שירה יהודית

את תיוולדי לאור, ואנחנו נספר לך – אבל את לא תביני

נספר לך על ימים של איילת השחר, על חושך סמיך ועבה. על רגע אחד לפני שהפציעו קרניים ראשונות, קרניים של אור חדש

  • א' ניסן התש"פ
(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

לא, ילדה שלי.
גם אם אני אנסה לתאר לך, את לא תביני.
לא תביני מה זה חושך אמיתי,
מה זה בלבול,
מה זה הסתר.
מה זה לבכות מעומק של צרה.
להיאנח מעול גלות מרה.
לקרוא מעומק מצולה,
ללוות נפילה –
בתפילה.
 
את,
שאני לא יודעת אם תהיי הבת שלי,
או נכדה שלי, או נינה,
אבל את תיוולדי לאור.
ואנחנו נספר לך, אבל את לא תביני.
נספר לך על ימים שהקב"ה דיבר איתנו אבל לא כולנו ידענו על זה.
על ימים שדבר ה' נשמע מקצה העולם ועד קצהו אבל אנשים לא שעו מקוצר רוח ועבודה קשה.
על ימים שבורא עולם טלטל את עולמו בכפיים של רחמים ואהבה,
לנער עוד כמה נידחים ורחוקים---
לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
כן, ילדה שלי. פעם, בחושך, בהסתר,
היו כאלו שבחרו להיות רחוקים. רחוקים מהאור. שקועים בעלטה.
היה דבר כזה, לבחור במוות. ברע.
 
נספר לך על ימים של איילת השחר,
על חושך סמיך ועבה.
על רגע אחד לפני שהפציעו קרניים ראשונות, קרניים של אור חדש---
ימים בהם נשמות בני האדם זעקו, אך היו כאלו שלא שמעו אותן.
ימים בהם כל אבן חשה כי קרבו פעמי מבשר,
אך היו אנשים שליבם היה יותר אבן מאבן.
 
נספר לך על דור,
שכל באי עולם נשאו אליו עיניים.
וכל האבות צפו ממרומים על אותם הנבחרים---
לקבל פני משיח.
אותו הדור, מחוספס כעקב,
שותת בדמעות,
מוכה.
למוד אלפיים שנות סבל,
אך עם זיק משותף בעיניים.
דור,
שכל תפילותיהם ותקוותיהם של אבותינו התנקזו אליו.
שלכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה סבים וסבתות שמתו או חיו על קידוש ה',
והזרימו לנו נהרות של כוח.
 
דור,
שכשהפציע שחר חדש,
ומלא כבוד ה' מקצה אל קצה,
שאל הקב"ה כל אחת מאיתנו –
איך, ילדה שלי?
איך החזקת מעמד?
באמת יצאת בלי שריטה?... בלי פגע?...
את לגמרי-לגמרי שלי?...
ואנחנו הושטנו לו דפי סידור ספוגים בדמעות של בלבול.
הושטנו לו רגעים של אפלה גמורה, שבהם היינו צריכות לבחור לנו דרך---
אך היה חושך, ולא ידענו מה לבחור...
ולא נותר לנו אלא להבעיר אש אהבה,
וללכת לאורה.
חבוקים ודבוקים, רוצים לעשות רצונו.
כן,
לא היתה אז ברירה אחרת.
בלי האש הזו, בלתי אפשרי היה לשרוד.
הושטנו לו רבבות של נרות שהוצתו לשמו ולכבודו.
 
כי אנחנו בחרנו לשמוע את דברו,
וראינו בכל זעזוע - חיבוק,
ובכל טלטלה - זיכוך.
אלו היו ימים מוצפים באור,
רק שהיה צריך לחפש אותו.
הוא מילא את הרחובות,
אבל היה מכוסה.
מרוב שהסתנוורנו ממנו,
היו כאלו שעצמו עיניים.
 
ובאיזשהו שלב,
כבר לא נותר שום דבר,
ושום מקום שאפשר לבקר בו,

ושום מבחן להתכונן לקראתו,
שום אירוע למהר אליו,
רק לשבת ולצפות,
לקול שופר שהולך וחזק.
והוא הגיע, ילדה שלי,
אלא מה.

תגיות:שירה יהודיתאמונה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה