אין לי דיכאון אחרי לידה. אז מה קורה לי? כתבה ראשונה בסדרה

שיחה סתמית עם שכנה מהבניין ממול, דבר יום ביומו כמעט. מה קרה לי? גיטי שואלת את עצמה. זו כבר הלידה החמישית בלעה"ר, תמיד חזרתי לעצמי מיד, מקסימום עד חודשיים. טוב לי כל כך בעבודה, החברות מחכות לי וגם אני תמיד שמחתי לחזור אחרי חופשת לידה.

והפעם?

השכנה צודקת, מלכי התינוקת באמת בובה, שמחה רגועה, לא קשה בכלל. הלידה היתה רגילה, לא קשה במיוחד. הבת הגדולה שלי כבר בת עשר, יכולה להיות מעט לעזר, גם בעלי מבין ותומך. אבל המחשבות... הן הורגות אותי! אני לא מסוגלת לחשוב על חזרה לעבודה. אין לי מנוחה מהמחשבות המחרידות הללו, לא ביום ובטח לא בלילה.

מה קורה לי?

זה לא דכאון אחרי לידה. נתנו לי ב"טיפת חלב" שאלון לבדיקת דכאון אחרי לידה וזה היה ממש ממש ברור שאין לי דכאון! אני לא עצובה, לא מדוכדכת, לא בוכה, לא חסר לי תאבון...

אז מה זה, למען ה'?

זה בכלל קשור ללידה?

אולי אני באמת יוצאת מדעתי? אולי אני מאבדת קשר עם המציאות?

כל הזמן החרדות האלה, שד' ישמור!

רק יורדת החשיכה והן מתחילות, כמו מפלצות עולות מהאוב ועושות לי דפיקות לב חזקות. אולי יקרה לה משהו חס וחלילה, שה' ישמור, למלכי התינוקת, אוי, שה' ישמור ויציל! (ואז אני הולכת לבדוק אם היא שוכבת על הגב, אם השמיכה הסתבכה לה, ו...כן, אני שמה יד על הבטן לבדוק אם היא נושמת..., תגידו, אני משוגעת?!). בן השנתיים משתעל, מה יש לו, שה' ישמור! אולי זו דלקת ריאות? גם בעלי נראה חיוור לאחרונה, אולי הוא צריך לבדוק לחץ דם בגילו המתקדם (הוא בן 32). ובכלל, לאביו יש סוכרת, אולי זה תורשתי? ה' ישמור.

בנוסף לכל הדאגות האלה, אני גם חלשה יותר הפעם ולא חוזרת לעצמי אחרי הלידה כמו בלידות הקודמות. אולי אני צריכה בדיקות מקיפות?

ושתדעו, לא הייתי כזאת אף פעם, לא בתור בחורה לפני החתונה. וגם לא אחרי החתונה, וגם לא אחרי לידות. הייתי אישה רגילה נורמלית, מקבלת הכל בפרופורציות. גם כשדוד שלי נפטר מ"המחלה" לא עלינו, שה' ישמור (אני חייבת להוסיף "שה' ישמור", מניסיון – ראיתי שזה שומר עלי) לא פיתחתי חרדות.

והיום? מאז הלידה הזו, החרדות לא עוזבות אותי. גם כשלא קורה כלום וכולם בריאים ב"ה, בלי עין רעה, שה' ישמור אותנו בריאים הלאה. אבל כשאני קוראת משהו מפחיד בעיתון? או כשמישהו מספר לי על סיפור נורא שקרה? זה לא עוזב אותי. אני מייד חושבת,"הנה את לא סתם מפחדת. באמת קורים דברים רעים. זה יכול לקרות גם לך, או לאחד הילדים, חלילה, או לתינוקת...או ל... ה' ישמור", בקיצור החרדות עובדות שעות נוספות.

איך משתיקים את החרדות הנוראיות הללו?

אולי זה באמת סימן משמים למשהו חלילה?

"שוב יום אחד לפני מיתתך".

אולי אני צריכה להתייחס אליהן ברצינות, לגשת לרופא, לבדוק, לעשות השתדלות. מאידך, בעלי אומר לי כל הזמן, "אל תתייחסי לחרדות, אל תחשבי עליהן, הן ייעלמו מעצמן. פשוט תסיחי את דעתך – יש הרבה עבודה בבית".

ואני כולי מבולבלת.

לא מצליחה ליישם את העצות של בעלי.

הרופא כבר לא מתייחס אלי ברצינות, הוא לא מוכן לרשום לי עוד בדיקות.

תאמינו לי, אני מנסה הכל!

אני כבר אובדת עצות. זה פוגע בתפקוד שלי בבית. בשעות הערב אני בכלל משותקת, וגם ביום משתלטות עלי החרדות הנוראיות – "אולי יקרה משהו!".

האם אתם יכולים להבטיח לי שלא?

אולי אני צריכה לבקש מרב שיבטיח לי?

תגידו, איך חיים אנשים נורמליים?

לכם – אין חרדות?

זו רק אני?

על שאלותיך, גיטי היולדת היקרה, נענה בעזרת השם בשבוע הבא ובאלה שאחריו, בכתבות הבאות בסדרה.

בת-שבע אדלר היא מטפלת רגשית CBT מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל sarap@htv.co.il