מיומנה של טלפנית: רציתי רק לשאול שאלה, המשיח כבר הגיע?

שלום, הגעתי להידברות?".

"כן, מה אני יכולה לעזור לך?".

"רציתי לשאול רק שאלה. האם מה שכתוב 'הנה ימים באים והשלכתי רעב בארץ...', אלו ימים האלה, זה ההווה, זה קורה עכשיו?".

-"כן, ממש כך", עניתי והתרגשתי. יכולתי לשמוע בדמיוני את דפיקות הלב המואצות שלה, וגם לראות את עיניה הבורקות. גם אני חשה כך. האומנם?

"אה, מה את אומרת", התפעלה ההיא מעבר לקו.

"זה קורה ברגע זה ממש", הרגשתי כמו שופרו של משיח. האם אני זו שמבשרת על נבואה שמתקיימת פה בשנים האחרונות? הרי זו לא תופעה חדשה, ואני חשה אותה יום יום בצימאון ההולך והגדל, ובעיקר בשיחות הטלפון עם הציבור. איך לא התפעלתי עד היום.

כך יבוא גם הגואל. מתי ואיך נתבשר על הגאולה וביאת המשיח? זה יהיה פשוט כל כך כמו כעת?

אולי גם אז אשיב לשיחה נכנסת כשההיא תשאל. "רציתי רק לשאול שאלה, המשיח הגיע?".

"כן, זה קורה כאן ועכשיו".

"מה, באמת?", מסתבר שמעיניה הבורקות יפתחו מעיין של דמעות.

"ברור. הצפייה למשיח הסתיימה, וזכינו להיגאל". האומנם אהיה זו אני? ואולי לא אזכה...

ואולי, אם אהיה מהזוכים, אשמע דפיקה בדלת ביתי, סתם כך ביום רגיל לחלוטין, אבל רגוע ונינוח כמו שרק יכול להיות כשניגאל ומלכות ד' תיכון בעולם. כשאפתח את הדלת תעמוד שם אסתי ז"ל, בתי שנפטרה ממחלה בהיותה בת 20. היא לבטח תחייך את חיוכה החינני, ותעמוד נאה וזקופה. וכמו אז, היא תגיד "שלום, הגעתי", ותשפשף את ידיה אחת בשנייה, כמו שהייתה רגילה תמיד בשעת התלהבות.

ייקח לי זמן להבין שהגיע זמן תחיית המתים. אבל עד הרגע ההוא אשפשף את עיני כדי להתעורר. זה לא יכול להיות. אף אחד לא חזר משם. כשלא אצליח להתעורר, אעמוד מאובנת ומשותקת, אולי מפחד. זה יקח רק רגע עד שאקפוץ משמחה ואחבק אותה חזק.

"אסתי שלי, כמה חיכינו לך. זה אמיתי?".

"כן, פשוט התעוררתי כמו מחלום ובאתי. עדיין לא שכחתי את הדרך לכאן".

"מה, זה נכון שקמת בתחיית המתים?".

"כן, ברור. תמיד ידעתי שזה יקרה. חוץ מזה, גם את סיפרת לי לפני שנפטרתי".

"אבל איך...".

"לא חשוב כרגע, סבא וסבתא בדרך לכאן".

"אסתי, אני מבולבלת כל כך מכל הסיפור... בואי, תיכנסי ותתכבדי קודם. אולי תה או קפה?".

"לא, אמא". היא תיגש למדף הימני, ותעמוד על קצות אצבעות רגליה, תמשש ותתפלא.

"אסתי, מה את מחפשת? אני אתן לך". ודמעות של אלפיים שנה יסמאו את ראייתי.

אבא שלה יגיע מהסלון. הוא יעמוד מסומר ויביט במחזה השמימי שמתגשם לעיניו. הוא ישא ידיו ויברך בקול. "הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו".

"נו, את לא יודעת מה אסתי אוהבת יותר מכל? שוקולד לבן עם פיצפוצים".

"נכון", תשמח אסתי, "זה היה מונח פה לפני שהלכתי. את יודעת שאני אוהבת את זה".

התעוררתי מהחיזיון ומצאתי את השפופרת בידי. "הלו? הלו?".

הקו דמם. ההיא ירדה מהקו. רק אני נשארתי עם הנבואות שמתרקמות ומתגשמות בהילוך מהיר, כי משהו קורה פה. שום דבר לא דמיוני, כי בקרוב נזכה לבשר ולהתבשר בהתגשמות הגאולה.

אמן.