"ובחרתי בחיים" - כל הפרקים בפרסום אחרון

כעבור שבועיים

בשבוע שעבר רבתי עם לילך. לילך היא חברה טובה שלי מהכיתה. חברת אמת. 

רבנו על שטות! אני אפילו כבר לא זוכרת על מה … 

אני רק יודעת שזה ממש ברור שאני צודקת. והיא, היא לא מוכנה להודות בטעותה. 

אני מרגישה רע. מצד אחד, החברות שלנו חשובה לי מאוד ואני גם שונאת ריבים, ועוד כאלה שטותיים. אני שוקלת לעשות את הצעד הראשון ולהתנצל. 

מצד שני, מתסכל אותי לחשוב שאם אני אעשה את הצעד הראשון זה בעצם אומר שהחברות שלנו פחות חשובה לה מאשר לי, והייתי רוצה שהיא תוכיח לי אחרת. 

בכל פעם שקשה לי לאמוד את הפתרון הנכון לבעיה שלי, אני מנסה לחשוב מה ה' אומר לי לעשות. מה היהדות חושבת בעניין הזה של המידות. 

תמר, אחותי, אמרה לי פעם מדברי הרמב"ם שמידת האמצע זה הטוב.

עשיתי גוגל - מהי מידת האיזון?

"אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" (משנה, סנהדרין, פרק ד משנה ה), ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז)". 

כלומר במידת הענווה למשל, אין הכוונה תחשוב בכל רגע שהנך עפר ואפר ולא שווה דבר, אך כמובן אין זה אומר שתחשוב בכל רגע שהעולם נברא במיוחד בשבילך.

בעיניי אחד האתגרים המורכבים בחיים הוא למצוא את האיזון. יותר מידי זה לא טוב, פחות מידי זה לא טוב. איפה מידת האמצע הזאת עומדת בדיוק? מה האיזון המדויק? הלוואי והייתה לי תשובה. 

ממשיכה לקרוא.

רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה מוסיף כי רק האדם עצמו יכול לדעת מה נכון לו ברגע מסוים. 

תפקידו של האדם ללמוד כיצד לאזן את הכוחות השונים שבנפשו. 

כנראה שכדי למצוא את האיזון אנחנו כאן בעולם. קיבלנו כלים שיעזרו לנו לחפש, לעבור חיפוש עצמי עלינו, על הסובבים, ובכלל על החיים. 

הכלים הם התורה והרבנים שמדריכים אותנו איך עובדים על המידות.

אני פתאום מרגישה שיש לי תשובה עמוק בפנים. לעולם התורה לא הייתה אומרת לי שהאגו שלי יותר חשוב מהחברות עם לילך. אני אתנצל.
במקרה הזה, זה נכון להמעיט מערכי ורק למען השלום. במקרים אחרים יכול להיות שהיה צורך לנהוג אחרת. 

וואו. מה הייתי עושה בלי התורה? היא כל כך עוזרת לשמור על איזון בחיים. לכל הבעיות יש תשובות! תורת חיים משיבת נפש!

כעבור שבועיים

זוכרים שחיפשתי את המסר שאבא השאיר אחריו בשבילי? הצוואה?
השארית לתקווה לחיים?

אחרי כמה שנים של חיפוש, גיליתי שיש דברים שלא צריך לחפש כל כך רחוק, הם נמצאים ממש בהישג יד. 

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ" (דברים ל, יא-יד)

ערב טרם פטירת מור אבי, הוא נשא נאום באירוע בו היה. הנה חלק ממנו: 

"חברים שלי אומרים לי כל הזמן :
אני עייף היום, היו הרבה בעיות, לא נעים לי, קשה לי.
אמרתי אל תגיד ככה. תגיד מה שיש ברוך ה' שלא יהיה יותר גרוע..."

צפיתי בסרטון הזה מאה פעם אולי, אבל רק בפעם המאה, הבנתי: 

זה המסר שלו אליי.
הוא התחיל תיקון של הערכה של החיים ושמחה, ואני כאן כדי להמשיך את המשימה הזאת שלו וכדי להפיץ אותה. לא סתם הרגשתי משיכה אדירה לכל הנושא הזה של הערכה ובחירה בחיים של אור. 

כעבור חודש

אתמול היה לנו מפגש משפחתי אצל סבתא. בן דוד שלי, איתי, שלא כהרגלו, היה שם. הוא סיפר לי בגאווה שהוא עשה קעקוע חדש. הוא כנראה ציפה לאיזשהי מחמאה או מינימום חיוך ממני. לא הצלחתי לזייף את זה. לא שמחתי לראות את הקעקוע. אני יודעת שהלכתית זה לא מתקבל על הדעת, ופתאום ממש אכפת לי מה ההלכה חושבת. 

"לא מתאים לך", אמרתי. 

"וואי נהיית מה זה כבדה", הוא אמר לי, "מה נהיית אמא שלי? כולה קעקוע, מה יש לך?"

זה לא כיף לשמוע. "כבדה" נהייתי. אולי אתה, קל מדי? 

"אבל למה זה טוב? אם תתחרט על זה?", שאלתי.

"עכשיו זה מה שאני רוצה. מה אכפת לי מה יהיה בעתיד", הוא אמר. 

"הוא חי את הרגע", צחק יונתן, אחיו הקטן והדוס, "מה אתה אומר, איתי? איזה קעקוע אני אעשה? של ציפור אולי?"

הופתעתי. לאיתי זה באמת מתאים לעשות קעקוע, אבל יונתן? 

הוא כזה מלא באמונה… טוב, הוא עבר לבית ספר חילוני השנה ואח שלו עשה קעקוע. מה אני מצפה? 

זאת אני שפחדתי מלהיות שונה. היום אני כבר לא מפחדת מהשונות שלי. זאת הייחודיות שלי ואני גאה בה. אם אני כל הזמן אנסה להיות מישהו אחר, אני אשכח להיות נועה. 

אני כל כך רוצה לגרום להם להבין את זה גם. משתוקקת להרכיב להם משקפיים, שיראו את המציאות כמו שאני רואה אותה כבר תקופה. לחיים יש משמעות. אני רואה את זה בבירור. מה זה עוזר לחיות את הרגע? לעשות רק מה שטוב לי עכשיו?

אני כל כך מאושרת, וכל כך אכפת לי מהם. אני רוצה שיזכו לאושר האמיתי הזה גם. 

הייתי שם. חייתי את הרגע והרגשתי ריקנות ברגע שאחרי. הייתי שם, מיואשת מהחיים - "החיים במילא קשים, אז לפחות בואו נהנה מהרגע", חשבתי. 

הייתי שם. כמוהם. עם מיליוני מחסומים בפני כל תוכחה או ביקורת שאומרים לי. אחותי, אמא שלי… שום דבר לא הזיז לי. 

היום אני יודעת שהיהדות לא מונעת הנאות. היא מהממת, ומעניקה אפשרות לשמחה אמיתית. ההנאות שבה בתחום ה"מותר" הן הנאות שגם לטווח הרחוק לא פוגעות בנו ובנפש. היהדות שומרת עלינו, וכנראה שהתייאשנו מלשמור על עצמנו…. 

אני מנסה לתת ממה שאני מאמינה לעולם, ומרגישה שמשתיקים אותי, שמזלזלים בי. 

אני מרגישה שאכפת לי מכולם אבל לאף אחד כבר לא אכפת מעצמו. 

יש איזה שהוא מחסום שמונע מהם לראות את מה שאני מנסה להראות.. איך אעזור להם אם הם לא רוצים לעזור לעצמם?

כעבור חודשיים וחצי

אני מרגישה שבתקופה האחרונה בתיה מתרחקת ממני וזה נראה שהיא מתרחקת גם מהיהדות. 

זה נראה שהיא עוברת תקופה מורכבת, ואני צריכה להיות שם בשבילה כמו שהיא הייתה שם בשבילי. אני מתפללת עליה בלי סוף, עם דמעות ואהבה בעיניים. 

אתמול לקחתי אותה לשיחה. זה היה נראה שהיא נמצאת בה בכוח. היא בשום אופן לא רצתה את השיחה הזאת כמה שהיא טענה שכן. לא ידעתי כל כך מה להגיד, אבל ידעתי שאני צריכה לעזור לה. סיפרתי לה על כמה שהיא עזרה לי לראות שהיהדות מתוקה, וניסיתי להבין מה גורם לה להתרחק. היא אמרה לי כך: "אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל הסיפור שלך הוא שלך. הסיפור שלי הוא אחר. יש לי משבר עם ה' ואני צריכה להתמודד איתו לבד".

"אוקיי… ברגע שתרצי להתייעץ אני פה בשבילך. את הרי בעצמך אמרת לי שלא בריא לשמור בבטן", אמרתי.

היא שתקה.

"ובתיה…", המשכתי בדבריי, "לכל דבר יש פתרון".

"נועה… את עדיין ילדה תמימה… הגיע הזמן שתכירי בזה - החיים קשים. יש דברים שאין להם פתרון", היא אמרה.

הייתי בהלם. 

ממנה למדתי שאמנם החיים מלאים באתגרים, אבל אפשר וצריך להתמודד. 

"אבל...אבל את יודעת שיש דרך אל האושר", אמרתי כשאני מרגישה תחושה חונקת בגרון, "אז למה את צריכה להתרחק מהתורה בשביל לפתור עם ה' את הבעיה?" 

"עזבי נועה, אני רוצה לנסות להתלכלך בבוץ טיפה. אולי אחר כך אחזור. פשוט עזבי", היא אמרה. 

הרגשתי שעוד שניה אני אפרוץ בבכי, אבל עצרתי את עצמי. 

"למה? למה שתרצי להתלכלך ולפגוע בעצמך כל כך?", שאלתי בקושי במילים האחרונות שהצלחתי להוציא לפני הבכי. 

"כי כך אני מרגישה. די, נמאס", היא אמרה. ניכר היה עליה שהיא מחכה שהשיחה תסתיים. 

"נמאס לך… ממני?", שאלתי. אני הרי כבר מכירה את העובדה שאנשים לא מתים עליי. מפעם. 

"זה לא קשור אלייך. לא פגעת בי אף פעם. את בן אדם מדהים, נועה, ואת עדיין חשובה לי. אני גם אומרת לך עכשיו שלא משנה מה יעבור עליי, זה לא יגמור את החברות שלנו. אני מבטיחה לך. להתראות", היא אמרה ואז קמה והלכה. 

חזרתי מהשיחה הזאת ברגשות מעורבים.

אני שמחה על איך שהשיחה נגמרה. כנראה שהקשר שלנו כן חשוב לה, בניגוד למה שחשבתי קודם. היא הביטה לי לתוך העיניים ואמרה שהחברות שלנו חשובה לה. 

אבל לגבי זה שלא הצלחתי לעזור לה להתמודד עם מה שהיא עוברת, והיא לא הרגישה בנוח לשתף אותי ולהתייעץ איתי, אני מרגישה נורא.
"להתלכלך בבוץ", היא רוצה. אני יודעת על ניסיוני שלהתלכלך בבוץ זה ממש לא פתרון וגם לא דרך התמודדות. זה סתם פוגע. 

זאת לא פעם ראשונה שאני נתקלת במושג הזה. הרבה מהחברים שלי מתים להתחזק ולהתקרב אל האמת, אבל שקועים עמוק בבוץ. הם מרגישים שהם לא מסוגלים להתמודד עם היציאה מהבוץ, ואני - מצד אחד מרגישה שזאת שליחותי לסייע אבל מצד שני פשוט לא יודעת איך.

*********************

אבא שבשמיים

עזור לי להוציא אותם מהבוץ

עזור לי את השקר למחוץ

מה שווה מילה שלי מול שלהם 

כמו פירור מול כיכר של לחם

איך אנצח את האריות? 

איך אנצח את עצמי בלי לבכות? 

אני נמצאת במבוי סתום 

שוקעת במחשבות בלילה וביום

אמרת להשליך עליך את הדאגות

מה לעשות? לא שולטים ברגשות

הכאב חזק, הכאב על האחים

ששוקעים בבוץ החיים

בוטחת בך שתכוון אותי איך לנהוג 

תיתן לי את הזכות לחיות ולא לדאוג 

ביחד אני ואתה

לא ניתן להם ליפול למטה

תן לי את הזכות להמשיך ואותך לקדש

להפוך את הבוץ הדביק לאהבה כמו אש

ה' בבקשה קבל את תפילתי

רק לקדש את שמך מבקשת אני

*********************

כעבור חודש

אני לא מצליחה להפסיק לבכות. 

בתקופה האחרונה אני נלחמת באופן יום יומי על הקשר שלי עם בתיה. אני מרגישה שאני היחידה שמחזיקה אותו, ושלה אין כל כך חשק אליו. בעצם אין לה חשק לכלום. היא נהייתה קרה אליי. 

אני מבינה שזה לא בגללי למרות הקושי, וממשיכה לתחזק את החברות הזאת. היא באמת חשובה לי. 

אני משתדלת לבקר אותה ולשלוח אליה הודעות מתעניינות, כי באמת אכפת לי. 

היום בבית הספר, חיפשתי את בתיה בכיתה המקבילה והיא לא הייתה שם.
הלכתי לשירותים וגם שם היא לא הייתה. הפעם, היא גם לא הייתה בחצר. התקשרתי אליה והיא לא ענתה. פשוט נעלמה. 

במסדרון ראיתי את שרה, ילדה מהכיתה של בתיה ואני יודעת שהיא בקשר איתה. 

"שרה, איפה בתיה?", שאלתי אותה.
"בתיה לא הגיעה לבית ספר היום. האמת שהיא כבר שבוע לא הגיעה", היא אמרה.
"מה?? את יודעת למה?", שאלתי בכמעט זעקה. זה לא מתאים לבתיה להיעלם ככה.
"כן", היא ענתה והמשיכה ללכת.
מה היא חושבת לעצמה?
"שרה! למה בתיה נעלמה? תעני לי עכשיו!", כבר נכנסתי ללחץ בשלב הזה.
"זה לא עניינך", היא אמרה באדישות.
"מה זאת אומרת? אני החברה הכי טובה שלה..", אמרתי בהיסוס. אני כבר לא כל כך בטוחה בזה. "בכל מקרה, אני דואגת לה מאוד אז דברי".
"היא לא הייתה רוצה שתדעי. היא אמרה שאת חופרת לה על זה ונמאס לה שאת מרגישה שהבית שלה זה הבית שלך ושאת באה כשאת רוצה. נועה, שחררי. מה לא מובן ב ל ש ח ר ר ?"
"את ממציאה", אמרתי בביטחון, "לא יכול להיות שהיא אמרה את זה".
"את רוצה הוכחה?", שרה שאלה.
"כן".

האמת שלא. גם אם זאת האמת היא כואבת מדי ואני לא רוצה אותה. אבל אני צריכה אותה, את האמת הזאת. אין ברירה. בוחרת להתמודד עם האמת.

"אני יודעת שגזרת חצאית. היא סיפרה לי הכל עלייך. היא אמרה לי מה בדיוק היא חושבת עלייך.
כמה שאת ילדותית וחושבת שאת יכולה לנצח את העולם. כולה בת שבע עשרה, שחושבת שהיא יותר חכמה מכולם. רגע אחד עם התורה וכבר מרגישה שאת הנציגה שלה ושתעשי מהפך בעולם. חיה בסרט, קיצר.
אגב, היא מסרה לך שאין חברויות שהן לנצח".

רק בתיה ידעה על החלום שלי לזכות את הרבים ולעשות מהפך מטורף. רק היא ידעה עליי את כל הדברים האלה. שרה לא שיקרה. למרות שכבר תקופה ארוכה שבתיה מתרחקת ממני מאוד, אני מופתעת ממה ששמעתי הרגע.
להגיד לי "את מדהימה ואת עדיין חשובה לי" ולהבטיח ש"זה לא יגמור את החברות שלנו" ואז לגלות שמאחורי גבי היא אומרת שאני "חיה בסרט" וש"חברויות הן לא לנצח". הבטחות זה דבר שמקיימים!

אולי תמים מצידי להאמין בזה. אולי קצת ילדותי. אבל אם יש משהו שאני דבקה בו ממה שחונכתי, זה לעמוד מאחורי המילה שלי. הבטחות מקיימים. אם לאדם אין מילה, מה נשאר לו שהוא באמת שלו?

בפנים היא אמרה לי שאני ילדה בוגרת והיא לא פגשה ילדות בגילי שאפשר לנהל איתן שיח שכזה. היא אמרה לי שאני תמיד מוזמנת אליה ושהדלת שלה תמיד פתוחה בפניי. היא אמרה לי גם עוד הרבה שקרים נוספים שאין לי כוח לכתוב אותם. לאט לאט אני נזכרת ופשוט לא מפסיקה לבכות.

הכל היה שקר??

מה כבר עשיתי לך שהיחס הזה מגיע לי??

אמא שלי תמיד אומרת שאנשים זה עם שאי אפשר לסמוך עליו, שיש שחקנים, שאנשים יכולים להשתנות. אבל לא, אני לא מוכנה לקבל את זה!

הדמעות לא פוסקות. אני מרגישה פשוט נבגדת. סכין בגב. עזבו גב, לב.
בתיה היא אחותי!!!!!!!! תמיד אמרנו את זה.

ואחיות הן כן לנצח! 

כעבור שבוע

למרות מה שקרה, אחרי שלושה ימים בחרתי להמשיך להיות לצידה ובכלל לא להראות לה שנפגעתי. זה לא קל לי. 

אני פשוט לא מדברת על מה שהיה וגם היא לא. אבל העיניים שלנו כן מדברות על זה. שתינו יודעות שאי אפשר להמשיך ככה יותר. בחיי שאני לא יודעת מה לעשות.
אני יודעת איך היא מרגישה. אני יודעת איך זה מרגיש שה' נגדך - כאילו כל העולם נגדך כי הוא העולם והעולם זה הוא. אי אפשר לברוח ממנו.
אני מאוד רוצה לעזור לה לעבור את התקופה הזאת.
היא רוצה לשקוע בבוץ ואני רוצה למשוך אותה משם.
אבל מה שווה כבר המילה שלי בשבילה?
למה חשבתי שאני מסוגלת לעשות מהפך בתפיסות של אנשים? איך בדיוק? איך אפשר להיכנס למוח של אנשים ולגרום להם להבין שהם טועים? איך גורמים להם להבין שיש דרך אל האושר? 

אני מרגישה שכל רגע שאני מנסה להילחם עליה אני פוגעת בנפש שלי וביהדות שלי, אני לא רוצה לאבד את זה כי כבר הרבה זמן שאני מאושרת.. אני לא רוצה ללכת אחריה לאותם חיי הבל, די.
התייעצתי עם המורה שלי. היא אומרת שלפעמים צריך לפרוק את העול של אחרים מגבי ולחשוב על עצמי ועל הרגשות שלי. אני גם בן אדם, בנוסף להכל. או לפני הכל. תלוי בעיני המתבונן.
מורתי אומרת שעשיתי את כל המאמץ שהייתי צריכה ויכולה לעשות ושצריך לדעת לשחרר. עוד מישהו בעולם רוצה להגיד לי לשחרר..?
קל להגיד לשחרר. אבל קשה לי. באמת שקשה לי…. קשה לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום כדי לעזור. ואולי דווקא הספייס שלי ממנה יהיה דווקא הדבר שיעזור לה?
אוף, אני לא מאמינה שדווקא מכולם, היא עשתה לי דבר כזה!
אני לא חושבת שהיה אדם עלי אדמות שפתחתי בפניו את הלב כמו שפתחתי בפניה. חברה לחיים, אחות, קראתי לה. היא קראה לי כך גם, בהתחלה.
כמה כואב לגלות שהיא מהנהנת ומבטיחה פעם אחר פעם שהדברים שאני אומרת ברגעים של גילוי לב, יישארו ביננו, והם לא נשארו באמת ביננו. 

כמה כואב לגלות שהיו פעמים שהיא אמרה לי דברים טובים, אבל מאחורי הגב היא טוענת אחרת.
כבר שבוע שהוזלתי כמות דמעות מטורפת. לא חושבת שבכיתי ככה מאז שאבא שלי נפטר. כן, עד כדי כך. 

בכל פעם שאני נזכרת ברגעים שלנו אני מרגישה שהלב שלי כאוב, שתקעו בו משהו חד. וואו, כמה שאני מאוכזבת.

זה כמו להיות על הר גבוה ואז מישהו דוחף אותך ממנו.
זה כמו לחלום חלום טוב ויפה, להתעורר ולגלות שזאת הייתה אשליה. 

עד שהצלחתי לסמוך על אנשים מחדש, אחרי כל התקופה שהיו לי בעיות של ביטחון עצמי ובעיות חברתיות. עד שהצלחתי… האמון נשבר לחתיכות. אין לי מילים לתאר כמה זה כואב. 

כעבור חודש

אם תרצו שאתאר לכם את החודש האחרון, יש לי מילה אחת - ספקות.
ספקות לגבי עצמי, לגבי הטוב שבי, לגבי היהדות, לגבי בתיה, לגבי אמון.
כשהייתי קטנה אני זוכרת שכתבתי שאנשים זה עם זוועה. אולי צדקתי. האמון שלי הוא במילא לא אמון רגיל ועכשיו הוא נשבר לחתיכות. לכי תבני אותו מחדש. 

כל רגע שאני נזכרת בבתיה, הלב שלי מתכווץ ונהר של דמעות מתחיל לזרום. סתם כך. סתם באמצע היום. סתם באמצע שיעור. לפעמים אני כועסת על עצמי שהתחייבתי לבחור בחיים, לנגב את הדמעות, להשתיק את הלב ולהמשיך בשגרה. ללמוד לעוד מבחן, לדבר עם עוד חברה כאילו לא קרה כלום. התחייבתי לצמוח מהמשבר ולא להיכנע לו. למה בכל פעם זה הופך ליותר קשה מהפעם הקודמת?

******************************

החושך הוחלף באור

הרגשתי כבר גיבור

חשבתי שהבנתי הכל

למרות זאת המשכתי ליפול 

כל פרק מביא איתו אתגר חדש לפצח

ואני, כמו מכור, מנסה לנצח

למה הכל צריך להיות כל כך מסובך?
למה קשה פתאום לומר עליך שבח?  

למה אין לי את היכולת לשחרר? 

מה יגרום לי הפעם להתעורר? 

איפה הימים שהוצאת אותי מהבוץ?
שהיית היחיד שידע אל ליבי איך לפרוץ?

אבא יקר שלי, מבקש אני
אל המסלול הנכון תכוון אותי 

*****************************

ידעתי שמתי שהוא יגיע האתגר הבא בחיים, אבל הרגשתי מוכנה להתמודד עם מה שה', האבא היחיד שלי והאהוב שלי, יביא עליי. במיוחד לאור העובדה שיש לי את בתיה לצידי, מורת הדרך שלי ואחותי.
אבל כמה שהייתי מוכנה לבואו של האתגר, שום דבר בעולם לא היה יכול לגרום לי להאמין מה יהיה מקור האתגר. זה משהו שלא ציפיתי לו כלל וכלל. חשבתי שאני אתמודד מול האתגר איתה. לא חשבתי שהיא תהפוך את המצב לאתגר. אני באמת מאמינה שהחיים לא כאלה מסובכים. אלו אנחנו שנוטים לעשות אותם כאלה.

אותה אחת שאהבתי, שסמכתי עליה, דווקא היא מכולם, תפוצץ הכל?? בהתחלה ניסיתי לעזור, לתקן, אבל דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
מבחינתי זה עולם שחרב. האכזבה יושבת עמוק בלב, כמו חץ בלב. 

איך אוכל לחייך? לחיות כאילו לא קרה כלום? שוב, לאחות את השברים ושוב, לבנות אמון בבני אדם לגמרי מהתחלה? אין לי כוח למלחמות האלה! פשוט אין בי כוח יותר...
הרי עד לפני תקופה לא ארוכה, עדיין הייתי אותה ילדה חסרת הביטחון שנפגעת בכיתה ובבית. הילדה שעושה ל"חברה" שיעורי בית רק כדי שיהיה לי עם מי להיות. הילדה שאין לה על מי לסמוך… הילדה חסרת הביטחון שתהיה עם החברות שהגורל ייעד לה רק כדי לא להיות לבד, בלי שיקולים מושכלים ונכונים. ועכשיו, כשמצאתי חברה לחיים, אחות של ממש, והרגשתי איך אני מסוגלת לאט לאט להיות מי שאני, לפתח עמוד שדרה, להתייעץ איתה על הכל, ולבנות אמון, בה ובבני אדם באופן כללי.. אחרי כל זה! היא ריסקה לי את הלב ואת אותו אמון שבניתי בשתי ידיי, בעזרתו של ה', היא פשוט ריסקה לחתיכות. אולי אי אפשר לסמוך על אנשים? אוף, אבל לא הייתי רוצה להרגיש שאני צריכה לשקול מילים עם חברים כשאני מדברת איתם, לא הייתי רוצה להרגיש פחד שהם יעשו לי בדיוק את אותו הדבר.
אפשר לומר שהתחילה לי רגרסיה. ההגדרה הפסיכולוגית לרגרסיה הינה מנגנון הגנה בנפש האדם בו האדם חוזר להתנהגויות המאפיינות שלב מוקדם יותר בהתפתחותו, בו הוא היה חש נוחות וביטחון רגשי. 

ידע כללי. 

בת של ההורים שלי, בכל זאת.
בעבר, הייתה לי חומה מפני בני אדם וזה היה לי נוח להימנע מאינטראקציה עם אנשים רק כדי לא להתאכזב ולהיפגע, וכעת נפשי מרגישה לנכון לחזור לחומה ההיא. קיר הזכוכית, זוכרים?
ובאמת, התקשיתי היום שוב לומר תשובה פשוטה בשיעור מתמטיקה בבית הספר והופתעתי מזה. 

קשה לי לחשוף את ליבי בפני חברותיי שכלל לא אשמות במאורעות האחרונים, וכל זה לא מתוך יוזמה מודעת. אני לא שולטת בזה בכלל. ממש דומה לפעם. זאת תגובה רגשית אוטומטית מבחינת הנפש.
אין דבר בתהליך של שינוי שמייאש יותר מרגרסיה. כשאת בשינוי, את רוצה לראות התקדמות והדבר הכי קשה זה לראות רוורס. אני מתחילה לחשוב שאין לי שום סיכוי כנראה להשתנות ולהחזיק בזה מעמד כי אם נפלתי פעם אחת, זה יקרה גם בפעם הבאה שאנסה. זה הרי כמו לבנות מגדל גבוה מקלפים ולראות אותו מתמוטט לך מול העיניים. מה הסיכוי שאבנה שוב? למה שאאמין שהוא לא ייפול בפעם הבאה? 

עוד תחום שבו אני חווה משבר לא פשוט הוא התחום האמוני. איך אוכל להאמין בדרך התורה והשמחה? הרי כשרציתי לחיות ככה והאמנתי שיש משהו טוב, אבל באמת טוב, לא חשבתי שזה כל כך אפשרי לשמור את התורה והמצוות ולאהוב את ה' מאוד, ולהרגיש אותו ואת אהבתו, גם בתוך ההסתתרות שלו, כאן, ב"עולם האכזר". ואז פגשתי אותה, וראיתי שאפשר. אפשר לאהוב.
אני כותבת את המילים הללו עם דמעות בעיניים, כי זה כל כך טרי וכל כך אמיתי.
היא לא הצליחה לעמוד בזה. אז כנראה שאי אפשר?
בטוח תחשבו שאני מגזימה בתגובה שלי, אבל בחייאת, תדמיינו את המודל שלכם, את האדם שבו אתם רואים את מי שהייתם רוצים להיות, מידרדר כל כך.. הייתם בוודאי כואבים את כאב מצבו.. וגם, מרגישים ריקנות, שאין לכם על מי להיתלות, מה לחלום יותר. כי אולי זה פשוט לא אפשרי להחזיק מעמד להיות טוב כל כך כמוהו לכל כך הרבה זמן. אפילו הוא, לא עמד בזה.
אז אני? 

"כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם… ומן ה' יסור ליבו"
(ירמיהו יז,ה)

-אמת ויציב. 

כעבור שלושה חודשים

אני מרגישה בתקופה האחרונה שאני צריכה להילחם בעצמי כדי לבחור בחיים בכל פעם מחדש. הסכם זה הסכם. קמה ונופלת, ובוכה ואז שוב קמה ואז שוב נופלת ומתפרקת לחתיכות.. 

סתם ביום בהיר אחד פשוט מתחילה לבכות כמו תינוקת שבוכה וקוראת לאביה, ולא מצליחה להפסיק.. כל כך כואב לי. כל כך. 

בשבוע שעבר למשל, יצאתי באמצע שיעור אזרחות, בהרגשה שאני עומדת להתפוצץ אם לא אבכה עכשיו. ישבתי בחצר בית הספר ובכיתי. בכיתי ברמה שהיה לי קשה לנשום. 

ליטל עברה שם. חברה טובה שלי מזמנים עברו.

"נועה? מה קרה??", היא שאלה בבהלה. 

כן, זה כנראה באמת לא נראה בכי רגיל. זה בכי שמגיע מהמעיינות הכי פנימיים שלי, מהמקום הכי כואב שיש בי. 

לא ממש הצלחתי לדבר. 

היא הביאה לי כוס מים וערימה של ניירות טישו. 

אחרי כמה דקות, הצלחתי להירגע קצת. סיפרתי לה על בתיה ועל רוב מה שקרה איתה. כל המאורעות האחרונים, שקרו בזה אחר זה, בלי שהספקתי לעצור רגע ולעשות משהו. בלי שהצלחתי לעזור לה לצאת מהבוץ שאליו היא הכניסה את עצמה…

"התרחקת מאיתנו ועשית את המהפך הזה שלך, ועכשיו גם בתיה עזבה אותך…", ליטל ענתה בתגובה לסיפור הארוך שלי. 

"זה יפה והכל מה שאת מאמינה בו עכשיו", היא המשיכה בדבריה, "אבל זאת דרך שמועדת לכישלון. אף אחד לא מחזיק מעמד בדת…"

שתקתי. הדבר האחרון שיש לי כוח אליו עכשיו זה להתווכח. חוץ מזה, מי אמר שהיא טועה?

אבל אז… משהו בתוכי לא אפשר לי לשתוק יותר. היהדות מעניקה לחיים יציבות. אני יודעת את זה. 

"זה אולי התחיל מבתיה, אבל זה הגיע מהרצון שלי. אני באמת התאהבתי בדרך הזאת!
גיליתי שאפשר להיות דתי ושמח. יודעת מה? גיליתי שלהיות דתי באמת זה אומר להיות שמח. אבל שמח באמת. לא כמו שהייתי איתכם. נו באמת? ממועדון אחד למסיבה השווה הבאה זה נקרא שמחה אצלך?"

לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי: "אז נכון, את צודקת - אני טיפה מבולבלת אחרי כל מה שקרה אבל אני יודעת דבר אחד - אחורה אני לעולם לא חוזרת".

היה ניכר עליה שהיא הופתעה. מאיפה אני שואבת את הכוחות למילים האלו? גם אני לא יודעת את התשובה לכך.

"את יודעת נועה... עוד לא מאוחר… את עדיין יכולה להיות חלק מאיתנו… את לא תרגישי יותר לבד כמו שאת מרגישה עכשיו", אמרה ליטל.

"מה את רוצה ממני??", שאלתי בטון חצי כעוס. 

"אני באמת מתגעגעת אלייך… היית החברה הכי טובה שלי… את חסרה לי", היא אמרה ברוך. 

"אני מצטערת אם ההתרחקות שלי פגעה בך....", אמרתי. 

"לא. לא פגעת. תגידי לי, נועה, את באמת חושבת שאת יכולה לפגוע במישהו? כולך לב. 

תקשיבי, אני מבינה אותך והכל, פשוט… רק רציתי להגיד לך שאם את חוזרת אלינו יש לך ים חברות", היא ענתה.

האמת? בשלב הזה כבר חיכיתי שהשיחה תסתיים. אני צריכה לנוח. עבר יום קשה על כוחותינו.

"ובתיה?"

"בתיה… תמיד תישאר אצלי בלב. אולי אני יכולה דווקא ללמוד מהטעויות שלה…", אמרתי. 

"אני צריכה ללכת, נועה. אני מאחרת לשיעור ובגדול. אבל אני יכולה להגיד לך משהו אחרון?", היא שאלה תוך כדי שעיניה מביטות על הרצפה. לא אופייני לה.

"בטח"

"תישארי ככה", היא אמרה. 

"איך ככה?"

"ככה. כמו שאת. עם עמוד שדרה ועם אור כזה בעיניים שנשאר דולק גם כשאת עצובה".

מאז השיחה ההיא עבר שבוע. היום אני דווקא די בסדר. אתמול הייתי בשיעור תורה בשכונה. השיעור, באורח פלא, אבל כמו תמיד, נגע בנקודות שהייתי הכי צריכה לשמוע.
למדתי שזה בסדר להתפרק לפעמים. אני בן אדם, עם רגשות, ואני גם לא מושלמת. גם אדם שחי את כל חייו מתוך אמונה ושמחה, יכול להתפרק ולבכות בשעה מסוימת, וזה לא נחשב "כישלון".
חוסר השלמות של האדם היא מהותו. ללא חוסר השלמות, הוא לא היה אדם. הוא היה מלאך, או ישות רוחנית אחרת. אבל בהיותנו בני אדם, חשוב שנזכור שאנחנו לא מושלמים וגם אין מאיתנו ציפייה להיות כאלה.
יחד עם זאת, חשוב גם לזכור שכאשר מתפרקים בבכי אסור לשקוע בעצבות ובדיכאון לתקופה ארוכה. לכן, מיד אחרי שמרגישים הקלה מסוימת בזכות ההתפרקות, יש לקום ולהמשיך לצעוד - מחייכים, שמחים, חזקים. 

היום חשבתי על זה שאפשר לראות את זה גם ביהדות בהלכות אבלות. התורה מודעת לכל חסרונותיו של האדם, בעודה ספר היצרן שלו, ולכן גם יודעת להורות לנו כיצד יש להתמודד עם מצבי משבר. בעת אובדן של אדם קרוב, היא לא מצפה מאיתנו לומר "הכל לטובה" ולהמשיך כאילו לא קרה כלום כבר יום למחרת, פשוט כי זאת דרישה לא אפשרית. היא מרשה לנו ואף מצווה אותנו להתאבל, להספיד, לקרוע בגדינו, ובהדרגה להתאושש מהאבל ומהצער. בעוד שבשבוע הראשון, מנהגי האבלות הם החמורים ביותר, במשך שנת האבל הם הולכים ומתרככים. התורה מודעת לטבעו של עולם, וליכולת של הזמן לשכך את הכאב ולעיתים, אף לרפאו כליל. לאחר כשנה, אין להחמיר ולנהוג במנהגי האבלות יותר. כלומר, אפשר לומר שלאחר שנה התורה אומרת לאדם:
"תקום! זה בסדר ליפול. זה בסדר לבכות. אבל יש גבול. אתה צריך עכשיו להתאושש ולהמשיך לצעוד קדימה. השמיים לא נפלו ויהיה בסדר. תקום!"
ובאמת, לאחר כשנה האדם כבר צבר את הכוח הראשוני עבור המשך החיים, גם אם הוא עבר את המשבר הכי נורא שאפשר לדמיין, למשל לאבד אבא.

בדומה לכך, אם אדם עובר משבר פחות גדול מאובדן וממוות, הוא צריך גם תקופה מסוימת שבה הוא שקוע במאורע ו"מבואס" אבל בשלב מסוים הוא חייב לומר לעצמו: "זהו, מספיק! עכשיו אני קם! משאיר את הכל מאחור וממשיך לצעוד קדימה!"

אני חושבת שהגיע הזמן שלי להחליט לפעול כדי להתגבר על הכל מחדש. וזאת, כשנקודת המוצא שלי היא: הצלחתי להתגבר על דברים קשים יותר, כאלה שלא האמנתי שאפשר להתגבר עליהם. ולכן הכל אפשרי, ותלוי בי !
 

כעבור שבוע

אני יודעת שעד היום דיברתי הרבה על כמה שהיהדות מתוקה וכמה שהיא טובה לנו, כמה שהיא מאירה את החיים שלנו, את החיים של כל אחד מאיתנו. אבל בשבוע האחרון הבנתי משהו ברובד העמוק יותר של זה. 

עברנו השבוע את יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ולכולם דבר משותף אחד - הנשמה של כל הימים האלו היא עם ישראל ✡ 

דיברנו השבוע על כל כך הרבה שנהרגו על היותם יהודים בשואה, לפניה, אחריה ועד ימינו. 

ודווקא בגלל זה קיבלתי המון כוח להמשיך לשמור על הזהות היהודית שלי, על המסורת שעברה מדור לדור, שעליה חירפו נפש רבים מאחינו האהובים.

כן, היהדות היא יותר מחובה אישית. היא יותר מכמה שזה עושה לי טוב. 

זאת חובה לאומית! 

שמירה על המסורת היא כבר לא דילמה שכרוכה במה שזה עושה לי. זה חשוב גם, אבל הבנתי פתאום שזה לא השיקול היחיד שחשוב. זאת באמת חובה שמוטלת עליי מתוקף היותי יהודייה. זכיתי להיות חלק מעם ישראל ועליי לקיים את המורשת למען אותם אחים אהובים שלנו ולמענו של אבינו שבשמיים. חובה מוטלת עלינו להמשיך אותה בכל הכוח! עכשיו, ולדורותינו הבאים בעזרת ה' יתברך!! 

כשאת מתחזקת במצווה זה לא רק בשביל עצמך, החצאית היפה שלך והשבת שלך, זה עמוק הרבה הרבה יותר מזה.

כשאתה מניח תפילין וכיפה על הראש זה הכי יהודי שיש, הכי לאומי שיש. 

אנחנו עושים את זה אחד בשביל השני! 

וזה, זה הכי יפה שיש.

נצח ישראל לא ישקר! 

כעבור יומיים

סיפרתי ללילך, חברתי הטובה, היום את כל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה. בתיה, הרגרסיה, היאוש, התובנות… כשדיברתי איתה הלב שלי לא היה פתוח לגמרי כמו שהוא יודע להיות. הוא למד להיזהר. 

היא כתבה לי הודעה שפשוט פירקה אותי לגורמים, בקטע טוב...

"זה מהמם בעיניי שאת לוקחת כל מיני מקרים שקרו לך ואז מנסה למצוא את הטוב שבהם ולומדת מהם לפעם הבאה. ברור לי שעצם הסיטואציה קשה, אז זה בטח קשה עוד יותר להשלים איתה וללמוד ממנה. קשה לא להדחיק את מה שהיה. לפי דעתי, זו גבורה, באמת. 

את, הילדה ה"קטנה" שטענו שאת, עושה את זה. את בוגרת, את בוגרת, את בוגרת, לא משנה מה יגידו אחרים, תמיד תזכרי את זה. 

לפעמים, כשקשה לך ואת עצובה, זה שובר אותי אבל בתוך תוכי הלב מחייך כי הוא יודע שעם כמה שזה קשה, ככה זה מחשל אותך יותר, ככה את רואה בעצמך כוחות שמעולם לא הכרת. וכן, זה מעודד גם אותי, ובעיקר כי זה עוזר לי להכיר יותר את ה' כי בך יש אמונה שהכל ממנו. אז תודה לך על זה! ואת באמת ילדה מטורפת ומהממת!! אני אוהבת אותך אחות".

לילך פשוט צודקת.

אז מה אם בתיה חושבת שאני חיה בסרט? מה אם היא חושבת שאני ילדה קטנה ולא בוגרת? היו לי מטרות, ואין שום סיכוי שאוותר עליהן בגלל בן אדם אחד! זה לא הוגן עבורי!
תקראו לי חיה בסרט. תקראו לי שרוטה. אני מעדיפה להיות משוגעת ככה, מאשר להיות שפויה כמו אותם אנשים ששוברים אמון, כמו אותם אנשים ממורמרים שמסתובבים בעולם וטוענים שהם שפויים. פחח.

אני אשחזר במוחי את התהליך שעברתי ובעזרתו השתניתי בפעם הקודמת כדי לבצע את התהליך ההפוך לרגרסיה שחוויתי.
בפעם שעברה הרגשתי מאושרת לתקופה לא קצרה עד שקרה מה שקרה, ואני רוצה לשמר את אותה הרגשת סיפוק. אף בן אדם, בטח שלא אחד בודד, ייקח ממני את הזכות לאושר. 

אולי לעבור איזשהו תהליך פנימי יעזור לי לפתור את בעיות האמון בע"ה.

**************************

עולה על דרך העפר

גבוה, מטפסת על ההר

ארוכה היא הדרך

ארוכה ומייגעת

אתה שונא או אוהב? 

שולח ברכה או כאב? 

הכל כל כך מסנוור 

ואתה מסתתר

כמה שהשקט ממך רועש

ובליבי הדלקת אש

להמשיך ולא לוותר

התגברתי יותר ויותר

שלחת גם מלאכים

חייכת אליי מהמרומים

אני אוהב אותך זעקת

והפעם שמעתי 

ושבתי הביתה

אותם מלאכים את ידיי עזבו

את שליחותם בחיי סיימו

בכיתי כאבתי 

אבל אז הרגשתי

יד אוהבת 

שאותי לא עוזבת 

אבא שבשמיים,

אם אתה לא ויתרת לי

אז מי אני

שאוותר לעצמי?

**************************

את השינוי עברתי לפני מספר שנים בתור ילדה חסרת ביטחון במראה החיצוני שלה, בפנימיות שלה, באוצרות הטמונים בה. היום, בתור נערה שמרגישה הרבה יותר טוב עם עצמה אני נרגשת להביט אחורה על התהליך שעברה אותה ילדה.
היום, אני מרגישה שוב צורך עז לשינוי. אני פשוט יודעת שהנפש שלי זועקת להרגיש שלמה יותר.

אני מרגישה שכדי שאהיה שלמה, לפני שממש אוכל להתעסק בתהליכים המתרחשים בנפש פנימה עבור הגדרת האישיות, אני צריכה לעשות שינוי חיצוני שיגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. 
לא חלילה כי החיצוניות זה דבר יותר חשוב. אלא כי כשאני רוצה לראות את עצמי אני מסתכלת בראי ורואה דמות. אם אני לא אוהבת את מה שאני רואה, לא אצליח לראות בראי את העומק בעצמי – את הפנימיות. 

אני זוכרת שלא אהבתי את המראה החיצוני שלי בתור ילדה, בתקופת החרם. לא השקעתי בו בכלל, לעומת כל הילדות בכיתה. כן, קראו לי גם מכוערת. יותר מאוחר, שברתי את הכלים והתלבשתי כמו כולם, התאפרתי כמו לא יודעת מה. לא אהבתי את איך שאני נראית. נראיתי כך כי ככה צריך להיראות. בלי יותר מדי שאלות. בשביל להיות יפה צריך לסבול, זוכרים? 

אז, הייתי מכוסה בצבעים. השיער שלי היה צבוע בגוונים שונים, והאמת שבכל פעם שהבטתי בראי הרגשתי כל כך מזויפת. כאילו זאת לא נועה שם מעבר לזכוכית הדקה. הייתי מישהי שאני לא, והנפש הרגישה את זה. לא ידעתי שלווה אמיתית.
כשהכרתי את בתיה, לא חשבתי יותר מדי. פשוט הרגשתי איתה נועה. ואז, ידעתי שהגיע הזמן להיות אני גם במראה החיצוני.
כבר לא ייחסתי חשיבות לחיקוי אחרים. הבנתי שזה שעשיתי דברים שלא תואמים את משאת נפשי האמיתית וניסיתי להיות כמו כולם, מעיד על חוסר הביטחון העצמי שהיה לי. 

הבנתי שביטחון עצמי כולל גם ובעיקר את הידיעה שיש בי אוצרות משלי, ואם אהיה מישהי אחרת אני אשכח להיות נועה. 

התחלתי בלחזור לצבע הטבעי שלי בשיער. ותכלס? אני מרגישה שזה הוריד חומה ביני לבין ה'. אני מרגישה שאם אני צובעת את עצמי, אני אומרת לה' שהוא עשה עבודה לא מספיק טובה ביצירתו אותי...
התוצאה הייתה שבראי ראיתי את הנפש שלי.

יואו. עלה לי רעיון לשינוי הפעם. גם הוא בשיער. לא נעים לי להשתמש בביטוי הזה אבל השיער שלי היה מעין אליל שלי (לא בקטע של עבודה זרה חלילה כן?)
פשוט לא נוגעים בו. לא מסתפרת. הוא ארוך, ארוך, וחלק.
אני אתרום אותו.  

יומיים לאחר מכן

שה' יעזור לי להבין מאיפה האומץ שלי. "אני אתרום". וואו. מטורפת.
אבל מי שמכיר אותי יודע שהחלטות אני מקבלת מהבטן ואני שלמה איתן. ואכן, אני שמחה לבשר לכם שבראי יש נועה אחרת!
נועה עם שיער קצר! אני מביטה בראי ואני לא מאמינה למראה עיניי.
אבל כן, עשיתי את זה.
עם השיער, גזרתי מחיי את בתיה.
זה לא הולך להיות קל. אני לא אחת שמסוגלת למחוק אנשים מהלב בקלות. אבל זה גם לא הולך להיות קשה. מאתגר, זאת המילה. מאתגר ובונה.

אני מביטה בראי בתוך השחור של העיניים.

אני מישהי אחרת. עם מטרות אחרות.

אני נועה. שלמה יותר, מאירה יותר.

אני מסתכלת לעצמי בוורוד של השפתיים.

משהו שם חי יותר, משהו שם מלא בשלווה.

תודה ה', על הזכות להכיר את החיים ואותך באמת ! 

מהיום אני בוחרת להתמקד ביתרונות של המראה שלי בעיניי, וזאת תהיה נקודת המוצא שלי לכניסה לנפש פנימה. 

לגבי החסרונות שאי אפשר לשנות - אני בוחרת ללמוד לאהוב. 

השאלה היא - איך??

כעבור שבוע

ברקע אני שומעת את רעש הגלים. איזה יפה הים. מה רבו מעשיך ה'.

לאחרונה אני אוהבת לבוא לכאן. אני והיומן. 

סתם כדי לשפוך את הלב. שמעתי שקוראים לזה התבודדות.

אני רוצה ללמוד לאהוב את החסרונות שבי. להאמין באמונה שלמה שה' ברא אותי הכי יפה שנועה יכולה הייתה להיות. אני לא יודעת איך, אבל איך שהוא ה' תמיד מזמן לי תשובות לשאלות שיש לי, כך שאני סמוכה ובטוחה שזה יקרה גם עכשיו. מה קובע מה "יפה" בכלל? מה בכלל עומד מאחורי המילה הזאת?

בתכלס, החברה שבה אנו חיים קובעת הגדרות למילים, ומרגילה אותנו לאותן ההגדרות.

למשל, במדינות מסוימות לפני מספר דורות הייתה אופנה של גבות

מחוברות (!) וזה היה נחשב יפה. כן! בנות היו מחברות גבות בכוונה!

היום, יופי הוא מודל אחר לגמרי, והמודל הזה הפך להיות ההגדרה שלנו

יופי. אבל יופי זה עניין של טעם, וטעם זה משהו שאפשר לשנות.

המטרה שלי מהיום היא לשנות את התפיסה הזאת.לנצח את

ההגדרות של החברה. זה קשה כי כך מוצגות רוב הדוגמניות וזה מודל היופי אליו אנו מתרגלים. 

ה' ברא אותי כך, ואני פשוט מהממת. בכל דבר ודבר. הוא לא יכול היה לעשות עבודה יותר טובה - כן, זאת האמונה! זה מה שהפך אותי למאושרת. 

מי שברא אותי יודע מה הוא עושה (בלשון המעטה). אני רוצה להצליח להביט בראי ולראות בו את שלמות הבריאה. גם החסרונות, המהווים חלק מאותה שלמות. 

מצידי, אני אתחיל להביט בראי מדי יום ולומר – "ה' ברא אותי כל כך

יפה, אני מהממת". זה נשמע "פדחני" ו"מטומטם" אבל מה אכפת?

מחקרים מדעיים מוכיחים שדיבור משפיע על הפנימיות. אבל לא

צריך מחקרים מדעיים כדי לדעת את זה. כבר במסורת היהודית למדנו

זאת מדוד המלך שכתב: 

"האמנתי כי אדבר" (תהילים קטז, י)

 וזה המוטו שלי.

זה עניין של אימון ובסוף ננצח את ההגדרות של החברה ! 

כעבור שלושה שבועות

היום הרגשתי סגורה מאוד בהפסקה. ישבתי עם חברותיי שאני כל כך אוהבת אבל לא הצלחתי לקחת חלק פעיל בשיחה. הרגשתי צופה מהצד וזה היה מאוד מתיש. נפלתי ליאוש. החלטתי לקום וללכת. לא כדי לברוח. פשוט כדי לשבת עם עצמי ולחשוב מה לעשות בנידון.
מצאתי מאמר ב"הידברות" על יאוש. משם, איך שהוא הופנתי לקטע מתוך ליקוטי מוהר"ן, רפ"ב, שכתב רבי נחמן מברסלב.

לדבריו, אדם צריך לדון אחרים לכף זכות ועל ידי כך הם באמת יזכו להגיע למדרגה טובה.

אך אדם גם צריך לדון את עצמו לכף זכות.
כלומר לפני העבודה על היחס לאחרים ועל בניית האמון בהם, אני צריכה לעבוד על יחסי לעצמי וזה כולל לדון את עצמי לכף זכות.

חשוב לדעת שבכל אדם, גם הרשע מכל, יש צדדים טובים ומעשים טובים, אפילו אחדים, שעשה. ואם ראיתי לנכון לקרוא משהו ב"הידברות", אני כנראה צמאה לשינוי וזו כבר נקודת אור שקיימת בי. 

(כולל כמובן את כל מי שראה לנכון לקרוא את הספר הזה:)
אפילו אם בתוך המעשה הטוב יש לכלוכים ופגמים -למשל מעשה טוב שנבע בחלקו או ברובו מאינטרסים, יש בתוכו גם משהו טוב, ואפילו רק ניצוץ קטן של טוב. הסיבה שאדם צריך למצוא בעצמו מעט טוב היא כדי

להחיות את עצמו ולבוא לידי שמחה.

אז הנה תחילת הסוד אל האושר – שאדם יחפש וימצא את הטוב בעצמו.

אדם יצליח לשאוב כוחות מאותה נקודה טובה, ואז לחולל את השינוי לו הוא צמא.

מהיום למשל ברגע שאני אומרת לעצמי: "אוף, אני כזאת נוראית כי אני ביישנית" אני יכולה לשלוף תשובה טובה (כן, לעצמי) כמו: "אבל את אופטימית מאוד".
בדרך כלל כשנזכרים בתכונה שלילית, מרגישים חסרי ערך באופן כללי, לכן חשוב להזכיר לעצמך גם דברים טובים ודברי חיזוק עצמיים:)

עכשיו לקחתי כמה דקות עם עצמי לחשוב על דברים טובים עליי. אחרי מחשבה מרובה הגעתי לכמה מסקנות טובות לגבי עצמי כך שיש עם מה לעבוד בינתיים:)

אז איך עושים שינוי? איך אני יכולה להפסיק להיות כזאת ביישנית ומסתגרת? 

השאלה הזאת באמת מצחיקה כי אני מכירה את עצמי בתור אשת שיחה. אני באמת יכולה לדבר כמעט על כל נושא כמה שעות טובות… מי שמכיר אותי באמת באמת יודע. אבל ממש קשה לי להיות אני כשאני באה באינטראקציה עם אנשים. זה מן אזור נוחות שהנפש שלי מעדיפה להיות בו כדי לא להיפגע, והפעם אני בניתי בעצמי את קיר הזכוכית מבלי להרגיש בכלל. מרוב האכזבה. מרוב הכאב.  

נועה, בואי נראה, מה אפיין את שבירת קיר הזכוכית שלי, אז?

לא ויתרתי בקלות, אלא נלחמתי על זה ממש.

אבל, כנראה פשוט קיוויתי שהמלחמה הזאת תסתיים מתישהו ונכנעתי כשהבנתי שהיא לא…

הבנתי שלכל מקום חדש שאגיע אליו, וכל אדם חדש שאפגוש - אתקל בקושי ליצור גשר של תקשורת, ושני הצדדים ירגישו קצר חשמלי. אבל כמו שאז, נלחמתי והצלחתי בהרבה אתגרים שהצבתי לעצמי, כך אני צריכה להציב אתגרים ולהצליח בכל מקום שאגיע אליו. ואל לי לחשוש משינויים וחידושים בגלל זה, אלא להפך- לשמוח בקפיצה למים כי רק כך לומדים לשחות.
ה' בעזרי, וביחד ננצח את הכל. את האתגרים, הנסיונות, המגבלות, המשברים והפחדים. נכון שלא בכל אתגר מצליחים, אבל זאת לא סיבה לוותר מראש. העיקר שארגיש שיפור, אפילו קל, ביחס לנועה של אתמול.

דיברתי על זה עם מורתי, והיא אמרה שזה לא חייב להיות בדרך של מלחמה, אלא דווקא בדרך של פיוס. מתוך השלמה פנימית, עם מי שאני ועם מה שיש לי להביא לעולם. ואני מוסיפה ואומרת, שהיא כנראה צודקת ואם ה' ברא אותי בעולם הזה, אפילו אם אני לא מאמינה בעצמי, מתוך האמונה בו ובשלמותו אני צריכה לדעת שאין שום דבר מיותר בבריאה. גם לא אני. יש לי מה לתת. אני צריכה להיפתח כדי לתת את זה. בשביל עצמי. ואני לא יכולה בגלל פגיעה אחת של מישהי אחת, לעצור את עצמי מלעשות את זה ומלהכיר את האנשים הטובים שה' ברא.
יכול להיות שעברתי את כל זה כדי ללמוד שאני יכולה להיעזר באנשים הטובים, ולתת להם לקחת חלק בחיי, אבל לדעת שהם שליחי ה' יתברך ולא "להיתלות" עליהם. להימנע ממצב בו האושר שלי תלוי בקיומם בחיי. הם יכולים להוסיף לי אושר על האושר שממילא יש לי בחיי, אבל הם לא יכולים להיות מקור בלעדי אליו. 

גם במידת האמון בבני אדם צריך להיות איזון. הישענות עליהם עלולה להוביל לנפילה. 
כן, זה נכון - 

"טוב לחסות בה' מבטוח באדם" (תהילים קיח, ח)

"על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים" (משנה סוטה דף מט, ב)

אני בוחרת בגישה שיש לי מה לתת, בוחרת מהיום והלאה להגיד את מה שיש לי ולקפוץ למים כי באמת רק כך לומדים לשחות !

 

יום למחרת

זה לא קל. אני ממשיכה ליפול ולקום, וזאת במטרה לעשות משהו שלאחרים הוא פשוט ומובן מאליו - לדבר. להביע את עצמי. לתת את מה שיש בתוכי על ידי מילים. פשוט, לא? 

לא.

היום בשיעור מתמטיקה ניצבו בפניי שתי אפשרויות - להגיד את הדרך לתשובה או להסתכל מהצד על השיעור ולשתוק. ואני, שלאחרונה בעקבות הרגרסיה בוחרת לענות לעצמי "לא משנה" או "לא עכשיו", צריכה לחשב מסלול מחדש ולבחור לענות לעצמי "כן משנה" ו"רק עכשיו".
אם לא עכשיו, אז אימתי?

כעבור חודש וחצי

אני מוצאת את עצמי, בזכות בחירה קטנה שלי בחיים, מחייכת ועונה תשובות וכן, הלב דופק, אבל אני לא מתייחסת לכל הקושי שמסביב ופשוט בוחרת לחיות. בוחרת להיות. להיות חלק.
אני מוצאת את עצמי מתנדבת לקחת חלק בטקס יום הזיכרון הגדול בבית הספר, כי אני אוהבת את זה ואני לא אוהבת את זה שאני מונעת מעצמי השתתפויות שכאלה.
אני מוצאת את עצמי רוצה לצרוח לאנשים כמוני את המילים האלה:
את יכולה ! אתה מסוגל !
זה לא משנה מה הקושי שלך, במה את רוצה להשתנות וכמה בלתי אפשרי זה נראה כרגע.  זה אפשרי ! וזה תלוי בבחירה שלך !
אני, הקטנה, מבקשת ממך לבחור בחיים, לבחור בשינוי שיעניק לך חיות ושמחה.
וכן, גם קצת גאווה עצמית. לא בקטע של התנשאות. אלא באמת לומר "אני גאה בעצמי" - זו לא בושה. 
יותר מכמה שקשה להשתנות, קשה לחיות עם תחושת אכזבה שהיה משהו שיכולתי לנסות לשנות אבל התעצלתי וויתרתי לעצמי. לא ככה?

קצת על ביישנות

מילה אחת שווה אלף עמודים. סתם, אל תילחצו.

אני לא מדברת על ביישנות שבאה לידי ביטוי בהסמקה ברגעים מסוימים או בחשש. זה בעיניי לגיטימי לכל אדם. אני מדברת על ביישנות כמחסום לא רצוני מהחברה, ואני מדברת לא מתוך ניסיון מקצועי אלא מתוך ניסיון חיים.

הביישנות לרוב נגרמת מטראומות ילדות כגון אלימות במשפחה, השפלות והצקות בבית הספר, אובדן של אדם קרוב, גירושים של הורים ועוד. 

כל טראומה מובילה לאחד משני המצבים הבאים:

או גורמת לך להיות ביישן, בודד, מפוחד, ללא חברים וסופג עלבונות בכל מקום
או גורמת לך להציק ולהשפיל אחרים כמו שעשו לך.
הטראומה היא לא בחירה, היא נופלת עלינו משמיים. לעומת זאת, התגובה לטראומה היא בחירה - והיום אני יודעת לומר שעדיף להישאר פחדן מאשר "אמיץ" שפוגע באחרים.
כשהייתי קטנה קינאתי בבנות שיכולות לקבוע חרם וכולם הולכים אחריהם. היום אני שמחה בכך שזכיתי להיות ילדת הכאפות. איך אפשר לחיות עם עצמך כשאתה קם בבוקר, יום אחר יום עם הידיעה שהרסת לבן אדם את הילדות, או במקרה הפחות נחמד - את החיים?
אני שמחה שלא הייתי שם. כמוהן.
את הפחד והחרדה החברתית אפשר לפתור. קשה אבל אפשר.
את הפגיעות שספגו ממך אחרים לא תמיד אפשר לתקן. ולרוב, אפילו בכלל אי אפשר.

לביישנות הזו, כאמור, חסרונות רבים. הבולט מהם הוא החיסרון החברתי. בדידות. פחד. החברה נוטה לראות באנשים ביישנים מוזרים המתעניינים רק בעצמם ולכן נוצר ריחוק בין אנשים לא ביישנים לאנשים ביישנים בכל חברה לגיטימית.
לאנשים ה"רגילים" אני רוצה לומר - שתדעו, אנשים הופכים לביישנים לרוב ללא רצונם. יש להם הרבה מה להעניק לחברה, פשוט אין להם את הכלים לכך. רק שתדעו.
אולי אם נצליח להפוך לחברה מקבלת יותר, ושופטת פחות, הכלים האלו לא יהיו כאלה קשים להשגה.

בניגוד למקובל לחשוב, לביישנות גם יתרונות רבים. הבולט בהם הוא הענווה והאנושיות. האדם הביישן בדרך כלל לא ישפוט אנשים ובוודאי שלא "יחוש את עצמו" כי החברה הכתיבה לו שהוא מוזר ושונה אז אין לו, לכאורה, במה להתגאות. ליבו של אדם כזה, נקי וטהור ביחס לאחרים.
בדרך לשיפור באמונה בעצמי ובביטחון העצמי, צריך לנצל את היתרון בביישנות ולנטרל עד כמה שאפשר את החיסרון. כלומר, מצד אחד לשמור על אנושיות וענווה אך לשלוט בביישנות ובפחדים מהחברה.
בינתיים, כבר עברתי את השלב הראשון בתהליך - השלמה עם עצמי. עם מי שאני. פחות או יותר.

למדתי לאהוב את החסרונות שלי הן בחיצוניות והן בפנימיות. לאט לאט,

מחזקת בעצמי את ההבנה שיש לי משמעות בעולם כי כל אחד שנמצא כאן

בא עם מטרה, והמראה החיצוני שקיבלתי והתכונות שקיבלתי הן ניתנות

לשיפור אבל הן הכי טובות עבורי למילוי התפקיד שהוא רק שלי.

אהבה עצמית - אין הכוונה לגאווה. עליי להבין שיש בי לא מעט צדדים

טובים למרות החסרונות (ובזכותם, לפעמים). יש לי מה להעניק. לכל אחד

יש פוטנציאל ומטרה בעולם. אני לא מיותרת! אם אני כאן, יש סיבה. יש לי

מה לתרום לעולם ולכן מותר לי לאהוב את עצמי. גם אם כרגע אהבה

עצמית נשמעת כמו חלום רחוק, אפשר להתחיל בלחיות בשלום עם עצמי. 

ומי יודע- גם חלומות מתגשמים לפעמים.

**************************

לחיות בשלום עם עצמי

לא להחביא את מי שאני

מול אתגרים אעמוד אֵיתָן

אהיה סבלני כי לשינוי לוקח זמן 

מביט אני שוב בראי

האם רואה אני אותי?

האם המסכה התקלפה?

האם החלימה השאיפה?

הרבה דברים אפשר לשכוח

אבל יש דבר שממנו אי אפשר לברוח

כזה, שאי אפשר להכחיש

כזה, שקיים בכל ילד ואיש

קוראים לו - אני,

ולכן מטרתי

לחיות בשלום עם עצמי

**************************
 

כעבור שבוע

אני כרגע במפגש של השכבה. לקחתי את רגליי והלכתי הצידה, למקום שקט. אני והיומן. אני פתאום מוצאת את עצמי חושבת על החצאיות הקצרות של החברות שלי, על הכיפות שנעלמו אצל הבנים, על האווירה הזאת שמשהו בה מזויף וכבר לא עושה לי שום דבר בלב. 

אני מרגישה קצת אושר שאני כבר לא שם, שיצאתי מה"בוץ" הזה. אני פתאום מבינה כמה היהדות מגנה עליי מכל מה שרע. מכל מה שמזויף.

איך הייתי מצליחה להתמודד עם חבר שמתחלף כל תקופה? איך הלב שלי היה עומד בעוד ועוד סיבות ששוברות אותו לחתיכות? 

זה נכון. אני מאוד רוצה להרגיש כבר אוהבת ונאהבת. אבל זה עוד לא הזמן. חברויות בגיל הזה הן כל כך לא נכונות, ולרוב גם לא שורדות.

בזכות היהדות אני בולמת את הרצון הרגעי הזה, לטובת העתיד הטוב שלי. 

עתיד שבו יהיה לי אחד, יחיד ומיוחד, בלי בעיות אמון או השוואות. נקי וטהור, כמו שתמיד חלמתי. 

בזכות הצניעות שבה אני הולכת ומתחזקת, אני שמה את הדגש בעצמי בפנימיות, וכך גם מסתבר שגרמתי לאחרים לשים את הדגש בפנימיות שלי. הם כבר לא רואים אותי כשטחית ומבינים שיש לי לתת מעבר. הפכתי לאדם עמוק שלא חשבתי אי פעם שאהיה.
בזכות הצניעות שלי אני מוכיחה לכולם שאפשר להיות יפה וצנועה. מרגישה שליחות לייצג את הפנים היפות של התורה. מטרת היהדות היא לא שנסבול. היא לא רשימה של "אסורים ומותרים" חסרי תכלית. 

זה גם לא רק לטובת העתיד שלי. 

גם בהווה נחסכים ממני שברוני לב שאני רואה שוב ושוב אצל חברותיי לכיתה. נחסכים ממני כל מיני סיפורים שנדמה לי לפעמים שלקוחים מטלנובלות - על בגידות, סכסוכים ואהבות כוזבות. 

יש בי אושר גדול על הזכות שנפלה בחלקי לא להיות חלק מכל הבלגן הזה.

אבל… למה מכולן… דווקא אני זכיתי בזכות הזאת? למה ה' כל כך נסתר מהשאר? למה אליי הוא שולח מסרים כל כך ברורים, שלא יכולתי להישאר אדישה אליהם, ולאחרים עדיין קשה לראות אותו? 

כואב לי כל כך להביט עליהם. איבדו כל חוש ראייה, לא נעים לומר.

אבל אני לא מאשימה אותם… האמת מסתתרת, מסתתרת טוב מאוד....

אני מרגישה שבא לי לצעוק לכולם: יש אמת אחת והיא יפה כל כך !
ה' אוהב אתכם ! לכו אחריו, אהובים ! לכו....

כל בוקר שאני מתעוררת, אני אף פעם לא מרגישה לבד. יש לי את בורא העולם לצידי. אבא שלי. האבא היחיד שנשאר לי, שמאיר את הלב שלי בכל פעם שאני צריכה. 

בני האדם תמיד מאכזבים… אבל אבא שבשמיים… הוא המתנה שלי. האהבה היחידה שהיא מאז ומתמיד ושאין לה סוף. כמה מזל יש לי שיש לי אותך, טאטע.. כמה מזל...

אני באמת לא מצליחה להבין. למה אתה מסתתר כל כך? 

הילדים שלך צריכים אותך!!!!

הם איבדו את עצמם… את הקול הפנימי שלהם…

הם נראים כמו שיבוטים. אחד אחד. עם אותו דפוס התנהגות, פוזה, רדיפה אחרי לייקים..

שיבוטים של החברה האכזרית הזו, שהכל בה כל כך חיצוני ונדוש… 

למה כל כך כואב לי?

אולי כי כשאני מסתכלת עליהם, אני רואה את עצמי של פעם. אני רואה את מי שיכולתי להיות עכשיו אם לא הייתי בוחרת לבחור בדרך שבחרתי בה. אני רואה אותי ומזדעזעת.

עכשיו אני יושבת בצד, לבד. אבל לא מרגישה לבד. אני מרגישה פחות לבד ממה שהם מרגישים, אני חושבת. 

אני כל כך רוצה למשוך אותם מהבוץ הזה שהם נמצאים בו. אבל מה כבר שווה מילה שלי מול ההשפעה של החברה?

אני מרגישה הרגשה מוכרת. זאת דמעה שזולגת מעיני. דמעה אוהבת וכואבת.

טאטע, הם צריכים לראות אותך!!!

"הכל טוב, נועה?", ניגשה אליי שיר.

הרמתי את ראשי. "כן. הכל טוב.. בערך…", עניתי.

"מה זה, בכית?", היא שאלה.

"זו רק דמעה…", עניתי, "אל תדאגי לי. הכל יהיה טוב".

"בעזרת השם", ענתה וקרצה.

צחקתי - "כן. רק בעזרתו".

הם לא איבדו את הפנימיות שלהם. הם מסתירים אותה. 

אבל מה יגרום לאדם לוותר על כל הזיוף הזה
שכולל חברים שטחיים, זוגיות חולפת, בילויים, מועדונים, פוזות, אינסטגרם, רדיפה אחר סיפוקים רגעיים,
רק בשביל העצמיות שלו?

רק לאהבה יש את הכוח הזה, אני חושבת. לאהבה יש כוחות מדהימים. אהבה מקלקלת את השורה… ;)

אני הגעתי למצב שאני כל כך אוהבת את ה', שאני מוכנה לעשות ויתורים ענקיים בשבילו. ובתכל'ס? אני גם יודעת שהויתורים האלה גם לטובתי, אחרת הוא לא היה מצווה אותי עליהם. אני יודעת שגם הוא אוהב אותי. 

אני מרגישה את זה. אני נושמת את זה. אין לי ספק שאבא שבשמיים הוא טוב. אם הוא היה מלך רודן כזה כמו שחשבתי בעבר, הוא היה משליט את רצונו בכוח כאן בעולם. הוא לא היה נותן לנו את הבחירה החופשית. הוא לא היה נותן למציאות הקיימת לקרות - מציאות שבה לא רק שלא מקשיבים לו אלא גם מזלזלים בו, מכחישים אותו ומכפישים את שמו.

הוא כל יכול. בקלות יכול היה לברוא את העולם בצורה כזאת שכולם יהיו מתוכנתים לשמוע בקולו ולקיים מצוות. כלומר, אם הוא באמת היה מלך שמשליט את רצונו בכוח לא היו חילוניים, אתאיסטים ומורדים כמוני..
לא היו לי את מחשבות החקירה האלו כי הוא כל יכול, והוא היה מונע ממני לחשוב בכלל על מרידה בו. אם הוא היה חושב רק על עצמו הוא היה עושה את זה. בוודאות.
אבל הוא רק רוצה לתת, ולהיטיב. כלומר, שליטתו בעולם אינה מונעת מאינטרסים ומרדיפה דיקטטורית אחרי כבוד. ובאמת, איזה דיקטטור היה נותן להכפשת שמו ולמרידה בו אישור אם זה היה תלוי בו?
הבורא מוכן לסבול עלבון וביזיון זה והעיקר שיימצאו לו אותם אנשים שבזכות שכלם זכו להכירו ולהכיר את האמת, וכל זה כדי להיטיב להם ולהביא להם שכר על פרי עמלם, בעולם הזה ובעולם הבא. 
"אהבתי אתכם אמר ה'..." (מלאכי א', ב')
רק תפקחו את העיניים ותראו את זה כבר...

יום למחרת

לאחרונה, שמתי ❤ שאת מצוות ה' אנחנו עושים לפי מה שנוח לנו וזה הולך ונהיה בולט מיום ליום. כל אחד בוחר לעצמו מה לשמור, כמה לשמור ואיך לשמור. זאת לא ביקורת. גם אני כזאת. כולנו. 

זה כאב שלי עליי, כאב שלי עלינו, על עם ישראל.

שכחנו כנראה טיפה את מעמד הר סיני. ה' מדבר אלינו עד היום ישירות, ומראה לנו את הדרך הנכונה.

אם ה' היה נגלה אלינו ומבקש שנשמור את השבת שלו איך היינו מגיבים? 

מתייחסים לזה כעוד סתם שבת, או שומרים אותה בהתלהבות תוך הרגשת שליחות מדהימה??

מה היה קורה אם הקב"ה היה פונה אלייך, בת מלך אהובה ומבקש שתאריכי את החצאית שלך?

או אם הוא היה מתקשר אליך בן מלך יקר ומבקש שתניח תפילין? שנתפלל? שנשמור נגיעה? 

יש ציווי של ה'. קוראים לה תורה והיא לטובתנו מא' ועד ⬅ ת'! 

אנחנו צריכים להרגיש שה' מדבר אלינו ישירות! 

כי אין, פשוט אין יותר ברור ממה הוא רצונו של ה'!

כעבור חודשיים

אני חושבת שאני בשלה כבר לדבר על ה- נושא.
אמון. בבני אדם.

עד עכשיו דיברתי על כמה שזה יפה וחשוב שאדם יאהב את עצמו, כמובן לא מתוך גאווה, אלא באמת לאהוב את עצמי אהבה אמיתית שנובעת מהשלמה עם מי שאני ועם הייחודיות היפהפייה שנבראתי איתה.
בכל זאת, אדם מבלה את כל חייו במחיצת הוא עצמו, ולכן השלמה פנימית מאוד משמעותית עבור האושר שלו. 

אולם, אדם לא חי לבד בעולם. גם אם הוא חי בשלום עם עצמו, תמיד יהיה מי שיפר לו את השלווה - הבוס בעבודה שמעיר לי בצורה שפוגעת בי, מורה שעושה לי דווקא, חברה שסיננה אותי בוואטסאפ, בן זוג שלא מבין אותי מספיק, סתם אדם באוטובוס שדרך עליי וכדומה. זאת רשימה שלא נגמרת. למדתי מניסיוני בקשרים עם אנשים לאחרונה הרבה דברים מעניינים על הגדרת החברה סביבי והשלמה איתה והגיע הזמן …. לכתוב!

הבעיה המרכזית בשלב הזה היא שרוב הדברים שמפריעים לי באחרים הם לא בתחום השליטה שלי.

מה כן בשליטתי?
במקרים בהם הדבר ניתן, חשוב לנסות להשפיע על המצב על ידי שיחה עם האדם האחר והסבר ההרגשה שלי בסיטואציה. הרבה פעמים בשיחות כאלה מתגלות אי הבנות שהיו נותרות חבויות אילולא אותה שיחה.
אני יכולה לנסות לשנות את המצב על ידי העברה של ביקורת בצורה הנכונה במהלך השיחה.
מהי ביקורת נכונה? 

על רגל אחת, אסכם מעט ממה שלמדתי בספר "בחסדך בטחתי" של הרב יגאל כהן בנושא זה.
קודם כל, ביקורת נכונה נאמרת ברוגע ובסבלנות, גם מהצד המבקר וגם מהצד השומע. רק כאשר שני הצדדים נמצאים לבדם בשיחה רגועה ואינה לחוצה, הדברים יכולים להיאמר נכון ולהתקבל בהבנה.

בנוסף, על הביקורת להיפתח במחמאה ולהמשיך בהמלצה לשיפור מתוך הערכה ואהבה. ביקורת גם צריכה להיאמר בצורה ספציפית מבלי להכליל שכל מעשיו של השני טעויות הם. 

אבל, הרבה פעמים הדברים נופלים על אוזניים ערלות ואין שינוי בנידון. 

וכאן, בעצם, המצב יוצא מגבולות השליטה שלי. אם כן, מה אפשר לעשות אז?

ההבנה הראשונה שתעזור לנו , היא ההבנה שיש יותר מדרך אחת לראות סיטואציה ואותה אני מכנה "פרשנויות".
קודם כל יש לזכור - כל אדם הוא ישות בפני עצמה שחושבת, אומרת ועושה. אין שני אנשים זהים. חיצונית, פנימית. כמו שאנשים נראים אחרת כך אנחנו גם חושבים אחרת, מגיבים אחרת לסיטואציות מסוימות ומרגישים אחרת בכל מיני מקרים.
כלומר, יכול להיות מצב בו שני אנשים מצויים באותה סיטואציה בדיוק אבל כל אחד מהם יפרש אותה באופן שונה, על פי ה"מקום בו הוא יושב".
לפני מספר ימים, קרה לי דבר מעניין. הייתי עם לילך באוטובוס וישבנו זו לצד זו. אני ישבתי ליד החלון והיא ישבה במושב שסמוך לי. באחת התחנות, עצר הנהג לדקות ארוכות, והרי בדרך כלל עליית נוסעים לוקחת רק שניות מועטות.
חברתי באופן אוטומטי ולגיטימי הגיבה כך: "אוף, איזה נהג מעצבן ואיטי !! אין לי את כל היום!"
"זאת לא אשמת הנהג. יש כאן אדם שצריך לשים כמה דברים שלו בתא המטען, ולכן הנהג נדרש לחכות לו..", עניתי. 

הסיבה היחידה לשוני בין התגובות היא המיקום בו ישבנו באוטובוס ומה שהצלחנו לראות מנקודת המבט שלנו. 

וזה גרם לי להבין דבר מעניין. שאלת המפתח בנושא הפרשנויות היא -
מהו שדה הראייה שלנו?

פעמים רבות בחיים, שני בני אדם שונים שחווים את אותה סיטואציה בדיוק, כיוון שהם בעלי כלים שונים לפירוש הסיטואציה, הם גם מגיבים אחרת ונתקלים באי הבנות אחד של השני על רקע התגובות השונות. 

שדה הראייה מהמושב של חברתי באוטובוס לא אפשר לה לראות את האדם שמעלה את חפציו לתא המטען. לעומתה, מהמושב שלי היה ניתן לראות זאת. לכן, היא הגיבה בכעס כלפי הנהג ואני הייתי יותר סבלנית מפני שידעתי את הסיבה לעיכוב. במידה שהיינו מתחלפות במקום הישיבה, ייתכן שהייתי מגיבה כמוה והיא כמותי.
בחיים, כל אדם יושב במושב אחר. לכן, שדה הראייה שלו כלפי כל סיטואציה שונה מזולתו. שדה הראייה שלו מושפע מהמקום בו גדל, אופיו, הדרך בה חונך, מי היו הוריו, חבריו, היכן למד, מהי השכלתו וכדומה. כיוון שסיפור חייו של כל אחד מאיתנו שונה לפחות בקצת מהשני, כך גם שדה הראייה שונה.
דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה היא חברה שלי שמסננת אותי בוואטסאפ. אותי סינונים מכעיסים. אני חושבת שהם נובעים מחוסר אכפתיות וזלזול. למה אני חושבת ככה?
כי אני לא מסננת את מי שחשוב לי. אני מסננת רק כשאני כועסת על הצד השני או מאוכזבת ממנו. משום שזהו הפירוש של דפוס ההתנהגות שלי, אני מפרשת כך גם כאשר מתנהגים כך כלפיי. כתוצאה מהמחשבה הזאת על הזלזול של החברה בי, התחלתי לפתח זלזול בחזרה. 

זהו טבעו של האדם - יחס גורר יחס.
כשדיברתי איתה על כך, היא אמרה לי שפשוט לא היה לה זמן ולכן היא דחתה את זמן התגובה להודעה. כלומר, אצלה סינונים הם לגיטימיים כשאין זמן ולא מקבלים פרשנות של זלזול. 
אתם מבינים שאם לא הייתי מדברת איתה על כך, לא הייתי יודעת שהיא כלל לא מזלזלת בי? מבינים שאם לא הייתי מדברת איתה, הייתי כנראה ממשיכה להרגיש זלזול כלפי אותה חברה, בעוד שאין הצדקה להרגשה הזאת?
לכן הכלל הראשון שהולך איתי מעכשיו הוא: הסברה.
לא כיף להסביר את עצמי כל הזמן. הייתי רוצה שאנשים פשוט יבינו מבלי שאצטרך לדבר ולהסביר. אבל בעולם שבו לא אסביר את עצמי, אנשים יפרשו אותי הפוך ומתפתחות אי הבנות ובמקרים פחות נעימים גם ריבים.
כלומר, אפילו שלא כיף להסביר את עצמי כל הזמן כנראה שלא להסביר את עצמי יהיה אפילו פחות כיף בסופו של דבר. 

ומכאן גם נובעת ביהדות המצווה לדון כל אדם לכף זכות - 

"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו)

המצווה כתובה בפנייה לשופט שלא יטה את הדין בניגוד לצדק, אך מופנית לכל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו הוא קצת "שופט" לפעמים. אנחנו חושבים שמישהו עשה לנו משהו רע וקופצים למסקנות לגבי כוונותיו וכך גם חותמים בחיפזון את הדין כלפיו ואת יחסנו אליו, כמו במקרה הנ"ל. לכן, התורה מצווה אותנו לחשוב על הסבר פשוט יותר למעשה ה"רע", כזה שלא נבע מכוונות רעות, וכך להצדיק את מעשה זה.
מצווה זו מונעת מאיתנו להגיע לאי הבנות, לריבים ומצמצמת את הסבל שהם גורמים. רק אחרי שנרד לשורש העניין, ובשיח נגלה מה הכוונות המסתתרות נוכל "לחרוץ" דין. 

הרעיון שמנחה אותנו היא שהתנהגות שכזו שאנו באופן טבעי מפרשים בדרך א', יכולה להתפרש על ידי השני בדרך ב' וזה ב ס ד ר !
לכן, נשתדל להיות פתוחים וקשובים.
פתוחים הכוונה להסביר את עצמנו, וקשובים הכוונה להיות מוכנים לשמוע הסברים של אחרים. ונזכור - לא הכל הולך כמו שזה מסודר אצלנו בראש. העולם לא קורה אצלנו בראש, אלא מחוצה לו. יש פערים בין מחשבות ופרשנויות שלנו, בני האדם, השונים זה מזה.
תחשבו כמה רע היה יכול להיחסך מהעולם אם כך היה דרכם של כל בני האדם - פתיחות והקשבה. כנראה שאני ובתיה היינו עדיין חברות, או לפחות ביחסים טובים...
כנראה שחבריי לכיתה היו מבינים שעומד משהו מאחורי ה"מוזרות" שלי ואני לא מרוחקת מבחירה, ובטח שלא מתנשאת עליהם, כפי שנהגו לחשוב. 
כל אילו נגרמו בגלל הפער שבין פרשנויות. 

תלמידיו של רבי עקיבא שנספו במגיפה הנוראה, חטאו בדבר היחיד הזה. כיוון שהם תלמידים חכמים, הם היו בקיאים בחסרונות בעבודת ה' מתוקף הצורך להימנע מחסרונות אילו ולכן, הם היו שיפוטיים ומצאו בקלות חסרונות בעבודת ה' של חבריהם. אנחנו לא מתאבלים בימי ספירת העומר רק על אובדנם של עשרים וארבעה אלף תלמידים חכמים, שאכן זהו אובדן גדול. אלא גם ואולי בעיקר מתאבלים על האובדן של ראיית הטוב שבאחר. התאבלות שנובעת מהזעקה - מתי נזכה לקבל את האחר כמו שהוא, על יתרונותיו ועל חסרונותיו?
בכל אחד יש נקודות של זכות ומגיעה לו אהבה על נקודות אלו ולא זלזול על החסרונות. זאת העבודה של ספירת העומר. 

כמה שהתורה רלוונטית תמיד!
מהיום והלאה, אני בוחרת להשתדל לדון לכף זכות, להיות פתוחה יותר וקשובה יותר בעזרת ה'.

ההבנה השנייה שתעזור היא שלכל אחד יש את ה"טריטוריה האוטונומית" שלו.
כל אדם יכול לחשוב, לומר ולעשות בטריטוריה הזאת כל מה שעולה על רוחו, בגבולות המתקבל על הדעת. מה שקורה בטריטוריה של האדם השני לא נוגע אליי בשום צורה!

גם אם הוא אמר משהו עליי או עשה משהו שקשור, לכאורה, אליי. ונבאר.
מישהי אמרה לי שאני אדישה. זה מה שהיא חושבת, וזה מה שהיא בחרה לומר. זה קשור אליי?
אני יודעת שדבריה אינם נכונים. מי שמכיר אותי באמת יודע שאדישה זה משהו שאי אפשר להגיד עליי, אבל לעיתים בהיכרות ראשונית אני כנראה משדרת רוח של אדישות בלא מתכוון. אם זה דבר שאינו נכון, אני יכולה להסביר לה שזה לא כך, לנסות להיות פחות אדישה במפגשים ראשונים ויותר אני, ולהמשיך בחיי כרגיל !
הרבה פעמים אחרי הערה כזאת אנחנו טוחנים אותה במחשבות. "למה היא חשבה ככה? מה זה אומר עליי? איך אני משנה את זה?" ושוקעים בעצבות.
אבל מהיום, אני בוחרת להשאיר את מה שהיא חושבת בטריטוריה שלה, ולא להכניס לעצמי טרדות מיותרות לטריטוריה שלי, אם הן לא נכונות. 

כנ"ל גם לגבי מעשים. הרבה פעמים אנחנו עושים משהו עם השתדלות של מינימום פגיעה באחרים, אבל לפעמים איך שהוא יוצא שמישהו מרגיש שהוא נפגע מאיתנו. אם באמת טעינו אז נתנצל ונתקן את הטעות. אכן, ביקורת עצמית היא דבר חשוב. אך ישנם מקרים בהם היינו בסדר לגמרי. אל לנו להלקות את עצמנו בגלל כל טענה של אדם אחר. צריך להכיר באמת הפשוטה - אי אפשר לְרַצוֹת את כולם. 

ההבנה השלישית היא שאני יכולה וצריכה לבחור את האנשים שסביבי.
אני בוחרת להיות בקשר עם חברים מסוימים, ולהתרחק מאחרים כי ההשפעה שלהם עליי היא שלילית ולאו דווקא כי הם מדרדרים אותי או משהו כזה, אלא ייתכן גם שהם אנשים עם ראייה שלילית וזה דבר שמשפיע עליי ועל ההסתכלות שלי. 
אני לא יכולה לבחור את המשפחה שלי. אם במשפחה שלי יש מישהו שהשפעתו עליי שלילית - אח, אחות, הורה, בעל, אני צריכה לעשות מאמצים כדי לשוחח איתו על הדבר שמפריע לי. אם זה לא עוזר, אני צריכה ללמוד לחיות עם זה. כנראה שאם ה' שם אותו במשבצת של קרוב משפחה שלי, אני יכולה לחיות עם זה ואני לא צריכה לבחור להתרחק.
למשל, לי יש קרוב משפחה שמדבר לשון הרע וקשה לי לשמוע את האמירות האלה בעוד שאני בדיוק עובדת על עצמי לדון את האחר לכף זכות. אני מנסה להסביר לו על לשון הרע ועל חומרת הדבר, שוב ושוב. זה לא עוזר. אני לא מתייאשת ואמשיך להסביר ובינתיים עד שהוא יחליט לעבוד על זה, בכל פעם שהוא מדבר לשון הרע אני בדיוק "נזכרת" שיש לי משהו לעשות והולכת לעשות אותו או מנסה להעביר נושא בשיחה.
ובאופן כללי, יש פערים בין בני משפחה לעיתים קרובות, אבל אין זו סיבה מספיק מוצדקת כדי לנתק קשר או להתרחק.
אפשר למצוא דרך לגשר על הפערים או לא לייחס להם את מלוא חשיבותם אם הקשר מספיק חשוב לנו. 

ההבנה הרביעית ואולי הקשה ביותר, היא לראות את האנשים בחיי כשליחים של ה' יתברך ולא ככוח בפני עצמם. 

אני יכולה להאשים הרבה גורמים במשבר שקרה לי. אבל לכולם מכנה משותף אחד. 

אני ראיתי את בתיה ככוח בפני עצמה, כמודל.

חייתי במצב שבו אני תלויה בה כדי להגדיר את עצמי. והיום, היום הבנתי שהיא שליחה של ה'. וכן, יש המון אנשים טובים שהם שליחים שלו, ואל לי להיבהל אם הם נעלמים. כנראה יש לכל אחד מהם זמן מוקצב בחיי למילוי שליחותם.

זה קשה. אבל הכל מאת ה'. ה כ ל .

ברגע שמצליחים לראות את כל העולם כמתנהל על פי דבר ה', לא אמורים להתאכזב או לשנוא. אני לא חושבת שאני בדרגה הזאת, אבל לפחות אם אשפר מעט את הראייה הזאת, אתאכזב פחות ואכעס פחות. אז למה לא?

אולי זאת הזדמנות טובה לקחת את הכעס שלי על בתיה, את האכזבה הכואבת ולפורר אותה לחתיכות. לסלוח. היא הייתה שליחה שסיימה את תפקידה בחיי. היא עשתה דברים מכוערים, נכון. אבל קודם כל אני לא באמת יכולה לדעת למה היא עשתה אותם. לי זה נראה שעבר עליה משהו מאוד לא טוב בתקופה הזאת, כך שאין טעם לכעוס עליה על הדברים שעשתה ברגעים קשים בחיים.
שנית, הכעס עליה רק פוגע בי ולא מועיל לאף אחד. בטח שלא לי.
אני בוחרת היום להשאיר אותה ואת כל הרגשות שהיא הציפה בי מאחור. חיוביים ושליליים כאחד.
אני לא הולכת לוותר על האושר שהיא עזרה לי להשיג. בסופו של דבר זו אני שבחרתי להשיג אותו, ובלי הבחירה שלי זה לא היה קורה. היא רק שליחה של ה' ! 

אני הולכת לקרוא על זה, לדבר על זה וכך לחזק את האמונה הזו בי. 

"האמנתי כי אדבר" (תהילים קטז, י)

ובתיה, סלחתי לך. 

*************************

הלב אמר לי שעוד לא מאוחר

וגם לא צריך לחכות למחר

תמיד אפשר לסלוח

ולנסות את הכאב פשוט לשכוח

אנשים באים וגם הולכים

החיים בהפתעות רצופים

יש תקופות של אכזבה 

אבל חולפות עוברות הן מהרה

נותנת לשמחה את הכתר

נותנת לאהבה את השליטה

בבריאה האדם הוא נזר 

וכל חייו הרבה עבודה.

אם מתחיל להיות משעמם

סימן שהגיע הסוף שלהם ;)

גם כשהכל נראה אפור 

אהבתו של ה' 

היא המפתח לאור.

השמחה, האמונה

זאת תכלית חיי מעתה.

אם אתה מחפש מישהו שאת חייך ישנה

תסתכל בראי, אותו שם תראה

המהפך כולו תלוי בך

הבחירה בידיים שלך

נגמרו כל השקרים בעולם

*************************

כעבור שבוע

לפני יומיים יצאנו לטיול שנתי באילת. בדיוק הרגשתי לאחרונה שאני כל כך רוצה לברוח רחוק, כך שזה התאים לי בול. באוטובוס הייתי עם אוזניות ושמעתי את השיר "רחוק מכולם" וקראתי קצת מהחוברת "חי בביטחון" שכתב הרב יעקב ישראל לוגאסי. החוברת הזאת מחזקת את ההסתכלות שהכל מאת ה', והבוטח בה' לא מתאכזב (בניגוד לבוטח בבני אדם כן..?) 

אחרי יומיים של קריאה שבהם גם טיפסנו הרים ועשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה, אני יושבת כעת על ערסל בחוף שבאילת. 

ריבונו של עולם.
אני נמצאת במקום מדהים, מרהיב ביופיו. גלים שחלקם בצבע טורקיז וחלקם בצבע לבן טהור. מאחור רכסי הרים ואני רואה את זה שכל זה שלך וכל זה ממך. אתה, בורא העולם. אתה, אבא שלי, האבא היחיד שנשאר לי. 

יש רגעים שאני מצליחה לראות את זה שהכול ממך- הכוונה הכל. 

הימים האחרונים בנו בי את הראייה הזאת יותר מתמיד.
הצורך להתמודד, חוסר היכולת לברוח במסלולי ההרים - אי אפשר לחזור אחורה וכל צעד מקרב אותי אל ההצלחה. כמו בחיים, המסלול בנוי מעליות וירידות. הירידה היא זמנית, והיא מביאה אחריה עליה. 

למדתי שאני עוברת גם בחיים מסע על הר, והוא לא ייגמר כל עוד אני כאן. 

מסע של בנייה עצמית, של בנייה של קשר ביני לבין הקב"ה, שכולל גם אמונה ועבודת המידות, וגם לימוד וקיום המצוות בהדרגה.
לא יגיע היום בו אומר: הבנתי הכל בחיים האלה.
תמיד יש מה ללמוד.
למדתי באופן מוחשי שהתלות הבלעדית של החיים שלי בידיים שלך כשאני צועדת על קצה של צוק. כשאני נמצאת על סולם שמתנדנד בין שמיים וארץ. שלב אחרי שלב, נשאתי עיניי אל ההרים וידעתי שעזרי מעם ה'. ולא מעם אף אחד אחר. שלב אחרי שלב, ידעתי שאתה איתי.
למדתי שיש אנשים טובים, והם שליחים שלך, מלאכים בעולם הזה.
למדתי שאני, שלמות הלב שלי, והאהבה שלי אליך לא תלויה באף אחד.
זה היה כואב לגלות, כואב כמו החלקה על סלע בהר. כואב כמו הפחד למות. כואב אבל שווה את זה. כואב ומספק. 

גיליתי את הצורך לנוח ולנשום לעיתים, לא תמיד צריך להיאבק. לפעמים אפשר פשוט להתבונן בנוף ולאהוב אותך. ככה פשוט. 

ניסיתי להקשיב לעצמי, שהאמת - זה הכי קשה שיש. להקשיב לקול שלך שקורא לי מתוך תוכי, מעמקי נשמתי.
אני יודעת מה אתה רוצה ממני. אני יודעת מה השלב הבא. לחיות איתך בשותפות. לחיות אותך.
חיים יחד איתך. חיים של תפילה, של שיח מתמיד. 

************************

ריבונו של עולם :)

קח ממני את הלחץ 

עזור לי רגע לנשום

לשים בצד את כל הבלגן 

ולחיות

פשוט לחיות

לא רוצה לחכות לרגע 

רוצה את זה עכשיו 

אתה קרוב יותר מתמיד

תסתכל עליי 

אני הבת שלך

אוהבת אותך 

מאוד

בוא ונחיה כאן יחד

אני ואתה 

בלי מקום לדאגה

רק אהבה 

נשכח מהכל

ימין או שמאל

ונאהב את כולם

פשוט נאהב

************************

כעבור שבועיים 

קיבלתי על עצמי היום החלטה לא פשוטה, מכל הבחינות. סגרתי את הפייסבוק ואת האינסטגרם. אני כבר פחות יודעת לנמק למה אני עושה את מה שאני עושה. זה פשוט מרגיש לי נכון. אנסה בכל זאת. 

הרשתות החברתיות האלה גורמות לי לשפוט אנשים לרעה על סמך תמונות שהם מעלים וחוויות שהם בוחרים לשתף. 

אני חושבת שאני רוצה לשמר קשר עם בני אדם קצת כמו פעם. יותר "לשפוט" לפי שיחות והכרות אמיתית, פנים מול פנים. זה לא משהו שאני מרגישה שאני יכולה לעשות בו מהפך שלם. בכל זאת יש עדיין הודעות ושיחות טלפון, אבל אני כן רוצה להפחית משמעותית את ההסתכלות שלי על אנשים דרך מסך. ברגעים שאני כן בטלפון, ויש לא מעט כאלה, אני משתדלת להשתמש בו לדברים טובים כמו לחיזוקים ולשחנשים עם כאלה שהסיכוי שלי להיפגש איתם לא כזה גדול. 

הכי מדהים בנושא הזה זאת השבת. אני מרגישה שיותר מלכל הדורות, השבת יועדה בעיקר לדורנו. היא גורמת לנו לעשות משהו שאף אחד אחר לא יכול לגרום לנו לעשות - לשים בצד את מכשיר ההנשמה אליו אנחנו מחוברים ולהבין שבלעדיו לא נמות. להפך. נחיה ובאמת. נסתכל אחד בעיניים של השני ונרגיש קרבה ועומק שאין ביום אחר, בו הטלפון שולט.

כבר אמרתי כמה שהיהדות רלוונטית? 

כעבור חודש

החיים שלי טובים בסך הכל. בקשר לעבודת המידות שאני מנסה לעשות, אני  מחפשת כל הזמן סיטואציות מאתגרות ומנסה לעמוד בהם. לא תמיד מצליחה, אבל אני אוהבת לראות את השיפור שלי.
אני יודעת שהאנשים סביבי הם הטובים ביותר בשבילי. אני אוהבת את המשפחה שלי, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם.
אני מכילה את החסרונות שלי ומבינה שיש בהם יתרון עבורי. עבור המסלול המסוים שלי.
הרב יגאל אומר שרק ברגע שאדם יאהב את חייו, הוא יאהב את מי שנתן לו אותם. ואני באמת מרגישה אהבה אמיתית וענקית לקב"ה.
לא סתם אנו מצווים - 

"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו, ה)

זהו ציווי לאהוב את החיים (אהבת מקור החיים = ה').
כל כך אוהבת אותו שמוכנה לעשות עבורו כמה שאוכל, לקדש את שמו בחיי, להפיץ את תורתו ולהתחזק בדרך שהוא רוצה שאלך בה.
אני שמה חצאית ארוכה יותר ולא אכפת לי שחם לי. הפסקתי לגמרי ללכת למסיבות או לבילויים מעורבים.
אני אוהבת את ה', וכשאתה אוהב מישהו ואתה מרגיש את אהבתו כלפיך, לא אכפת לך אם זה קשה או לא נוח. אתה רוצה לעשות לו טוב. רק טוב. ומי שעושה את זה לא יוצא פרייאר. הוא מקבל המון בחזרה, מניסיון.

אני לא עושה את המצוות וההפצה בשביל המתנות שאני מקבלת בחזרה, אבל זה בהחלט בונוס שכיף לקבל. 

פתאום אכפת לי שאחרים לא מקיימים מצוות. פתאום כואב לי שהם לא רואים כמה ה' טוב, שהם לא רואים כמה התורה היא תורת חיים. אני רוצה לצרוח. אני רוצה שכולם יידעו. די להיכנע להסתתרות של ה'. אפשר לראות אותו, והאמת? זה לא כל כך קשה. זה אפשרי, וזה יפה כל כך. 

יש רגעים שבהם יוצא לי לדמיין את החיים שהיו יכולים להיות לי לולא הבחירה התמידית בחיים. הבחירה באור החיים (=התורה). כתוצאה מכך, דמעות מוצאות את דרכן אל מחוץ לעיניי. אבל אילו דמעות טובות. דמעות של התרגשות. דמעות של אהבה והודיה לקב"ה על הזכות שנפלה בחלקי לזהות את הבחירה הקיימת בחיי ולעשות את הבחירה הנכונה. כמה שזה לא מובן לי מאליו. 

************************************

אתה, הבאת לי לטעום את השלווה
אתה, דואג לי ללחם ומעליי לתקרה
אתה, המלך שאליו תמיד אכתוב
איך שזכיתי לגלות את הטוב
אנא, לי תעזור
רוצה למצוא את האור

איך קלישאות הפכו למציאות 

שמחה החליפה את האומללות

כבר כמעט לא בורחת 

ואת הלב לאט פותחת 

יש דברים שנשארו שם מאחור

כי הם מבקשים חושך

ואני מחפשת את האור

יודעת מהו טעם מתוק 

הטעם הוא בה' לדבוק

************************************

כעבור יומיים

סיפרתי לשיר על רעיון חדש שלי - הפרשת החלה שאני מתכננת לעשות בשבוע הבא לכיתה. אמרתי לה שיש לי מטרה שאני רואה רק אותה, והיא לעזור לאנשים לבחור בחיים טובים קצת יותר. השיחה איתה גרמה לי לערעור קל…

"נועה.. אולי אנשים בוחרים בדרך הזאת שהם חיים בה עכשיו? אולי טוב להם עם כל השאלות?", היא שאלה.

"אבל יש אפשרות אחרת, טובה יותר. אני רק רוצה להעלות את המודעות אליה. הם כבר יבחרו לבד", עניתי.

"אני חושבת שאת חיה בסרט טוב מדי. העולם לא יכול לעבוד ככה, כמו שאת חולמת", היא אמרה.

זה הקטע שאני זוכרת מהשיחה שהייתה אמש. חשבתי עליה המון.

אולי אנשים בוחרים לבחור בדרך החושך, בדרך הספקות האינסופיות.

אולי החלום שלי חסר יכולת להתגשם.. בא לי לבכות. אני לא יכולה לשנות כלום? לא יכולה להעיר אנשים מהסיוט שהם בוחרים לחיות בו?

אין בכוחי לקחת אותם לעולם טוב יותר, עולם שקצת יותר כיף לחיות בו? עולם שבו קצת יותר טוב לאדם עם עצמו? ועם סביבתו?

אני לא רוצה להפסיק. אני אמשיך בכל מקרה. זה חזק ממני. 

אולי לא תקבלו את מה שאני אומרת, אבל תדעו שיש חיים כאלה ותדעו שאתם בוחרים לא לחיות אותם.

תדעו שיש חיים של אושר ואור, ואתם בוחרים לא לחיות אותם.

הנשמה תרצה יותר, ולכם לא יישארו תירוצים יותר. 

בעצם, דווקא בגלל השיחה עם שיר אני מבינה כמה זה טוב שהמסע שלי מתועד ביומן. כמה זה חשוב לפרסם את הסיפור שלי.

אם זה יגרום למישהו אחד להתעורר, אפילו קצת, החלום שלי יתגשם.

אני מאמינה שזה יקרה. קשה לראות את האמת, נכון, אבל אני מאמינה בשכלם הפשוט של בני האדם. אני מאמינה שהם לא עד כדי כך עוורים…

עובדה! גם אני הצלחתי לפקוח את עיניי!

ומעכשיו, אני זועקת את זה חזק יותר!

אולי. אולי זה סרט טוב מדי, מה שאני מדמיינת, אבל אני יודעת שגם סרטים וחלומות יכולים להתגשם. אני אומרת שהעולם יכול לעבוד כך, אבל כרגע הוא לא רוצה לעבוד כך. אני אומרת שנגיע ליום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד. איך זה יקרה? על ידי החלטה פשוטה בבחירה לא פשוטה, ואפילו נועזת, בחיים. 

"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"

(זכריה יד, ט) 

כעבור שבוע

היום עשיתי הפרשת חלה לכיתה שלי. דיברתי שעה בערך.

היו דמעות, היו חיוכים. הייתה הרגשה של משהו גבוה, נעלה. הרגשה של משהו אמיתי. דיברתי על הסיפור שלי, ועל השאיפה שלי להגשים את צוואתו של אבא. לומר תודה על מה שיש, ופשוט לחיות.

אני לא רוצה רק לבחור לחיות חיים מלאי הערכה בעצמי. אני רוצה להפיץ את הדרך הזאת. וכן, אני מאמינה שהדרך הזאת תשנה את העולם כי אני לא היחידה שרוצה את זה. כולנו צמאים לעולם טוב יותר. ה' איתנו, וביחד איתו הכל אפשרי!

אני מאושרת הערב, כפי שמעולם לא הייתי.

"היי נועה.

רציתי לומר לך שריגשת אותי בטירוף. איך שהגעתי הביתה למיטה שלי פשוט התפרקתי. השיחה הזו הייתה מלאת עוצמה מבחינתי. את החזרת לי הערכה לדברים שבחיים לא חשבתי שאחזור להעריך בגלל מקרים מסוימים.

אין לי דרך להודות לך על זה, את באמת עזרת לי ואני כל כך שמחה שהכרתי אותך ושלקחתי חלק בשיחה המדהימה הזו. אני באמת רוצה להגיד לך תודה ענקית מכל הלב".

הודעות מהסוג הזה, שקיבלתי היום, נותנות לי כוח להמשיך ולהילחם על האמת שלי, בלי שום חששות ויאוש. 

***************************

תגידו שאני משוגעת,

תגידו שאני לא יודעת

כמה החיים קשים,

אותי רק מייאשים

*אני באמת מאמינה 

שכל אתגר הוא מתנה.

העטיפה קצת קשה לפתיחה

אבל בסוף זה מסייע לצמיחה*

רק במרמור מסתובבים 

חושבים שכך נראים החיים

אני מרגישה חזק בתוכי

שלתקן אותה טעות זוהי שליחותי

גם לי הייתה אותה טעות - 

חיים של סבל בגלל מרות, 

רק כי לא ידעתי כמה אוהב

זה שבמרומים יושב :)

***************************

כעבור יומיים

חמש שנים. איך הזמן טס. 

אבא שלי לא כאן כבר חמש שנים שלמות.
הייתי רוצה להיכנס עכשיו למיטה ולהתכרבל בתוך שמיכת פוך, אפילו שחודש מאי עכשיו. לא בגלל שאני בדיכאון וכל מה שאני רוצה זה להיות מתחת לשמיכה ולמלא את המיטה בניירות טישו מקומטים מרוב בכי.
אני פשוט רוצה רגע עם עצמי.
כן בכיתי. אני מתגעגעת.
לאחרונה, הזיכרונות צפים לי לאט לאט, מתחילים לחזור אליי. זכרונות טובים על אבא שלי. 

שתים עשרה. קרוב לשתים עשרה שנים שזכיתי שתהיה בחיי. זה לא הרבה, אבל זה גם לא קצת. יש כאלה שמאבדים את אבא שלהם בגיל יותר קטן, ויש כאלה שלא מכירים את אבא שלהם בכלל. אני בוחרת להעריך את הרגעים שזכיתי להיות במחיצתך. אני שמחה שהכרתי אותך. 

אני זוכרת שכשהייתי קטנה, היית מרים אותי על הכתפיים שלך ומפני שהיית מאוד גבוה הייתי מפחדת אבל עדיין ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך ועל הכתפיים הרחבות שלך ושלעולם לא תיתן לי ליפול.
אני זוכרת איך ישבתי מולך. אתה על הספה שלך, הגדולה, ואני על הכיסא ושיחקנו "מסירות" סתם כי יום שבת ורציתי לשחק. ניסית ללמד אותי לא לפחד מהכדור, כי אני די פחדנית. לא יודעת אם זה עזר… אבל לפחות ניסית :)

אני זוכרת איך הרכבנו ביחד דגמים ויצירות מדהימות שהייתי צריכה להגיש לבית הספר. היית מאוד מוכשר ויצירתי.

אני זוכרת את הבדיחות שלך.
אני זוכרת איך השתדלת להשתנות, גם בשבילי.
אני זוכרת איך עזרת לי להתכונן למבחן בפיזיקה כמה ימים לפני שהלכת בלי לחזור, בסבלנות ובאהבה.
אני זוכרת שבגלל שאני ממש גרועה בספורט עזרת לי להתכונן למבחן בספורט כדי שלא איכשל וקפצנו בחבל יחד.
אני זוכרת שכשהייתי שרה היית כולך מחייך, אפילו שלא שרתי וואו בלשון המעטה, וכשהייתי מפסיקה לשיר אמרת לי: "למה הפסקת? תמשיכי"
אני זוכרת איך קראת לי כתבה שאתה כותב לעיתון המקומי, ואני חייכתי כשהבנתי ממי ירשתי את האהבה שלי לכתיבה.  

אני זוכרת איך הייתה תחרות בבית ספר ורציתי לזכות רק כדי לבחור את הפרס - בושם לגבר. לא רציתי צעצועים וגם לא רציתי ממתקים.

לא רציתי אף מתנה אחרת. כשהצלחתי במשימה שלי, הבאתי לך אותו ליום הולדת וכל כך שמחתי לראות שאתה משתמש בו ואוהב את המתנה שלי.
אני זוכרת גם שהכנתי לך מתנה לכבוד יום הולדת 61. כבר חצי שנה לפני, היה לי רעיון ולא הצלחתי להתאפק - חודש לפני יום ההולדת התחלתי להכין אותה וגם הבאתי לך. ביצירה היו שמיים כחולים, ספסל ריק, דשא ואגם יפהפה. לא תכננתי שהספסל יהיה ריק, אבל כך יצא.
לא ידעתי שאתה באמת תקום, תלך בלי לחזור ותשאיר את הספסל בליבי ריק.
את יום ההולדת הזה לא הספקת לחגוג, ואם הייתי מחכה כדי להביא לך את המתנה לא היית מקבל אותה. שבועיים לפני יום ההולדת הלכת.
אני כל כך שמחה שהספקתי להביא לך מתנה ליום הולדת שבכלל לא חגגת. מתנה מהבת שלך שכל כך אוהבת אותך.
אהבה בלתי ניתנת להסבר. אהבה בין אב לבת. אתה אבא שלי, אני הבת שלך ואף אחד לא יכול לקחת את הקשר הזה מאיתנו.
היום אני מבינה שגם בתקופה שהיית קשוח, עשית הכל מדאגה אליי. לאט לאט הבנת מה המידה הנכונה של דאגה ומתי גם צריך לשחרר, אבל לעולם לא רצית להרע לי ותמיד הייתה לך כוונה טובה.
תמיד היית שם בשבילי. נכון, לא תמיד הערכתי את זה. נכון, לפעמים התביישתי ממך כי היית אחר מכל האבות שראיתי של החברות שלי. אבל היום אני מעריכה אותך ומודה לך. שתדע - לא הייתי מסכימה להחליף אותך באף אב אחר, גם אם היו משלמים לי על כך ! 

אתה יודע, לפני חמש שנים שלמות וארוכות באותו רגע הזוי, הם אמרו לי שאתה לא איתנו יותר. לא איתי. 

אני סירבתי להאמין. חיכיתי להתעורר מהסיוט, אבל עד היום לא התעוררתי. לאט לאט הבנתי שלא הלכת. אתה חי. 

כן, שם, בעולם הבא כמו שהם אמרו. 

אבל יותר מזה. אתה חי גם פה. כל עוד אני פה גם אתה פה. אני מרגישה אותך בתוכי. כמה שאנחנו שונים, וואו.. כמה! אבל באותה נשימה אני אומרת שאנחנו גם מאוד דומים. אוצרות שלך שחבויים בתוכי ואני מגלה אותם יום אחרי יום. 

הם אמרו שאני צריכה לשכוח אותך, אבל איך אוכל לשכוח אותך כשזה אומר לשכוח חצי אותי? 

הערכים שלך. החלומות שלך. השאיפה להיות מאושר, השאיפה פשוט להיות, אילו דברים שחיים בתוכי לעד. 

דברים שרצית לשנות ולא הספקת עומדים לנגד עיניי. האמון שלך בבני אדם שהלך והתפרק זה משהו שאני כאן כדי לבנות, במידה הנכונה, כי לא באמת אפשר לסמוך עליהם. צדקת. 

רק אלוקים הוא זה שקובע כאן הכל וכן, צריך להגיד ברוך ה' כי תמיד יכול להיות יותר גרוע, צדקת. 

אני פה. אל תדאג. בשבילי. בשבילך. בשביל המשפחה, ובשביל המשפחה היותר גדולה שלי - עם ישראל. 

עד כאן יומן הנעורים שלי.

*כעבור שש שנים*

"אני יכולה לגרום לזה שאף אחד בכיתה לא ידבר איתך. ברגע אחד אני יכולה לפתוח קבוצה בווטסאפ נגדך. את עוד תצטערי על הרגע שהתעסקת איתי מותק", כך שמעתי בחצר, מאחורי "קיר הסודות".
עברה בי חלחלה. הרגשתי שהקול מנוכר לי, אך המשפט מוכר לי.
אסתר. רחלי. אורה. ליאורה. הכל חזר אליי בבום.
הבנתי למה הלב שלי בחר לשבת כאן, בכיסא המורה התורנית. הבנתי בדיוק מה אני צריכה לעשות - לא לשתוק.

אני כאן כדי להעביר לדור הצעיר את האהבה בעצמם. זה נשמע מצחיק. איזה דור יותר נרקסיסט, לכאורה, יותר מהדור הצעיר?

זה רק נראה ככה, שהם מאוהבים בעצמם. הם לא. זאת מסכה.

אני כאן כדי ללמד אותם לא להאמין למה שאנשים אומרים עליהם. בדרך כלל, המלכלכים עושים את זה משעמום או מקנאה, וזה מעיד על לכלוך שיש להם בעצמם עמוק בלב.
היום לצערי, זה קל יותר. המקלדת הרי היא כלי הנשק הכי קל שיש. פשוט לכתוב. זוכרים שיש אדם, עם רגשות מאחורי המקלדת בצד השני, כן?

אני כאן כדי ללמד אתכם שאנחנו לא חייבים להסכים על הכל. 

"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", מלמדים אותנו חז"ל.
אבל מדוע אנו נרתעים כל כך מהשונה?

אני כאן כדי לנגב לך את הדמעות ולומר לך להמשיך להיות מי שאת.

אני כאן כדי לשמש לך משענת ולומר לך לא לפחד. גם לא מחרם. גם הדבר הכי נורא בעולם חולף. 

אני שרואה בך אותי ואוהבת אותך יותר מהכל. אני לצידך בעת מלחמה ולצידך גם בשעת שלום.  

אני כאן, מורה דתיה בבית ספר חילוני, כדי להגיד לכם דבר אחד - אל תשנאו לפני שתכירו באמת את מה שהביא אתכם, כאן אל הארץ הזאת.

ובאופן כללי קוראת - די לדעות קדומות ! 

התחלתי את הספר בתיאור של מסע הנעורים שלי. מסע שהיה מלא בשאלות ובהתמודדויות, שבנו את נועה של היום. 

רציתי להבין הכל. 

אני לא מצטערת על אף שאלה ששאלתי ועל אף חוויה שחוויתי. על כל שאלה ששאלתי השגתי תשובה. כל השאלות והתשובות ההן, הובילו אותי למי שאני היום, לאשת החינוך שבחרתי להיות, לערכים והעקרונות שבחרתי לקדם ולהפיץ. 

השאלות אף פעם לא נגמרות. תמיד יש לי מה לשאול ועל מה לערער.
לעניות דעתי, זה בריא שאדם יספק לעצמו תשובות לשאלות שמציקות לו אבל אם יחיה כך כל חייו, הוא לא יידע שלווה לעולם. אם אדם בוחר לחיות כך את כל חייו, אני מאחלת לו המון בהצלחה.. מדובר בחיים של אי שקט אחד גדול.

אני רוצה לחיות חיים של תשובות. של תמימות. 

הקשר שלי ושל ה' הוא הקשר היחיד בחיי שאני יכולה לקבוע לגביו שהוא נצחי בוודאות. אהבה ללא תנאים. לא משנה כמה טעויות עשיתי או אעשה - אבא תמיד מקבל את ביתו בזרועות פתוחות בחזרה. 

אני גם רוצה לאהוב אותו ללא תנאים. ככה פשוט. להאמין. לקיים מצוותיו ולא רק בתנאי שאני מבינה מה אני עושה. לקיים כי אני אוהבת אותו ולא רוצה להכאיב לו או לבגוד בו, אף פעם.
הלוואי שהייתי כמו אמא שלי, עם אמונה תמימה ופשוטה שיש אלוקים ויש דרך חיים אחת שהיא לטובתנו, בלי לחפור לעומק יותר מדי. לפעמים אני קצת מקנאה בה. היא לא חיה בהרהורים או ערעורים. כך חינכו אותה. 

אני, לעומת זאת, נולדתי לדור שצמא לעומק, שצועק לחקירה. דור שמעדיף גיהנום של ספקות על פני גן עדן של שלווה. 

כנראה שאמא שלי, במהלך תקופת הריבים שלי איתה, לא הבינה מאיפה מגיעה רוח המרדנות שלי. היא לא הכירה את זה קודם לכן. היא לא ידעה שכל הזלזול שלי מגיע מתוך כאב של תחושת ריחוק מהקב"ה. תחושה מוטעית, אגב.

זאת לא הייתה רוח של מרדנות. זאת הייתה רוח של סקרנות. רוח טבעית שאיתה ה' הביא את הדור שלנו לעולם. דור שבא לבשר בשורה של ידע והשכלה. לולא הייתי חוקרת ומקבלת תשובות לשאלותיי, לא הייתי כל כך בטוחה בדרכי וכל כך נאבקת עליה ועל הפצתה, כך שגם בזה טמון יתרון.  

רצוני למצוא את האיזון בין השניים בעזרת ה', את דרך האמצע.

רבי נחמן מברסלב אמר: 

"החכמה הגדולה ביותר מכל החכמות היא, שלא להיות חכם כלל"

החוכמה האמיתית היא בעצם להיות תם וישר, לעבוד את ה' בפשטות.

איך? קיום פשוט ותמים של מצוות התורה, כמו שמצווה התורה -
"ובחרת בחיים".

הקב"ה מציב בפנינו בכל רגע ורגע שתי אפשרויות - 

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע"

(דברים ל, טו)

• הבחירה בחיים - שהיא כוללת קיום של מצוות התורה והליכה בדרך המוסרית - 

"לאהבה את-יהוה אלוהיך ללכת בדרכיו, ולשמור מצוותיו"

• מול הבחירה במוות - שהיא כוללת חיים של עבירות - 

"ואם-יפנה לבבך, ולא תשמע..."

התורה, בתוכה, מצווה אותנו לבחור בה? 

זה מובן מאליו! למה שהיא תאמר אחרת? היא בוודאי לא תאמר לנו להתאסלם…

אבל היא לא רושמת בבירור: תבחרו לקיים אותי.
היא אומרת: תבחרו בחיים. 

היא פונה לכל אחד מאיתנו, ומבקשת שנלמד אותה שוב ושוב, עד שנראה בה את המדריך לחיים טובים יותר. עד שנבין שהבחירה בה היא בחירה בחיים.

בני אדם רבים משוטטים בעולם בתחושות מרמור, אכזבה, עצב וכעס, טוענים שהחיים קשים והמוות הוא שיגאל אותנו מהייסורים הקשים.

בני האדם מנסים להשתיק את הצרות, כל אחד בדרכו שלו,
והתורה זועקת: אתם יכולים לבחור בחיים אחרים! יש אופציה לחיים מאושרים! והבחירה הזאת נתונה בידיים שלכם!

היהדות הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. כמחצית ממנה עוסקת ב"בין אדם לחברו". היא שמה לה למטרה להפוך את החברה שלנו לחברה מתוקנת ומקבלת, לחברה המעניקה יחס הגון לכל חבריה, גם לשונים בה.

היהדות לא מקבלת התירוץ "ככה אני". היא קוראת לכל אדם לשאת באחריות על חייו, לעשות מאמץ ולהשתנות. היא קוראת לאדם הפשוט ואומרת לו: בכוחך לשנות את העולם!

היהדות, שמה במרכזה את עולם הזוגיות, ומדריכה אותנו איך ליצור זוגיות מכבדת ואוהבת, וכמה שזה נחוץ במיוחד בדור שלנו בו רבו הגירושים…

היהדות לא הופכת את החיים לקלים יותר. היא לא מתכחשת לאתגרים שבהם. היא מעניקה לנו כלים להתמודדות איתם ולצמיחה מהם.

היהדות, עוסקת ביחסנו לחיים ולמי שנתן לנו אותם. היא לא מפחדת משאלות והיא עוסקת בהכל, בלי להתבייש. 

היהדות לא מתערבת לנו בחיים האישיים עד לפרטים מביכים. היהדות היא החיים עצמם. חיים של חיות, ולא חיים מתוך תחושת מוות מתמדת.

היהדות היא מתנה שהעניק לנו ה' ברוב רחמיו, המדריכה אותנו איך לחיות את החיים, אבל באמת לחיות. 
היהדות היא הנאורות האמיתית, ואין אור מאיר יותר ממנה. 

אנשים טוענים שפג תוקפה של התורה, שהתקדמנו.
אבל אני רוצה לשאול - 

באיזה דור הייתה נחוצה אותה תמימות ופשטות יותר מבדורנו?

באיזה דור הייתה כל כך חסרה האהבה האמיתית, יותר מבדורנו?

באיזה דור האושר היה מצרך נדיר כל כך, ומבוקש כל כך יותר מבדורנו?

התורה מתאימה לכולנו. בכל דור ודור. לכל פרט באשר הוא. 

אחרת, היא לא הייתה ניתנת לכולנו במעמד הר סיני על ידי מי שברא אותנו ומכיר את היכולות שלנו יותר מכל אחד אחר. הוא לא היה נותן לנו משימה שלא מתאימה למידות שלנו. 

"ובחרת בחיים" זו משימה אפשרית !

הבחירה באמת,

הבחירה באושר,

הבחירה באהבה ובאחווה,

הבחירה נטו בידיים שלנו.

אבא שבשמיים

תודה על הכל !
אני אוהבת אותך !

**********************************

ריבונו של עולם 

כמה אני אוהבת אותך, כמה... 

וכמה שאתה אותי אוהב 

אותי לרגע לא עוזב

האהבה שלנו 

לא תלויה בשום דבר

אין מחיצה ביננו כבר

תעזור לי להסתכל קדימה 

ולא לאחור

לראות שבכל דבר מסתתר אור

תעזור לי להמשיך בדרך 

בלי להסתכל לצדדים,

בלי רמאויות ושקרים.

רק אנשי אמת וישרים

בהם אתקל בדרכים 

תעשה שהפצע פחות יכאב

תעשה שהשמחה בליבי תשכב 

תעשה שאנשים יתרככו

אחד את השני באהבה יקבלו

תעשה שהחומה תיפול 

ואת האיזון הנכון אדע לשקול 

תעשה שחצי שיהפוך לשלם

שהחור בליבי ייעלם

**********************************
 

כתב מהמחבר(ת)

כמה התרגשות יש בי להגיע לרגע הזה שבו אני שולחת את נועה המתוקה עם הסיפור שלה לפרסום. מודה אני לה' יתברך על הזכות שנפלה בחלקי. 

לא מעט שואלים אותי - האם נועה אמיתית?

אז הגיע הזמן לענות לכם :)

החוויות שנועה עוברת הן חוויות המבוססות על החיים האמיתיים - בהן חוויות אישיות שלי ובהן חוויות שליקטתי מחיים שאינם שלי, כך שאפשר לקבוע שנועה אמיתית. 

בהזדמנות זו, אודה לה' על התסריטים המדהימים (=החיים) שהוא כותב, שבהשראתם נכתב סיפור זה שלפניכם. 

באופן כללי, אני חושבת שנועה היא שילוב של כולנו. היא דומה בהרבה נקודות לכל אחד מאיתנו ובאותה מידה גם שונה בהרבה נקודות. 

נועה היא הנשמה של כולנו.

הנשמה שצמאה לסוף טוב.

הנשמה שמשתוקקת ללכת במסלול הנכון. 

הנשמה שעוברת מסע מיוחד במינו, מרגש ומטלטל. 

הנשמה של הדור שלנו שרוצה לחקור ולהבין את מטרת המסע. 

הנשמה שבוחרת לבחור בחיים. 

אגב, נועה, שנזכרת במסע הילדות שלה בספר שלפניכם, שואבת ממנו כוחות להמשיך במסע. המסע שלה לא נגמר בעת סגירת הסיפור.

לסיום, אשלח ברכת תודה בראש ובראשונה שוב לאבא שבשמיים על הכל. תודה גם לאימי היקרה שתחי' ולכל קרוביי ואהוביי שתמכו בי בדרך הארוכה הזאת. ה' יברך אתכם בכל ! 

גם לכל הנ"ל וגם לקוראים היקרים, מאחלת ומייחלת אני שנזכה כולנו בע"ה לבחור חיים עם משמעות, חיים עם עומק. חיים טובים יותר. קצת יותר. 

אוהבת אתכם ❤ 

אורטל