביאה עגלה. אבל אין עגלה, אז אי אפשר לקחת אותן. ואחותה גם היא לא יכולה לשמור על הילדים של חייקי, שכן היא חייבת לחתוך שם עוגות.

יעל נותרה על מקומה, קפואה ונרגזת. היא לא רוצה לוותר על התפילה שמעניקה לה טעם רוחני עמוק כל כך. למה אמא לא מבינה את זה? אבל לא אמרה דבר. לבשה חלוק שבתי תחת בגדי השבת החגיגיים, והלכה להכין לילדות שוקו ולחתוך להן עוגות, כדי שחייקי תוכל לישון.

אחרי שאכלו הניחה יעל כמה בובות, עגלות וכלי אוכל על הרצפה בסלון, "תשחקו יפה", אמרה להן, "אני רוצה להתפלל, טוב?" לפחות בבית. לא בבית המדרש, לא בתחושת התעלות רוחנית, לפחות בבית.

"טוב", הן ענו לה.

באמצע התפילה הפסיקה יעל שש-שבע פעמים כדי לטפל באחייניותיה המצווחות, הפצועות, הרבות, הצועקות, הנרגזות, הכעוסות. מה אפשר לדרוש מתינוקת בת שנה וחצי ומתינוקת בת שלוש?

היא טיפלה בהן בשפתיים חשוקות. אפילו התפילה שלה מחוררת כמו נפה. הרבה כוונות לא נשארו ממנה.

* * *

רק בעשר וחצי התעוררה חייקי, ברכה את יעל בכל הברכות שבעולם והאזינה לחוויותיהן של בנותיה. יעל הביטה בשעונה. עכשיו מתחילה קריאת התורה בבית המדרש. יעל לא יכולה הייתה שלא לחוש בטעם המר, הכואב, שעולה בפיה. היא כבר לא תספיק להגיע, אפילו לא לחלק קטן של התפילה. פתחה את החומש, והחלה לקרוא את הפרשה בעצמה. לפחות תדמה בלבה שהיא שומעת את "הבעל קורא" מקריא את הפרשה מספר התורה, עם טעמים...

"ויצא יעקב מבאר שבע..." עיניה רצות על הפסוקים, היא קוראת כמה פסוקים ואחר כך מוסיפה את דברי רש"י על הפסוקים שקראה. "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש..."חלום יעקב. אחד מן הפרקים שתמיד הכי ריגשו אותה. מאז הייתה ילדה דימתה בלבה את הסולם שבו עולים ויורדים מלאכי אלוקים... "כי בא השמש - ששקעה לו חמה שלא בעונתה, כדי שילין שם..." (רש"י) יעל מדמה בלבה את המחזה נורא ההוד של בחיר האבות, סולם מוצב ארצה, מלאכי אלוקים עולים ויורדים... מישהו יכול לדמות בלבו מחזה אלוקות כזה? עיניה רצות על פני הפסוקים, נשימתה עצורה בהתרגשות כנה: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו... והנה השם ניצב עליו ויאמר אני השם... הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה... ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת... וייקץ יעקב משנתו ויאמר... יש השם במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי..." (בראשית, ויצא כ"ח, י'-ט"ז) "ואנוכי לא ידעתי – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה" (רש"י)

יעל רפרפה על דברי מפרשים שאספה לעצמה, ועיניה רצות על דברי הגותם העמוקה של גדולי ישראל לדורותיהם. מנהג כזה יש להן, לכמה חברות קרובות, לאסוף מאמרי גדולים על פרשת השבוע. הן מצלמות את החומר, ומעבירות אותו ביניהן: הני, גיטי, דבורי, זהבה והיא עצמה. מעניין למה נפקד מקומה של איילי – דווקא מתאים היה לה להיות הראשונה למעשה כזה... ובכל אופן, היא אינה ביניהן. הדפים אינם מגיעים עדיה. אולי תציע לה את זה ביום ראשון. אבל זהבה, חברתה הטובה, לא חשבה על זה, אז אולי איילי פשוט לא מעוניינת? אבל למה שלא תהיה מעוניינת? מה רע בזה? הרי זוהי הנהגה חיובית ויפה! הפסיקי! ציוותה יעל על עצמה, קראי את דברי גדולי ישראל והתרכזי בהם. מספיק הייתה התפילה שלך גרועה ונטולת כוונות. היא מעמיקה לקרוא את המילים: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה... רצה יעקב לומר, שבכל מקום יש אלוקים, ובכל מאורע ישנה אלוקות, ואל לנו לישון, כי בכל ניסיון ומעשה מתעוררת האלוקות, ואם נישן – נְאַבְּדָה... גם מה שאנו חושבים, שמפריע לנו בעבודת השם, הוא-הוא הניסיון שלנו, וממנו עלינו להבין, כי מאלוקים הוא, אלוקות היא, המסלול אותו קבע לנו האלוקים, וזהו שער השמים... "

יעל קפאה על מקומה. בכל מקום יש אלוקות. בכל מקום יש מקום להתעלות. היא כאובה על שמונעים ממנה להתעלות? זהו המקום שממנו עליה להתעלות! אמא שלה אינה מבינה את רצונה להתעלות? זהו המקום שלה להתעלות! וכי לקדוש ברוך הוא הייתה מניעה לשתול אותה במקום אחר, בו יקל עליה לכבד הורים? לא יכול היה ליצור מצב, שאמה והיא תדמינה זו לזו, תסתדרנה בכל מצב ולא תגענה כלל למצבים טעונים, לוויכוחים ולאי הסכמות? בעיה הייתה לו ליצור תמימות דעים מושלמת ביניהן? לא, נערה איכותית ומעמיקה כמוך, שרוצה לעלות ולהתעלות בעבודת השם. אין זה כי כאן טמון מסלול ההתעלות שלך, שהוכן לך בידיו האוהבות של הקדוש ברוך הוא. אל תירדמי על משמרתך, אל תישני בבואך ללכת בדרך הזו, של כיבוד הורים מתוך הבנה כי זהו המעשה הנכון לעשותו, הנעלה ביותר, שיגביה אותך אל על. זה הנתיב אשר יוליך אותך אל השער לשמים.

כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים.

פרק צ"ו - נולד שם

אל אספת ההורים שנערכה בתחילת השנה צעדה גברת ציטרון, אמא של מרימי, הילדונת שהתקשתה בקריאה, בתחושת התרוממות הרוח. ידעה, שהרבה מהתקדמותה המטאורית של בתה היא חבה לשתי הבנות המסורות שליוו את מרימי בסבלנות ובמאור פנים, צעד אחר צעד, עד שכבשה את הפסגה. אמת, הפסגה עדיין רחוקה מאוד ובלתי ניתנת לכבישה על ידי בתה הצעירה, אבל הקריאה – הקריאה! – אותה אבן נגף בלתי עבירה, הפכה לפתע לחוויה מהנה. גברת ציטרון ידעה, שחוב נוסף היא חייבת לשיר, מדריכת הקריאה, שקידמה את בתה באופן מופלא, אבל בלי עזרת הבנות לא הייתה מרימי מחזיקה מעמד.

שתי הבנות. היא צמצמה עיניה בריכוז, ומשהו בתוכה התערער לרגע. זהבה, האישיות הנהדרת שפגשה, פרשה יחסית בראשית המאבק. היא לא התפלאה מדוע, ואם כי בתוך תוכה כאבה על כך, העריכה את הנערה שעזבה את הלימוד וההתנדבות ממנה כה נהנתה. מאחורי הקלעים שמעה גברת ציטרון על ההילה שאפפה את הבנות שנבחרו להתנדבות זאת, והיא רחשה כבוד לנערה האמיצה שהחליטה לעזוב את ההילה ואת הכבוד כי חששה לשהות במחיצת אישה לא חרדית. גברת ציטרון חשה צער עמוק על שעל בתה להיפגש עמה יום יום כדי להצליח לקרוא. לבתה אין ברירה, אין לה יכולת לעזוב הכול. מה לעשות?

דווקא נכדתו של האדמו"ר, נערה טובה וסבלנית, כן נשארה. זה אומר שזה בסדר, לא? הם גם התייעצו... וברכת הרבי מלווה את לימודיה של מרימי.

גברת ציטרון המתינה בקוצר רוח מחוץ לחדר המורה יחד עם אימהות נוספות. שמעה על חומר הלימודים הנלמד עתה בכיתה, וידעה במה המדובר. מרימי שלה סיפרה לה. מרימי שלה ידעה מהו החומר הנלמד! היא חשה אושר מציף את לבה בחום. הבת שלה ידעה לקרוא את החומר בלי להתבלבל! שמעה במעורפל את האימהות מתווכחות על לחץ הלימודים ועל ההערכה המוגזמת שרוחשות להם הבנות, והגם שהיה לה הרבה מה לומר, היא שתקה. לבה צר מהכיל את האושר, והיא הייתה מעורפלת ולא מרוכזת. כן, נכון, הילדות לומדות כפל וחילוק, מעיינות בטקסטים ארוכים של הבנת הנקרא ועונות בחטף על שאלות מורכבות, ואלו הבת שלה מדדה אי שם בתחילת החומר, אבל היא מתקדמת! היא קוראת! היא צועדת בדרכה שלה אל המטרה.

גברת ציטרון סגרה את הדלת מתוך תחושה של אושר, ונשקה למזוזה בתפילה על העתיד. הנה היא נכנסת. סוף סוף, לראשונה בחייה, תזכה לרוות קצת נחת מהבת היקרה שלה.

"גברת ציטרון?" מורה צעירה ולא מוכרת, מבט נמרץ בעיניה. "אמא של מרימי, כן?"

"כן". לבה עצר את פעימתו.

"טוב, יש לך בת תוססת מאוד ועליזה, היא מלאת חיות וטמפרמנטית. אני שמחה לראות שאתם מנתבים את המזג הסוער שלה לדרכים נכונות".

"ומה..." שרה ציטרון לא רצתה לשמוע חסרונות שנוסחו כשבחים, "מה עם הצד הלימודי?"

"הצד הלימודי?" המורה, הבוטחת כל כך בעצמה, נראתה מהוססת לרגע, "טוב, תראי, לבת שלך יש מקום להתקדמות. היא בקושי קוראת בחומש, ולא מבינה כל כך על מה מדובר, ו..."

לבה שקע בצביטת כאב חריפה. "היא קוראת היטב, לא כן?"

"כן", אמרה המורה בפשטות, "היא קוראת, אבל זה לא הגיל המתאים לזה! את זה היא הייתה צריכה לעשות כבר לפני שנתיים". המורה הבחינה בהבעת פניה של האם שמולה ומיהרה להוסיף: "אבל היא חברותית, ותוססת, ו... באמת מתוקה!"

גברת ציטרון צעדה לביתה, כשהיא מהורהרת. היא לא יכולה הייתה לומר, שלא אכפת היה לה על הנחיתה הרגשית. מרימי התקדמה כל כך! אבל המורה לא מכירה אותה לפני כן. אכפת היה לה, אולם היא עודדה את עצמה. 'אנו, בני משפחתה הקרובה של מרימי, יודעים', חשבה, 'ואין לנו צורך שעוד אנשים יידעו. הדבר היחיד שכן חשוב לי, זה שהמורה של מרימי תעודד אותה, את זה ביקשתי והיא הסכימה. הסברתי לה מה הייתה מרימי, והיא התנצלה. אמרה, שאינה אוהבת לקבל מידע על תלמידות לפני אסיפת ההורים הראשונה, כדי שתוכל להתבונן על כולן בעין טובה. עכשיו היא יודעת, עכשיו היא תעריך את הילדה שלך, אז מה בעצם הבעיה?'

את צלצול הטלפון שמעה, עוד לפני שהספיקה להסיר את תיקה מעל כתפה. היא הרימה את השפופרת, "שלום".

"שלום? שרה? מה אמרה המורה של מרימי?"

"אה, שלום איילי", היא חככה בדעתה. היא הרי זו שניווטה את התהליך, עקבה אחר ההתפתחות וליוותה אותה במסירות. היא אמורה להתאכזב מדברי המורה, ושרה תהתה כיצד תגיב.

"היא פשוט לא ידעה". אמרה לאיילי, "את מבינה? המורה לא הבינה את הקושי והעמל שהושקעו בקריאה של מרימי. מה יש להתפעל מילדה בת תשע שקוראת היטב?"

"היא לא מכירה את מרימי מן השנה שעברה?" התפלאה איילי, "הרי היא ילדה שנעזרה ב..."

"המורה ההיא חדשה שם", הסבירה האם בסבלנות, "ולא רצתה לקבל רשימת דיווח על הילדות כדי שלא תוטבענה עליהן סטיגמות. היא לא ידעה מה ההבדל בין מרימי של היום לבין זו של השנה שעברה".

איילי האזינה, הודתה לאם וניתקה את השיחה באכזבה מעורבת בכעס. המורה לא ידעה כמה התאמצה מרימי, כמה התקדמה, כמה השקיעה...

לפתע הכתה הבנה במוחה, ועיניה מלאו ברגש חם. הסיפור יועד אלייך, בת קדושים שכמותך. נערצת, מכובדת, חושבת על ייחוסך כעול. את חושבת שאת צריכה להעתיק כדי לשמור על המקום שלך שעל הפסגה – אבל מי הביא אותך לפסגה? כאן המאבק שלך, ולא במי שתיראי! כמה מדרגות צעדת, כמה מעידות נפלת, עד כמה השקעת, כמה דמעות הזלת? זהו עולם השקר, נערתי, בו מודדים אדם על פי הישגיו ולא על פי עמלו. אבל למעלה מן השמש – שם אדם לעמל יולד. שם מודדים את הכאב וצער, המאמץ והנפילות. שם מודדים נסיגות קטנות ועליות זעירות. נשאה עיניה לשמים, והירח חייך אליה. מבהיק, מלא. אבל אורו לקוח מן השמש. הכול משמים, מה ששלך הוא מה שעמלת עליו. ואם נולדת אל המוכן, קשה יהיה לך להילחם. זהבה מורגלת במלחמה, היא יודעת את המלאכה ומצליחה בה. אם את רוצה להצליח – עלייך לעמול! כן, להשיל את תדמית המושלמת, להיכשל במבחנים, כדי להיות מי שאת באמת. לא אחת החיה רק בצל גדולים, אלא זו הראויה לכתרה. קשה לך לקבל שתהיי נכדת האדמו"ר הנכשלת בלימודים? זוהי הנקודה שעלייך להילחם עליה! את חשה שאת כבולה ומתחסדת, לא ראויה למעמדך מצד אחד, ואין לך איך להתקדם מהצד השני – הנה לך התשובה. יש לך דרך ארוכה לעמול עליה, להיות מי שאת באמת, לא לבנות תדמית מזויפת, לעמול על זאת האמתית! אז לא תרגישי צבועה, היות שזאת תהיה את, את באמת, ודמותך תהיה זו אשר עמלת עליה.

אז זהו, נערה יקרה שלי. גם אם תישאי עינייך לגבהים ותראי גוזל רך בשנים שכבר הגיע רחוק, למקום שציפורים שבעות ימים לא הצליחו להגיע עדיו, אל תתפלאי. אל תתפעלי. צפי לראות לאן הוא יצמח, לאן הוא עצמו יתקדם. אל תסתכלי מאין בא, הסתכלי לאן ילך. כי אותו גוזל רך שבקע מהביצה ברגע זה – פשוט נולד שם.

פרק צ"ז - מקומות בתוך המעגל

גיטי הגיעה אל בית החולים, ובידה מעטפה. היא הזדרזה להיכנס לחדרה של דבורי, ושמעה משם דיבורים מהוסים. לרגע עצרה. זאת יכולה להיות אמה של דבורי, אחותה או כל קרובת משפחה אחרת. כמה פעמים פגשה גיטי קרובות משפחה שבאו לבקר. רובן לא הגיעו בשעות שבהן היא נמצאת, אבל זה תמיד יכול לקרות.

היא נכנסה, וראתה נערה צנומה, לבושה בחלוק, יושבת על כיסא גלגלים מול מיטתה של דבורי. עיניה של גיטי התמקדו דווקא בדבורי: היא נראתה מאושרת. עיניה ברקו, אודם פרח בלחייה, היא נראתה טוב יותר מאשר נראתה אי פעם מאז הפציעה.

היא כחכחה בגרונה, והשתיים שמו לב שנכנסה. עיני דבורי נצצו עדיין, והיא אמרה, "הכירי, גיטי, זאת נועה, משתקמת בפועל, פצועה בדימוס..."

השתיים צחקו, וצחוקן היה... קצת משותף מדיי. גיטי לא יכולה הייתה שלא לחוש במשהו העובר במורד גרונה, ולא, זאת לא הייתה שמחה שדבורי מרוצה.

"היי, גיטי", אמרה נועה, ולא קשה היה לראות שהיא לא ממש "משלנו". דתית – כן; חרדית – לא. שבט הביקורת של גיטי הפך נוקשה כשיש. אל לה לדבורי להתרועע עם בנות לא חרדיות. בייחוד לא כשהיא נהנית כל כך מחברתן ומתלהבת מהן... גיטי חשה ילדותית ואווילית, אולם מה לעשות שזה מה שחשה? מיותרת. כאילו מצאה דבורי חברה אחרת.

גיטי ידעה שהיא חושבת שטויות. ידידותה עם דבורי עמוקה מכדי שידידות עם נערה אחרת, עוצמתית ככל שתהיה, תפריע לה. ובכל זאת חשה בצביטה עמוקה וכואבת במעמקי לבבה. לנערה הזו יש משהו שאין לה, ואירוני ככל שזה יהיה, זה מה שדבורי מחכה לו... מהשפלת המבט אל גלגלי הכיסא, קלטה גיטי בקלות את רגלה החסרה של הנערה. גם היא, כדבורי, איבדה את רגלה. גם היא, כדבורי, במהלכו של שיקום ארוך. והיא, שלא כמו גיטי, קרובה לדבורי בכאב ובסבל. מי כמוה יודע כמה קושרים כאב וסבל אנשים אלו לאלו.

היא מצאה את עצמה מפחדת.

השיחה בין דבורי לנועה קלחה בנעימות רבה כל כך, טעונת מושגים זרים לגיטי לחלוטין, ורווית התבדחויות שגיטי לא ירדה לעומק משמעותן. היא חשה זרה. לא קשורה. כעומדת מחוץ למעגל החברה. לעג לרש, גם בכיתה היא מרגישה ככה. לא כאן ולא שם. אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, איני מושיטה את ידי לחברה שלי.

ועם מי ארקוד?...

 * * *

"מה זה היה, דבורי?" היא הייתה במצב רוח קרבי. תכננה להביא לדבורי את ההזמנה לבר המצווה של אחיה, עכשיו לא הייתה בטוחה שכך תעשה.

"מה זה היה – מה?" דבורי הייתה נינוחה עדיין, חיוך שמח על שפתיה.

"זה! זאת!"

"אה, נועה?"

"כן, אה, נועה!"

"מה הבעיה שלך אתה? שהיא לא חרדית?"

"קודם כל – כן. אחר כך..."

"תראי", דבורי הרצינה בבת אחת, "הידידות שלי אתה מובנת, לא כן? היא... כמוני. קטועת רגל, נערה שהושלכה באמצע חיים עליזים ומאושרים אל התמודדות לא פשוטה, אל משברים גבוהים, אל תחושות נוראות, אל אובדן וסבל... אני בררתי את זה, אמא שלי דיברה אתה ועם אמא שלי, נועצה בגדולים, ואני, ברשותה, שומרת אתה על קשר. אני משוחחת אתה על עניינים שהיא יכולה להבין, מקשיבה לעצות שרק נערה כמוה יכולה להעניק לי. גיטי, אלו דברים שאת לא יכולה להבין אותם, עם כל הבנתך ותחושותייך הדקות. את לא חווית את זה. בן אדם מחפש חבר שעבר מה שהוא עבר, כדי לחלוק חוויות, תחושות ואפילו פחדים..."

גיטי השפילה את מבטה. היא לא תספר לדבורי על מה ויתרה בשבילה. גם לה היו אפשרויות רבות להתקדם, להיות מי שהיא, והיא ויתרה על זה כדי להישאר נאמנה. מצחיקה שכמוה. היא שמרה אמונים לדבורי, וגילתה עצמה מחוץ למעגל החברתי, בזמן שדבורי חיפשה מישהי נוספת שתבין ללבה.

מי משתיהן צודקת?

רגע ארוך של היסוס עמד שם. עלבון, פגיעות ובגידה. גיטי רצתה לקום וללכת, להתגבר על העלבון ולחזור בפעם אחרת, אבל לפתע החליטה לעצור. לא, היא לא תלך. דבורי חברה נאמנה מספיק, טובה מספיק, מבינה מספיק, כדי לשטוח לפניה את הסוגיה הזו, על כל היבטיה.

"את יודעת", אמרה לה בשקט, "אני נהגתי אחרת".

"מה זאת אומרת?" דבורי נדרכה. הזדקפה ככל שיכולה הייתה במיטתה, והביטה בחברתה בתמיהה, "למה את מתכוונת?"

"אני... עזבתי את החברות, ואת הכיתה, ואת כל מה שאהבתי, כל אלו שהכירו אותי, כבר לא מכירות אותי יותר. אני... התנתקתי. הלכתי למקום אחר, כדי להתקרב אלייך כמה שיותר, להרגיש אותך כמה שיותר... דבורי... אני חשבתי שאם אני כאן, אתך, אני לא יכולה להיות יותר בשום מקום אחר..."

"טעית", דבורי דיברה בביטחון, אותו ביטחון שאפיין את ימיהן כחברות, "טעית, גיטי, וזאת טעות מוכרת. את חשבת, שאם תיטשי את כולם ותתמקדי בי, תראי לי נאמנות יתרה, וזה לא נכון. לא שזה לא נכון – זה לא הגיוני. אדם לא יכול לקרוע את עצמו מכל העולם ולשייך עצמו לאדם אחד בלבד. יש מקום לכולם. כל אחד נוגע במקום אחר בנשמת הידיד. עם ידידה אחת את משוחחת על עניינים שברוח, עם אחרת את יורדת לעומק הנפש, עם השלישית את מתבדחת, עם הרביעית לומדת למבחנים..."

"אתך עשיתי הכול..."

"נכון, וידידותנו אכן אמיצה, איתנה, אמא שלי מתפעלת ממנה כל יום. ממך, וגם מהידידות שלנו. זה לא תחום בגדרות של ברזל, ועם זו שאת מתבדחת את יכולה לשוחח על ענייני רוח, ובשעה שאת לומדת מבחנים את יכולה לנתח את אישיותך, אבל אני מתכוונת למכלול, כל ידיד מספק לך משהו אחר שהנשמה שלך צריכה. במידה שאלו ידידים כנים, יש לכל אחד מקום. המקום שלך גדול, גיטי, אבל הוא לא המקום היחיד שיש בלבי בשביל חברות".

גיטי החרישה. מילותיה של דבורי היו שקטות, ועם זאת עוצמתיות. דבורי שלחה את ידה, ואחזה בידה של גיטי, מביטה עמוק לתוך עיניה. החום והירוק פגשו אלו באלו, נחישות באהבה, מסירות בנאמנות.

"תראי, גיטי, מה עברנו ביחד. שבר נורא, הרס ואובדן, ובכל אופן יצאנו מזה חזקות ומחושלות. משבר מזעזע קטע את החברות שלנו, אבל את עמדת לימיני, לא עזבת אותי גם כשכמעט טבעתי בים הכאב והייסורים. עברנו קשיים רבים, והללו רק הידקו את חברותנו. היא נצרבה בקושי ובכאב, בדם ובחולי. גיטי, בכל יום, כשאני מודה לקדוש ברוך הוא שהוציא אותי מן ההריסות והעניק לי את חיי בחזרה, אני מודה לו שנתן לי חברה כמוך".

פרק צ"ח - אחת ממיליון

"זה באמת נשמע הזוי", אמרה גיטי, אבל לא נראתה כאחת הסובלת מאי נעימות כלשהי. ויקטוריה בחנה אותה בעיניה החכמות, שהכירו כבר עשרות נערות במצבים שונים. נערה זו נראתה לה חזקה, בנויה היטב, איכותית – ועם זאת, קצת מניפולטיבית. יודעת להזיז עניינים לפי איך שהיא רוצה שיזוזו...

"את לא נשמעת אחת הזויה".

"אני באמת לא".

"וגם את לא חושבת שאת הזויה".

כעת נראתה גיטי נעה קצת באי נוחות, "נכון".

"איך זה מסתדר?"

"אני חושבת את עצמי להגיונית", אמרה גיטי, "אבל אני מרגישה שאני צריכה להוכיח לאנשים שאני הגיונית, כאשר אני אומרת משהו כל כך לא הגיוני".

ויקטוריה שתקה והרהרה. גיטי נראתה לה כנה עם עצמה, ואם להתעלם מנגיעת האי-יושר הדקה שלה, בנוגע לתמרון אנשים, היא נראית לה טיפוס כן וישר. היא באמת חושבת כך, אם כי, ויקטוריה סברה, שלא זאת הסיבה שהביאה אותה לכאן.

"אמרי לי, גיטי, למה באת הנה?"

"התחלתי בזה", גיטי התפלאה, "אמרתי לך, שחברתי הטובה איבדה את רגל ימין שלי. זה זעזע אותי. זה הסיר את המכסה הדק שהנחתי מעל בור עמוק בנשמתי".

ויקטוריה זכרה שגיטי אמרה זאת בראשית הטיפול. היא זכרה היטב כיצד שמרה על פני פוקר. הנה עוד אחת מאותה כיתה! היא לא סיפרה דבר, כמובן, לא אותתה שהסיפור מוכר לה, לא רמזה שהיא כבר יודעת. לא רק בשל האתיקה המקצועית, האוסרת עליה לשתף אי מי בשמות אלו הבאים אליה לטיפול, זה היה יותר מזה: מטפל צריך לשמוע את דברי המטופל שלו.

ויקטוריה הבינה מה קורה. אסון של אחת מן החברות, טלטלה במרקם הכיתה, תזוזה חדה במארג החברתי – וכל המערכת נעה וזעה, מתנועעת ומתנודדת. בדומה לרעידת אדמה. די שסלע אחד יזוז ממקומו, וכל האדמה שמעליו תנוע ותזוע.

"וזהו הבור העמוק? ההרגשה שאת ממיטה אסון על יקירייך?"

"יכול להיות שאנשים יגידו שזו כפירה, שהשם מנהל את העולם וקובע מה יהיה עם כל אחת, אבל אני לא יודעת אם האנשים הללו יצדקו. יש מושג של מזל רע של בן אדם, לא?"

"ישראל מעל המזל".

"ובכל אופן, הרבה דברים נעשים כדי לסמל מזל טוב, ולהרחיק מזל רע", התעקשה גיטי, "אנחנו עושים הרבה דברים למזל טוב, זורקים על החתן גרעינים לסמל שפע, מוזגים יין לכוס מעבר לתכולתה כדי לרמוז להמשך הברכה שתשרה, ואפילו אוכלים ראש של דג ותפוח בדבש בראש השנה".

ויקטוריה האזינה למה שלא נשמע. לנערה היו תשובות מידיות וחותכות לכל מי שינסה לערער על מה שהיא חושבת לנכון. ויקטוריה תהתה, אם יש משהו נוסף, עמוק יותר, עליו גיטי מגינה. אולי היא אפילו לא יודעת על כך. יש דברים שהם בתת מודע של האדם, והם אלו המניעים אותו. יש לגיטי משהו נוסף, מעבר למחשבה שהיא ממיטה אסון על יקיריה. לפעמים אומר אדם משהו אחד, ומתכוון למשהו אחר. או מרגיש משהו אחר, והוא אפילו לא יודע. נטייתה של גיטי לקשר הכול אליה היא נטיית נערוּת מובהקת.

"גיטי", אמרה לה באיטיות, "הייתי רוצה שתחשבי על חמש דברים טובים שקרו לאנשים הקרובים אלייך".

גיטי מחתה, נימת עלבון בקולה, "אני ילדה קטנה?"

"לא אמרתי, ובכל אופן אני רוצה שתנסי".

"למה?"

"את מוכנה לעשות את זה?"

"אני חייבת?"

"לא".

"טוב". גיטי הרהרה, "אני מרגישה כמו בתכנית של הארגון שלנו", אמרה בצחוק של מבוכה, ובכל אופן התרכזה וחשבה. "בסדר", אמרה, "הדבר הטוב שיש לאח שלי, שיש לו ראש טוב והוא תלמיד חכם, והוא זכה בתואר חתן המשנה של החיידר שלו".

"אחד".

"שתיים?..." גיטי הרהרה, "אהובה, בת השכנים שהתיידדתי אתה בתור ילדה, הייתה בת יחידה המון שנים. לפני שנה וחצי נולדו להם תאומים".

"שלוש?"

"אהמ... אמא שלי תמיד חיפשה עבודה טובה ומאתגרת. לפני שלוש שנים היא קיבלה את העבודה שחלמה עליה כל החיים: מנהלת תיקי לקוחות במשרד פרסום גדול. היא הרבה יותר מאושרת מאז".

"ארבע".

"בת דודה שלי, שהייתה אתי בקשר חזק כשעברנו לבני ברק, התארסה עם הבן של ראש הישיבה של החסידות שלהם. הוא עילוי, תלמיד חכם ומפורסם במידותיו ובגאונותו. דודה שלי לא האמינה שתזכה בשידוך כזה".

"חמש?"

"אני חושבת... חמש... אולי... אולי העובדה שדבורי ניצלה מהריסות התפאורה. מצבה היה קשה, ולא היה חסר הרבה כדי ש... כדי ש..." היא השתתקה.

"לא רק אסונות את ממיטה על יקירייך, כי אם גם הצלחות, מזל טוב והצלת חיים", אמרה ויקטוריה, קולה חף מכל צליל של ציניות.

גיטי התבלבלה, "מה את רוצה להגיד בזה?"

"את מסכימה אתי, שהאנשים הקרובים לך זכו גם בדברים מיוחדים במינם? אולי תמצאי דברים טובים בהם זכו גם תהילה, בת השכנים העקרה..."

"היא זכתה לבעל תלמיד חכם, בן לאב עשיר המפרנס אותם בכבוד..." צחקה גיטי במבוכה.

"או רינה, חברת הילדות שלך, שאביה הפסיד את כל כספו... או משהו טוב שקרה לאבא שלך... גיטי, איך זה ייתכן? חיי הסובבים אותך מלאים צרות או שמחות?"

"גם וגם".

"איך את מסבירה את זה?" ויקטוריה חייכה כעת.

גיטי לא. "אני לא יודעת".

"אני אסביר לך. גיטי, החיים מלאים בדברים עצובים ובדברים משמחים. בצער ובגיל, באושר ובכאב. אני יכולה לספר לך על עצמי: אבי נפטר בילדותי והותיר את אמי אלמנה. גיסתי איבדה את בנה בתרגול אימונים בצבא. בעלי היה חולה במחלה קשה, בני הפסיד הרבה כסף... אבל אמי הייתה אישה חזקה שהחזיקה עצמה היטב וגם נישאה אחר כך בשנית. גיסתי זכתה לשתי בנות מקסימות כשלא חשבה שתזכה לכך. בעלי החלים ממחלתו ובני הרוויח משפחה נהדרת מעבר לים... העולם אינו שחור ולבן, טוב ורע, עצב ושמחה. לכל אחד צרות ושמחות, כל אדם מוקף בכל הדברים. אסופת הצרות שלך נראית מרשימה, אבל לרוב בני האדם אסופה דומה".

"את רוצה לומר לי שרק אני חושבת כך?" גיטי חשה עצמה אווילית, "למה? אם את כולם סובבים אסונות ושמחות, למה רק אני נסחפתי למחשבה הזאת?"

"קודם כול, לא רק את. הרבה אנשים לוקים במחשבות מסוג זה. הרבה אנשים, הגיוניים וחכמים, רואים עצמם כמיוחדים מאוד, ואולי הם אכן כאלו. הם רואים עצמם כַּאחד למיליון, כַּמישהו המיוחד שסביבו סובבים דברים רבים. כל אחד הוא אחד ממיליון, אולי אחד משמונה מיליארד, ואת זה איני מכחישה, אבל אי אפשר לחשוב שהעולם מתנהל סביבך".

"מה אחר כך?"

"גיטי, מגיל צעיר את רגילה לכך שהכול תלוי בך. ההורים שלך יישארו נשואים או ייפרדו – את נושאת באחריות לכך. זה לא נכון. לא את אחראית לזה. את חשבת שהאסונות כרוכים בך, כי הורגלת לחשוב שהעולם מסתובב סביב מה שתעשי, תגידי ותתמרני. הרבה אנרגיות מהחיים שלך השקעת בזה, והתרגלת לחשוב על עצמך בצורה כזו. הייתי אומרת שאת מגלומנית, חלילה, או נרקיסיסטית, סובלת משיגעון גדלות או מהתעסקות יתרה בעצמך וביכולותייך, אבל זה לא זה. את פשוט הורגלת מגיל צעיר לשאת באחריות לכול. גיטי, את נערה מיוחדת, ילדונת מקסימה, אבל את יכולה להרפות את עצמך. לא את נושאת באחריות לנישואי הורייך או גירושיהם, ולא את מחזיקה את האושר בכף ידך ומעניקה ממנו למשפחתך. את ילדה טובה, גיטי, תגידי את זה לילדה הקטנה והמפוחדת בתוכך, שחוששת כל כך מכל צעד שתעשה שמא תזיק, שמא תפרק. את ילדונת נהדרת, גיטי, את אחת ממיליון".

פרק צ"ט - לשוב בחזרה

גיטי נכנסה אל המונית שתיקח אותם לאולם, ועדיין לא ידעה דבר. בנימין היה נרגש מכדי שיוכל לדבר, וגיטי ידעה שהיא נוסעת למקום שאין לה מושג מה יקרה בו. אבא יבוא? לא יבוא? מה יקרה כשיבוא? מה יתרחש כשלא יבוא? איך יגיב בנימין כשיראה אותו? כמה יצטער כשלא יראה אותו? המחשבות דהרו במוחה של גיטי במהירות כזו, שהיא לא שמה לב שהמונית נעצרת, והם יורדים ממנה ונכנסים אל האולם.

אמה ניגשה ובחנה את השולחנות, בודקת שהכול בסדר, וקמט במצחה. גיטי שמה לבה לקמט הזה, ומשהו בלבה שקע. אמא חוששת שאבא יבוא, זה ברור. ואם היא חוששת, אות הוא שהוא לא יבוא, היות שנתבקש שלא לבוא.

גיטי כאבה את חסרונו של אביה. היא אוהבת את אמה, מכבדת אותה ומעריכה אותה באמת ובתמים, אבל היא לא חושבת שאמא יודעת מה אבא בשביל בנימין.

האורחות החלו למלא את האולם, מאחלות ומברכות, מדברות ומחייכות, וגיטי ואמה קיבלו את פני כולם. גיטי לא יכולה הייתה להימנע מן המחשבה מי מקבל את פני הגברים המגיעים. מי יושיב אותם? מי ידריך את בנימין מתי לפתוח בדרשה? מי יורה לחבריו הנערים היכן לשבת וכיצד להתנהג? זאת אחת הפעמים הראשונות שבהן הם מוזמנים לבר מצווה של חבר.

אף שהייתה עסוקה בקבלת האורחים, לא נמנעה גיטי מלהציץ אל עזרת הגברים. אבא לא היה שם. אבא לא הגיע.

"גיטי!" קולה של אמא קרע אותה מהרהוריה, והיא חשה באי שביעות הרצון שבקול. אמא מבינה את מי היא מחפשת...

"מה?"

"חברות שלך הגיעו".

גיטי מיהרה אל חברותיה שעמדו בצד, מבוישות. היו שם יעל,  רייזי, זהבה, בת שבע, הני ואיילי. היא שמחה אתן, הציעה להן כיבוד, וביקשה מהן לשבת. הן סרבו, ואחרי כמה דקות של איחולים נותרו רק יעל ו רייזי. היא הושיבה אותן ליד אחד השולחנות והמשיכה לסייע לאמה בקבלת האורחים.

כעבור זמן מה הרגישה גיטי שלבה מלא מדיי. הצצות חטופות הוכיחו שאבא לא הגיע, ולבה נשבר בקרבה.

היא יצאה אל האוויר הקר שבחוץ, לנשום מעט ולהרגיע את לבבה הסוער. לחייה להטו. החברות שבאו שימחו את לבה, ובכל אופן הוא דמע והתכווץ על האחת שאיננה. אורחים רבים באו וישבו בעזרת הגברים, ממלאים אותה בהמולה נעימה לאוזן. דברי תורה מלאי טעם נאמרו, אנשים באו והתכבדו, לחצו ידיים וערמו ספרים במקום המיועד לכך. דודיה מילאו את האולם בנוכחותם המודגשת, והיא שמחה על כך. לבה מלא היה באושר על אלו שבאו, ובכל אופן בכה וזעק על מי שאיננו.

כזה הוא הלב. רגשות יכולים למלא אותו בערבוביה. עצב יכול להתערב בשמחה, אושר נוגע בכאב. גיטי הרגישה זאת, ידעה זאת, ובכל אופן הרגישה צורך לצאת החוצה, להירגע מהמולת האורחים, ולהרהר באלו שאינם כאן עמה היום.

מונית עצרה בפתח האולם.

הנהג בלם, ודלת המונית נפתחה. בזווית העין עקבה גיטי אחר תנועת היד הפותחת, ונשמה נשימת כאב חד, מעורבת בחיוך: מרים, אמה של דבורי, התאמצה ובאה כדי לשמח אותה. יפה מצדה. באה למלא את מקום בתה הנפקד. גיטי הציצה בשעונה – ועדיין מוקדם יחסית! רבע לעשר! הם הזמינו לשמונה וחצי, לפני תשע אף אחד עוד לא הגיע, (ואין להאשים את הקהל... הם עצמם הגיעו ברבע לתשע...) והנה השעה רבע לעשר, והיא כבר נמצאת! כל הכבוד לה. היא נמלאה הערכה לאישה הצנומה הזאת, שלא התפרקה מהאסון, והוסיפה לתת לבתה כל אשר הזדקקה לו.

היא יצאה מן המונית, ופנתה אל תא המטען, פותחת אותו בתנועה שגרתית, ומוציאה ממנו, לאט לאט, חפץ לא שגרתי: כיסא גלגלים.

כאן נעתקה נשימתה של גיטי באי אימון. אין זאת אלא...

כעת גחנה מרים אל המונית, מושיטה ידה ומחלצת, לאט ובזהירות, את הנערה אשר עליה התפללה. דבורי!...

גיטי לא משה ממקומה. רגליה סומרו למקומן. מבית סמוך עלתה ובאה מנגינה איטית, מלודית, שקטה. הירח נגה מלמעלה, מפזר נוגה בהיר על פניה הזוהרות של דבורי.

כוכבים זהרו בשמים, רוח קרה נשבה, מפזרת את עלי השלכת. דבורי התיישבה בכיסא הגלגלים בכבדות, ולראשונה נגלה לפני גיטי האסון בהתגלמותו. מתחת לברך, התגלה חסרונה של הרגל. לבה של גיטי עצר מפעום, ועיניה עפעפו. דמעות התרגשות, מלוות בכאלו של כאב ואובדן, מילאו את עיניה. דבורי חייכה אליה חיוך זוהר, היא הרי הכירה את המחזה הקשה, ואם ניתן לקרוא למה שחשה בשם הסתגלות, הרי שהיא כבר התרגלה... בעבורה, הייתה זאת התקדמות מפליאה: זו הפעם הראשונה מאז שנפצעה, שיצאה מבית החולים.

גיטי טרם נעה. דבורי, שישבה ביציבות ככל שיכלה, חייכה אליה את חיוכה החמים והמוכר. מישהו מהבניין הסמוך הגביר את המוזיקה, והצלילים, דקים ונוגים, התפזרו באלפי בנות קול סביבן. גיטי פסעה צעד אחד לכיוון חברתה.

פנסים של כלי רכב מתקרב סנוורו אותה באחת, והיא שלחה יד להגן על עיניה. מישהו יצא מהרכב, טורק את דלתו בתנועה מוכרת.

גיטי שמעה את קול המנוע המוכר, שמעה את הטריקה שעליה חלמה בלילות, ונשאה את מבטה.

אבא עמד שם. לבוש היה בשטריימל ובקפוטה, זוהר בעיניו, חיוך על שפתיו. הוא הבחין בה, אבל טרם קרא בשמה.

היא עמדה בתווך. בין דבורי לאביה, בין אורחי האולם לאלו שכל כך רצתה שיבואו, בין אשר הווה, לבין אשר רצתה כל כך שיהיה. תמיד את נושאת עיניים לשמים, ומבקשת שיהיה טוב. לעתים את נענית, לעתים לא, ואין את יודעת חשבונות אלוקים. חלומות מתגשמים, לעתים, אבל בצורה אחרת ממה שאת מתכננת. כך או כך, כך או כך, מברכך אביך שבשמים ושומר עלייך, מאיר אלייך פניו, נושא אלייך פניו, ושם לך שלום.

וברגעים הקשים ביותר, נושא אותך אביך שבשמים על ידיו.

-ס ו ף-