"נשמה טובה את", פרק כ"ז - מי את?!

גשם קל הומטר בקילוח עדין על ראשו של אבא מרליטו. הערפל שנוצר סביבו הכניס ספק בליבו אם המראה שראה אמיתי אם לאו.

מרליטו התקרב לעבר הגוש הזעיר המכורבל בתוך עצמו. צמרמורת הרעידה לפתע את גוו. אוויר הסתיו היה קר הבוקר, והוא היטיב את סודרו בעודו מחיש צעדיו. אולי מישהו זקוק לעזרה שם, ושמא זהו סתם כלבלב עזוב שהעביר בטעות את הלילה הקר במקום הלא נכון.

מרליטו נעצר ליד היצור הקטן המכורבל בתוך עצמו ומתפתל קלות, ונדהם לגלות ילדה קטנה.

שערה היה דביק, שפתיה נעו ללא הרף, ופניה היו סמוקות בגוון חולני. היא נעצה בו עיניים מפוחדות וזעה קלות באי נוחות כשהתקרב אליה. "היא חיה, למען השם," גופו נרעד, וטשטוש קל חלף מול עיניו.

"היי," ניסה באנגלית משום שזיהה שהילדה אינה תושבת המקום. "הו אר יו?" (מי את?)

הילדה הביטה בו בשתיקה בעיניים גדולות, ואז עצמה אותן נכנעת לחולשה.

"אילו נזקים אנושיים הותירה הסופה, מחריד... היא זעירה ובודדה כאן כל כך... איך בילתה את הלילה האפל והקר הזה?" לפתע התנער באחת. "את צריכה טיפול רפואי דחוף," אמר לעצמו יותר מאשר לילדה.

הוא נשא אותה בזרועותיו החסונות, נראה שלא היה בכוחה של הילדה להתנגד, גם אילו רצתה. היא כאילו חיכתה לרגע בו ייקח מישהו את האחריות עליה, ואז עצמה את עיניה והתמסרה לחולשה שעטפה אותה כמו שמיכה שחורה.

גופה היה רפוי וכבד, וידיה קרות למגע. מרליטו הסיר את מעילו מעליו ועטף בו את הפעוטה. הרוח הכתה על פניו בפראות, ולחייו האדימו מקור וממאמץ. הדרך משדות האורז לביתו ארוכה הייתה מתמיד, אך למרות זאת החיש את צעדיו, מחשש לפעוטה הרדומה.

הבתים באי נראו ממרחק כעדר עיזים המתחככים זה בזה, גוש צפוף שהונח בריכוז בינות לשדות המוריקים, הגוש החל לרקום עור וגידים ככל שהתקרב אליו מרליטו, הבית הראשון היה הבית של דוקטור צ'ימנוט, הרופא הכי לא קונבנציונלי שקיים ביקום.

______________________________________________________________

 קטי לכסנה מבט לעבר ילי הממתינה על יד השולחן העגול בקפיטריה והחליטה להעז.

"ילי, איך את מסתדרת עם אופניים?"

ילי הפטירה: "נפלא", אך קולה הביע פליאה.

"מה דעתך לצאת לפארק ולדאון טאון על אופניים?"

ילי נדמה לרגע. "כפי הידוע לי, המרחק לאזור הדאון טאון עצום. האם את כשירה כעת לרכיבה של שלוש שעות ויותר?"

קטי הרהרה לרגע.

"את יודעת מה, ילי? אחי השיג לי מתקן מיוחד לקשירת אופניים מאחורי הרכב. נשלב בטיול נסיעה ורכיבה."

קטי, אמריקאית טיפוסית, כבר הייתה מצוידת ברכב ספורטיבי נחמד בצבע לא שגרתי, וכצעירים אמריקאים רבים הוציאה רישיון לפני גיל 17.

לאחר דקות ספורות כבר ניצבו שתיהן למול מכוניתה האדומה והבוהקת של קטי. נסיעה קצרה הובילה אותן למחוז חפצן: פארק רחב ידיים, ולידו דאון טאון ענק לשופינג.

לאחר כחצי שעה של רכיבה פנו השתיים לרחבת פיקניק ענקית. ילי התפעלה למראה גודלה. הן התיישבו לפטפט.

"את מרתקת אותי," קטי הייתה ישירה וחדה. ישיבתה הזקופה על הספסל ללא המשענת שיוותה לה מראה אצילי, אך הבעת פניה הייתה שובבה וצחקנית.

"ובכן, מה עליי לעשות כדי להשקיט את סקרנותך?" ענתה ילי באותה המטבע.

"די. אל תהיי צינית, יש לך חיתוך דיבור מיוחד שאין כמוהו לאף אחד מן הסטודנטים האמריקאים, גם לאלו המגיעים מן הקצוות המוכרים פחות."

"ומנין לך שאיני אמריקאית?"

"המראה שלך מסגיר זאת. אולי הגעת מאירופה? אירופים מעטים מגיעים ללימודים בהרווארד, באירופה אוניברסיטאות רבות ומפותחות מספיק. אפריקה בוודאי אינה ארץ מוצאך, וגם המזרח הרחוק לא. אולי הגעת מישראל? גם זה לא ייתכן, משום שראית אותי כותבת מספר פעמים בעברית, ולא העברת לי שום מסר שהשפה מוכרת לך."

"אוה, סורי," ילי השעינה את מרפקיה על שולחן העץ המקולף ונשרטה קלות. "אינני מכירה מספיק את המדינה הקטנה הזו. שמעתי עליה בחדשות פעמים רבות, אך לא נתקלתי מעולם בתושביה." היא רכנה לעבר תיקה והוציאה ממנו מגבון כדי להניח על השריטה המדממת מעט.

"אולי נחזור למתחם האוניברסיטה? אני עייפה כל כך אחרי יום ארוך של לימודים ורכיבה..."

"ומה לגבי ארוחת ערב? בואי נקנה לנו מגש פיצה ונאכל באוטו." היטב ידעה קטי שהייתה זו הסחת דעת, אך כיבדה את רצונה של חברתה.

לאחר כעשר דקות של שיטוטים ללא תכלית בחנייה הרחבה קלטה לפתע ילי שקטי אינה זוכרת היכן החנתה את רכבה. "את בטוחה שאת יודעת היכן החנית את הרכב?" שאלה.

"כן, כן.. בוודאי. זה תמיד קורה לי. מיד אמצא אותו, ונצא בנהיגה מהירה לפיצרייה."

"אסקסיוז מי, אולי ראית כאן שברולט ספורטיבית בצבע אדום לוהט?" שאלה קטי את העוברים ושבים. קולה שידר מצוקה וחוסר אונים, אך בקול הרגיעה את ילי: "הכול בסדר. הנה הנה אנחנו מוצאים אותה... אוה," הקלה נשמעה בקולה של קטי כשגילתה את המכונית החונה לצידה. היא ניסתה את המפתחות, עם הקוד ובלעדיו, עד שהתייאשה.

"היא צודקת, המכונית. היא לא שלי. בשלי יש כיסויים על המושבים הקדמיים."

וכך מצאה את עצמה ילי מסתובבת הלוך ושוב בחנייה בתקווה למצוא את המכונית של קטי.

לאחר כחצי שעה מתישה של שיטוטים הן התיישבו באנחת רווחה בשברולט האדומה ונשמו לרווחה. ילי הבטיחה לעצמה בשקט שזו הפעם האחרונה שבה היא סומכת על קטי בנושא חנייה, ואילו קטי הפטירה: " דווקא מצאנו מהר הפעם. לפעמים אני מחפשת אחריה שעות. ככה אני, מה לעשות? לא עוזרים לי שום סימני דרך. פעם הבאתי מהבית שלושה קילו עדשים אדומות ופיזרתי בנדיבות לכל אורך הדרך, אך בדרך חזור נעלמו העדשים ונשאר המבוך המוכר." באותה קלילות שבה הסכינה לחיפושים החוזרים ונשנים, החליפה את הנושא ושאלה בסקרנות.

"אז אולי תואילי בכל זאת לגלות לי את סודך? מצד אחד את נחמדה וקרובה, ומצד שני מרוחקת כל כך וזרה."

"זה איננו סוד. סתם, העדפתי לא לעורר סקרנות מוגזמת לגבי מוצאי. אני פיליפינית."

כמו פצצה הוטלה ברכב הקטן. קטי פתחה חריץ חלון. "מה... מה זאת אומרת? שליחות או משהו כזה?"

"עזבי זה סיפור ארוך. שם גדלתי. אני פיליפינית לכל דבר. קבלי את זה כך. אולי יום יבוא ואשתף אותך בפרטים רבים יותר."

"את מסקרנת אותי."

"כבר אמרת את זה היום. את יודעת, לאו-דזה, פילוסוף ומשורר סיני שסינים רבים מעריצים גם היום כתב פעם: לא זה היוצא את דלת הבית יודע את העולם. לא זה המביט מבעד לחלון יודע את דרך העולם, ככל שתרחיק ללכת, כן תמעיט לדעת. לפיכך, החכם יודע בלי לזוז ממקומו. קורא בשם בלי לראות, משלים בלי לעשות. זה באמת לא משנה איפה אתה נמצא, מה אתה עושה, או באיזו שפה אתה מדבר, החכמה נמצאת בתוכך, וניתן להגיע אליה גם בלי לגמוא מרחקים ולחזות בנופים עוצרי נשימה, או לפגוש אנשים מגוונים ומחכימים. מצחיק, אך האדם שכתב את השורות החכמות האלו לפני כאלפיים וחמש מאות שנה לא ציית לחכמה שלו בעצמו, ויצא למסע סביב העולם שממנו לא חזר."

"מה את מתכוונת לומר?" קטי הישירה מבט.

"אני רק רוצה להדגיש שלא משנה מהו בדיוק המוצא של האדם. מה שמשנה באמת הוא מהות האדם בעצמו, ועד כמה הוא משכיל להשתמש בחוכמה האינסופית הקיימת בתוכו. חבל מאוד שאנשים מוגדרים על פי גזעם או על פי ארץ מוצאם."

"הופס...." פנייה חדה טלטלה את שתיהן קדימה בבת אחת.

"מה עכשיו? נבהלתי," גערה ילי.

"שכחנו את הפיצה... ואני מתה ברעב!"

"רצית למות כדי לאכול פיצה?" ילי הייתה מבוהלת למדי ורצתה בכל מאודה להגיע כבר לבניין מגוריה.

קטי ביצעה פנייה חדה ו'חתכה' את הכביש באופן האסור מבחינה חוקית. תוך מספר דקות נח לו המגש הנכסף בידיה האמונות של קטי. פיצה מהבילה נוטפת גבינות מותכות, ומעליה חתוכים ירקות ופטריות טריות, ולצדה בקבוק קוקה קולה.

אחד הדברים שילי לא התרגלה אליהם בשום אופן הוא שתיית משקה הקוקה קולה.

"אינני מצליחה להבין," כתבה ילי באחד ממכתביה לוונוס שבמזרח הרחוק, "מהי ההנאה בשתיית משקה בצבע שחור דוחה, שגורם לשיהוקים ולאי נוחות ואינו מרווה כלל? המים הצלולים נדמים בעיניי כגן עדן עלי אדמות למול המשקה העכור והדוחה הזה, הנערץ כל כך על האמריקנים."

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.